אפשר רק לדמיין מה עובר על הורים ששלושת בניהם לוקחים חלק בפעילות מלחמתית בו־בזמן. אבל סא"ל ע’ (שייקרא מעתה הגדול) וסא"ל ע' (שייקרא מעתה הקטן), מפקדי טייסות שהם תאומים זהים, ואחיהם הצעיר, נלחמו שלושתם במבצע צוק איתן. התאומים המריאו למשימות, ואחיהם, אז קצין בשלדג, נלחם בשדה הקרב על הקרקע. לא ברור מה אמא שלהם שמה להם במרק, כי במשפחתם יש עוד טייס, מפקד טייסת ליתר דיוק – בעלה של אחותם הצעירה.
"המטס שפתח את צוק איתן התבסס על ידיעה מודיעינית שחיכו לה כדי להביא הישג משמעותי", מספר ע’ הגדול, מפקד טייסת תעופה מבסיס חצרים. "היינו בכוננות, שלושה ימים ישבנו במטוסים, ובשלב מסוים התחילו להחליף אותנו כדי שנתאוורר קצת. אבל אני לא רציתי לצאת הביתה. התעקשתי להישאר כי ידעתי שמעבר למבצע הייחודי, גם אחי ע’ הקטן בכוננות, וגם אחי הקטן למטה. רציתי להיות איתם כשזה קורה".
כשהתקבל האישור ליציאה, המריאו שני התאומים. כל אח היה אחראי על חלק אחר במשימה. "לפני הפעולה יש קצת זמן לדאגה, למחשבות", אומר ע’ הגדול. "אבל במשימה עצמה הכל כל כך ממוקד והריכוז כל כך גבוה, שאין בכלל זמן לחשוב על בני המשפחה".
ואחרי המשימה?
"מגיע הכיף הגדול של לשתף בחוויות. זה החלק הכי משמעותי בחבילה. המשפחה מתאספת, וכל אחד מביא את הזווית שלו. לפעמים אנחנו יושבים חמש ושש שעות לספר איך כל אחד חווה את הצד שלו בפעילות".
חיל האוויר הוא אורח קבוע במפגשים ובארוחות המשפחתיות. "שלושה מפקדי טייסת וקצין שנמצאים בלב הפעילות המבצעית יכולים לבנות תמונה די מלאה על המצב", מחייך ע’ הקטן, מפקד טייסת צופית, טייסת 135 - מטוסי תובלה ומודיעין, מבסיס שדה דב. "אנחנו מעדכנים במה שמותר, מתייעצים הרבה, משתפים בדילמות שקשורות לפיקוד ובסיפורי צבא־משפחה".
למשל?
"כשהייתי סגן מפקד טייסת הגמל המעופף, יצא לי ללוות כמה פעמים את אחי הקטן במהלך פעילות מבצעית. כשהכוח שלו היה במשימה, הייתי צריך לאבטח אותם מלמעלה על ידי תצפיות וחיבור לכוחות אחרים שכיוונתי בקשר".
ואיך זה השפיע עליך?
"אני יוצא לכל משימה במטרה לשמור על חיילי צה"ל, אבל במקרים כאלה, זה גם כדי לשמור על אחי, וזה מאוד משמעותי בשבילי. כשאחי היה בקורס צניחה, הטסתי אותו ואת הצוות שלו בהרקולס. בזמן שהם התכוננו לצנוח, ירדתי מהקוקפיט לתא המטען להגיד לו שלום. היו שם 60 חבר'ה, לוחמים בני 18 שקיבלו את פניי בשמחה, והתחילו לשיר עם כל הדרייב והמורל של חי"רניקים. וזה היה כיף, הערבוב בין האישי והמקצועי, ובעיקר הידיעה שהמשפחה שלך איתך".
לחלום רחוק
בין האחים התאומים, בני 39, הבכורים בבית ("אנחנו פתחנו את השושלת לחיל האוויר"), מפרידות עשר דקות לטובת ע’ הגדול. יחד נקראו לגיבוש לקראת קורס טיס ועברו אותו בהצלחה. יחד התחילו וסיימו את הקורס המפרך. יחד שירתו בחיל, ויחד קיבלו את הפיקוד על טייסות מקבילות.
ע’ הגדול, טייס מטוס הקרב “סופה” ומפקד טייסת תעופה האחראית על ההפעלה המבצעית, מתגורר בשיכון הטייסים בחצרים, נשוי למירב ואב לשני בנים. ע’ הקטן הוא טייס “הרקולס”, “קוקייה”, “צופית” ו”חופית”, ומפקד טייסת 135, שעיקר עיסוקה בתחום המודיעין. הוא נשוי לרדה, אב לבת שנתיים ומתגורר בתל־אביב.
מילדות הם החברים הכי טובים. אולי בשל כך, משער ע’ הקטן, עשו יחד את המסלול היוקרתי, דבר שנחשב נדיר מאוד בחיל. "בגלל שאנחנו יחד מיום שנולדנו, אנחנו כל הזמן נמשכים לבחירות דומות", הוא מסביר. "אחרי קורס הטיס, אני הלכתי ללמוד תואר ראשון במינהל עסקים. ע’ הגדול ראה שאני נהנה ומצליח, ואמר מגניב, כדאי גם".
שלא לדבר על זה שאתם נראים אותו דבר.
"בכל יום פוגש אותי מישהו שאני לא מכיר ואומר לי שלום. זה חלק מהחיים. לפעמים אנשים מתנצלים, 'לא מבין איך בילבלתי ביניכם'. ואני אומר, הכל טוב, לך זה קרה פעם ראשונה, לי זה קורה 15 פעמים ביום".
ע’ הגדול: "גם בבית הספר לטיסה התבלבלו המדריכים. יצאתי פעם לגיחה עם מישהו שלא היה המדריך האישי שלי ולכל אורך הטיסה הוא קרא לי ע’ הקטן. תיקנתי אותו והוא המשיך להתבלבל. בסוף הגיחה, כשהוא אמר, ‘תודה רבה ע’ הקטן ולהתראות’, אמרתי לפקידת המבצעים שתבדוק שהמדריך לא מילא בטעות את השם הלא־נכון על דו"ח הטיסה. למחרת היא תפסה אותי ואמרה, ‘טוב ששמת לב’".
לדבריהם הם דומים לא רק במראה, אלא גם בתכונות. "שנינו מאוד יסודיים וקפדנים, יורדים לפרטים", אומר ע’ הקטן. "אנחנו מנתחים בני אדם באותו אופן, יכולים לראות סיטואציה ולחייך אחד לשני כי אנחנו מבינים אותה גם בלי לדבר. זה מייצר המון קִרבה".
קרבה היא כוח. "בקורס הטיס תמכנו מאוד האחד בשני", אומר ע’ הגדול. "כשלע’ הקטן היה קשה בטירונות, הייתי שם כדי לתמוך בו, ומאוחר יותר, כשלי הייתה תקופה קשה, הוא תמך בי. לא לכל אחד יש תאום זהה שהוא גם החבר הכי טוב שעוזר ברגעים הקשים. ויש הרבה רגעים קשים בקורס".
זה מגיע מהבית?
"אמא שלנו תמיד אמרה, 'אחים זה לפני הכל, תהיו שם אחד בשביל השני, כי יום אחד ההורים לא יהיו ומי שיישאר זה אתם'. הערך העליון בבית היה המשפחה, והרבה מהקשר המצוין בין האחים הוא בזכות אמא".
הם נולדו וגדלו בקיבוץ בדרום, ומעידים שהיו שובבים מאוד ותלמידים גרועים. "בואי נגיד שההורים ביקרו הרבה בחדר של המנהלת", מודה ע’ הקטן. "עשינו הרבה מעשי קונדס. לא השקענו בלימודים ולא חשבנו שהציונים חשובים". ע’ הגדול לא סיים את הבגרות, ונאלץ להשלים אותה בגיל 30. "נסעתי לתיכון בקיבוץ כדי להיבחן בבגרות בהיסטוריה. כבר הייתי סגן מפקד טייסת כשישבתי עם תלמידים בכיתה י"א שנראו לי הרבה יותר קטנים לגילם. השולחן היה נמוך, הברכיים יצאו לי החוצה והכל נראה מיניאטורי. אבל המזכירה התרגשה והייתה שם סגירת מעגל משעשעת".
ע’ הקטן: "כשהתגייסנו לקורס טיס היו אנשים בקיבוץ שאמרו, טוב, שיהיה להם בהצלחה, תוך שבוע נראה אותם פה. זה הרי חבר'ה יחפים על הדשא, איך הם ישרדו את המערכת הצבאית. אבל בסוף הקורס כולם התרגשו. 120 חברים הגיעו לטקס קבלת הכנפיים, בתוכם המורים והשכנים שלנו שאכלו מאיתנו הרבה קש. המורה לאנגלית הניפה שלט, 'גאה בכם', למרות שאני עשיתי אצלה בגרות שלוש יחידות וע’ הגדול עשה אפס".
מאיפה הגיעה המוטיבציה לטיסה?
ע’ הגדול: "זה היה חלק מהאווירה שספגנו בבית, להיות קרבי, לכוון גבוה, אבל בתחילה השאיפה הייתה יותר להתגייס ליחידה קרבית. שנינו ניגשנו למיונים לסיירות. ההורים אמרו, לכו עם החלומות שלכם, אנחנו מאחוריכם".
ע’ הקטן: "ואז למדנו שלחלום רחוק זה בסדר גמור, אבל צריך להישאר עם רגליים על הקרקע ולהתקדם בצעדים קטנים. כשהתגייסתי לקורס טיס, לא חלמתי להיות טייס. חלמתי רק לעבור את הצ'קים – מבחני הטיסה הראשונים. צריך להיות לך חלום בקצה, אבל כדי להגיע אליו, תמיד תסתכל על הצעד הקטן הבא. אם תעצור כל רגע לפנטז, לא בטוח שתשרוד".
מה עוד צריך כדי לגעת בקצה?
"לעבוד קשה. יש מעט אנשים שיכולים להצליח בלי כישורים ועבודה קשה".
נקודת משבר
בשנה וחצי הראשונות היו כל הזמן יחד. "וזו הייתה תקופה מדהימה", נזכר ע’ הגדול. "טסנו ביחד באותה המגמה, גרנו חדר ליד חדר, אפילו כתבנו הערכה סוציומטרית אחד על השני, שזה היה מוזר. בטירונות ובתרגילים התחבאנו באותן השוחות. אבל אחרי שנה וחצי כל אחד המשיך בחלק אחר בחיל. אני חושב ששם הייתה נקודת משבר משמעותית".
לאורך הקורס וכשהתפצלתם למסלולים שונים הייתה ביניכם תחרות?
ע’ הקטן: "להפך. בשלב מסוים בקורס הוסבתי למערך התובלה, וע’ הגדול המשיך במערך הקרב, ופתאום כבר לא היינו באותו מסלול. אני זוכר שלא הרגשתי שמחה לגבי עצמי, כי השאיפה הייתה להיות טייס קרב, אבל הייתה בי שמחה אדירה על ע’ הגדול שממשיך במסלול שרצינו. הרגשתי כאילו חצי ממני ממשיך במסלול הזה. לפחות אחד מאיתנו. בכלל, כשע’ הגדול היה מתמודד על תפקיד מסוים, הרגשתי כאילו אני מתמודד במקומו. ידעתי שאם הוא לא יקבל את התפקיד, אתאכזב כאילו הפסדתי בעצמי, ואם הוא יצליח, לא יהיה מאושר ממני. אח תאום זה חלק ממך. זו רוח גבית מטורפת. במובן הציורי, אתה בעצם מרגיש כמו שני אנשים".
זה לא קצת מכביד לפעמים?
ע’ הגדול: "לפעמים זו מעמסה. למשל, כשע’ הקטן חווה קושי מסוים בקורס, הרגשתי את הקושי שלו והייתי מתוח בשביל שנינו".
היה חשש שאחד מכם יודח מהקורס והשני ימשיך?
"לא התעסקנו בזה. אתה כל כך ממוקד מטרה שאתה משתדל לחשוב על ההתקדמות, לא על הנשירה".
ע’ הקטן: "לפעמים מעסיקה אותי השאלה אם עדיין היינו חברים כל כך טובים במקרה שאחד מאיתנו היה מודח מהקורס וממשיך בכיוון אחר".
תחילה היו השניים טייסי מבצעים, כל אחד בטייסת אחרת. אחר כך עסקו בהעשרה מבצעית, בהמשך התמנו לסגני מפקד טייסת, "אבל בין לבין", הם אומרים בביישנות, "הסתכלנו למעלה, על תפקיד מפקד הטייסת, ואמרנו, לשם אנחנו מכוונים".
וזה אכן קרה 15 שנה לאחר סיום קורס הטיס. "שובצנו יחד לקורס פיקוד ומטה", אומר ע’ הקטן. "פתאום, אחרי כל כך הרבה שנים, שוב שירתנו ביחד באותו המבנה, באותם החדרים. זה החזיר אותנו לימי קורס הטיס. יכולנו לראות האחד את השני כל בוקר, להיות כל היום ביחד, ללמוד ולהתכונן. זה הזכיר לנו את תקופת הילדות הטובה בבית ובבית הספר".
הם היו באותו הגיל, באותו המחזור ובאותו המסלול, כשקיבלו את המינוי כמפקדי טייסות לפני שנתיים. "בגלל שלכל אורך הדרך התקדמנו פחות או יותר ביחד, זה לא מאוד הפתיע שהאיוש הגיע אל שנינו באותו הקיץ", אומר ע’ הגדול. "גם אם היו לכל אחד זיגזגים קדימה ואחורה, הגענו לבשלות במסלול הפיקודי בערך באותו שלב".
פצצה של טון
בשל השינויים שחלו במזרח התיכון, חיל האוויר נערך באופן שונה מבעבר. "הזירה שאנחנו ממריאים אליה היום היא לא זו שנמריא אליה מחר", מסביר ע’ הקטן. "השינויים מתרחשים בן־לילה, אז אם פעם היינו אוספים מידע למשהו שיקרה בעוד חצי שנה, היום אנחנו נדרשים להביא מודיעין למבצע שיתקיים בתוך כמה ימים".
הטייסות שלהם פעילות לאורך כל שעות היממה. "מאחורי כל מטוס שממריא ופצצה שפוגעת במטרה יש אופרציה שלמה", אומר ע’ הגדול. "הבסיס הוא כמו תזמורת שצריכה לנגן על כלים מסונכרנים, וזו האחריות של הצוות שלי".
ועם כל הטכנולוגיה, נדמה שישראל חסרת אונים מול עפיפוני התבערה.
"אני משרת בדרום. המקום נפיץ וצריך לנהל את הזירה בזהירות. לא בטוח שמדינת ישראל רוצה להיכנס למלחמה בגלל מפריחי בלונים. אבל השמירה על האזרחים היא משימה עליונה, אז אנחנו מחפשים ומוצאים פתרונות יצירתיים. אי־אפשר לתקוף מפריח עפיפונים עם פצצה של טון, אבל אפשר להרתיע ולהקשות עליו בדרכים אחרות כמו אמצעי פיזור הפגנות מהאוויר, דברים שלא היו קיימים בארסנל שלנו. יש היום פיתוחים שנולדו בזירה כדי לעצור תופעה שאי־אפשר להתמודד מולה בנשק קונבנציונלי".
זה לא מתסכל שאי־אפשר למגר תופעה כל כך עממית ופשוטה?
ע' הקטן: "זה באמת מתסכל, כי זה לא סימטרי. אתה עומד מול האויב עם כוח אינסופי ולא בהכרח יכול לעצור אותו בגלל הטקטיקה שהוא נוקט. אז כרגע הפתרון חלקי, אבל אסור לנוח ואנחנו ממשיכים לחפש פתרונות".
נשמעה לא מעט ביקורת בעולם על פגיעה לא מידתית באוכלוסייה האזרחית בעזה.
"זה בדיוק ההפך! אין עוד צבא בעולם שמפריד בין טרוריסטים לאזרחים בזמן מלחמה. לא רק בשם המוסר והערכיות שהם נר לרגלינו, אלא גם בגלל היכולות והעוצמה המבצעית. למשל, יש תוכנה שמאפשרת לנו לאתר באופן מיידי את הטלפונים של בעלי הבית בתוך בניין שהופך למטרה שאנחנו מתכננים לתקוף. אנחנו מתקשרים אליהם ומבצעים פינוי טלפוני לפני היציאה למשימה. אנחנו מפעילים אמצעים ויכולות שמאפשרים לנו לפנות את האוכלוסייה שמתגוררת באותו בית בפרק זמן מיידי. מדובר בעבודה מאוד ממוקדת. אם זיהינו בית שהפך מטרה, ובעוד 20 דקות חייבים לתקוף אותו כי בקומה השלישית נמצא מחבל, אנחנו נבצע את התקיפה רק אחרי שפינינו את כל האוכלוסייה מהקומה הראשונה, השנייה והרביעית. חיל האוויר מציב את ההגנה על אזרחים חפים מפשע כראשונה בסדר העדיפויות. יש שיטות תקיפה רבות כמו 'הקש בגג', שתכליתן פינוי אוכלוסייה בלתי מעורבת ממטרה בפרקי זמן מיידיים לפני ביצוע תקיפה, וכל זה בלי לפגוע בהישג המבצעי".
זו אחריות עצומה. איך מתמודדים עם זה?
"האחריות של טייס שתוקף היום בעזה גדולה יותר מתקיפה בזירות אחרות, כי הכל צפוף, וכל טעות היא קריטית. החטאת פצצה בעשרה מטרים עלולה למוטט בית אחר על יושביו, ולגרור את מדינת ישראל למלחמה לא רצויה. ההשלכות של תקיפה מוצלחת בודדת בעזה הן טקטיות, אבל טעות אחת עלולה להיות אסטרטגית".
אתה מרגיש את זה באופן אישי?
"כן. יש המון מחשבות לפני הטיסה, על האחריות הגדולה שמוטלת על הכתפיים שלי, על מחיר הטעות. אני חושש לפשל. הפחד להפוך ממושיע למחרב קיים לפני כן, כשכל המערכת הגדולה עובדת מאחור, ואתה עומד בקצה ואחראי על התוצאות. אבל בטיסה עצמה זה לא קיים, כי האירוע הופך לאוטומטי. הכל מאוד מתוכנת".
ואחרי התקיפה?
"יש מתח גדול עד שמגיעים לתחקיר ומפענחים את כל הנתונים והתוצאות, אבל כשהתקיפה מצליחה, יש תחושת סיפוק. אני לא יכול להגיד שאני שמח, כי בסוף מדובר במשהו מאוד אלים, אבל בהחלט יש תחושת סיפוק אדירה שתרמתי למאמץ, וביצעתי את המשימה בדיוק כמו שהמפקדים ציפו ממני".
מערך הכטמ"ם (כלי טיס מאוישים מרחוק) לא מייתר אתכם?
"היום עדיין לא, אבל אין ספק שהעתיד הולך לשם. בהמשך כנראה רוב המטוסים, אם לא כולם, יהיו לא מאוישים".
ע’ הקטן: "כלי טיס לא מאוישים זו מגמה מאוד חיובית שמפחיתה סיכונים, אבל במינונים קטנים הקוקפיט תמיד יישאר מאויש, כי יש מקומות שבהם אין תחליף לאדם. בסוף השנה טייסות המודיעין שלנו בשדה דב מתאחדות כי חלק מהמשימות עוברות לכלים בלתי מאוישים, ועדיין יש משימות שדורשות אותנו גם כשהכטמ"ם מבצע אותן במקביל. עם כל הכבוד, יש ערך מוסף לאדם בקוקפיט".
מפעילות כטמ"ם, ובכלל נשים בטייסת, בטח בתפקידים בכירים, התקבלו בהתנגדות עזה מצד רבנים.
ע’ הגדול: "מעציב ומאכזב אותי שאנשים עדיין שבויים בתפיסות עולם מיושנות. חיל האוויר רואה בנשים שוות לגמרי. אצלנו לא עושים אפליה מתקנת, אלא בחירה בצורה הכי מקצועית, והנשים הן לוחמות שוות לגמרי בקוקפיט. זה אפילו לא אישיו. בגף הטכני של טייסת 135, למשל, כמחצית מהטכנאים הן נשים. והן מעולות".
הנשים הפרטיות שלכם והמשפחה משלמים מחיר לא פשוט על הקריירה שלכם.
ע’ הקטן: "אני חושב שמי שבחר בזה כדרך חיים, מבין שגם המשפחה שלו גדלה לתוך האילוצים. אני מקבל מהבית תמיכה מלאה. אשתי מבינה מה זה לשרת בחיל האוויר ולשמור על ביטחון המדינה. ולמרות שהיא משלמת מחיר, אנחנו דואגים לפצות ולאזן במקומות אחרים. ההחלטות על השירות הצבאי ועל התפקידים מתקבלות במשותף, כדי שגם אשתי תוכל להתפתח ולהתקדם".
ע’ הגדול: "אשתי מפרגנת, והיא גם מפתחת קריירה משלה כפסיכולוגית. אנחנו מאוד משתדלים לארגן את התא המשפחתי כך ששנינו נוכל להתקדם במקביל. לפעמים יש קשיים משמעותיים, כמו למשל העובדה שאנחנו גרים עכשיו בחצרים, אבל אשתי עובדת במרכז ונוסעת לשם שלוש פעמים בשבוע. גם העובדה שבכל שנתיים אנחנו עוברים עם הילדים למסגרת חדשה מקשה לפעמים. זה כרוך בתיאום מורכב ובהסתגלות מחדש לחברים, לגן, לבית, אבל זה חלק מהחבילה, ועל אף הקושי, תמיד יש תמיכה ופרגון".
המגורים בשיכון טייסים מערבים עוד יותר בין המשפחה והצבא.
"לגור בשיכון זו לפעמים חוויה קיצונית. במבצע 'בית הקלפים' תקפנו בסוריה בשלוש וחצי בלילה, שיגרו עלינו טילים, ואשתי שמעה וראתה את כל ההמראות מהחלון. שעה אחר כך המבצע הסתיים וכבר הייתי בבית, ובבוקר, כשכלי התקשורת דיווחו על המבצע, אני אירגנתי את הילדים לגן כאילו לא קרה שום דבר. למגורים בשיכון יש הרבה יתרונות ובעיקר זמינות, אבל זה אומר שהמשפחה שלך חיה בתוך הפעילות, וגם אם לא מדברים עליה הרבה, היא נוכחת ומחייבת לעשות שינוי נפשי בטווחי זמן מאוד קצרים".
נשמע מאוד לא פשוט.
"נכון, זה מורכב. מאוד. ועדיין, עם כל הקושי, זו זכות גדולה להיות חלק מארגון שתפקידו להגן על אזרחי המדינה. לפני החג דיברתי עם החיילים שיצאו הביתה מהבסיס, אמרתי להם, היכולת לחגוג את חגי תשרי עם המשפחות שלכם בשקט ובביטחון היא בזכות מה שאתם עושים בצבא, וזה שווה את כל המורכבות וההשקעה".
