החרדית החדשה
אנחנו רגילים לראות את החרדים כמקשה אחת: מיליון ישראלים, שמשתדלים לא להתערות בחברה, מבקשים לבנות סביבם חומות. מיכל צ'רנוביצקי כאן כדי לנפץ את כל מה שידעתם וחשבתם: אחרי שרצה למועצת העיר החרדית אלעד, היא הפכה עולמות והקימה את התא החרדי במפלגת העבודה. "יש עשרות ומאות אלפי אנשים כמוני", היא אומרת. בקרוב הח"כית החרדית הראשונה בסיעה?
לפני כמה שנים צילצל הטלפון של מיכל צ'רנוביצקי. על הקו היה העיתונאי החרדי מנדי גרוזמן, שהכין כתבה על חרדים שפעילים במפלגות חילוניות, והתקשר כדי לשמוע על פעילותה במפלגת העבודה. בתגובה, הוא טוען, צ'רנוביצקי טרקה את הטלפון. "אני בטוחה שלא ניתקתי", היא אומרת בחיוך ספק מתנצל ספק מבסוט, "אבל אין ספק שנלחצתי נורא. התנהלתי אז כמו בארון. חייתי חיים כפולים. ההורים, בעלי, המשפחה הקרובה - ברור שידעו. אבל לא דיברתי על זה בקהילה".
צ'רנוביצקי, יו"ר התא החרדי במפלגת העבודה, היא לא בדיוק מה שעובר לרוב הציבור הישראלי בראש כשאומרים "אישה חרדית". היא חובשת פאה טבעית למראה שהייתה מרמה כל ספּר ועליה בנדנה שנראית כמו כיסוי ראש קליל; לבושה בחצאית ג'ינס, חולצה מפוספסת ונעלי סניקרס זהובות.
וזה לא רק המראה. צ'רנוביצקי ייסדה יחד עם קרן אברט וקרן ברל כצנלסון תוכנית הכשרה למעורבות פוליטית שמאלית לצעירי המגזר החרדי בשם "חרדים למדינה"; היא פעילה ביוזמת "לא נבחרות, לא בוחרות" שדורשת ייצוג נשי במפלגות החרדיות; וגם הייתה האישה החרדית הראשונה לרוץ למועצה עירונית בראשות רשימת נשים בעיר החרדית אלעד, שם היא מתגוררת עם בעלה אבי וארבעת ילדיהם.
בימים אלו היא עומדת בראש תנועת הנשים החרדיות "עיר ואם", שפועלת למען זכויות נשים, זכויות עובדות ועובדים, וקידום חינוך איכותי בפיקוח המדינה במגזר החרדי. היא יושבת מולי במרכז תל־אביב ומסבירה בהתלהבות, בקול רם, בתנועות ידיים רחבות ועם אפס עצירות אוויר על השנים הראשונות שלה כחרדית שמאלנית בארון. "חרדיות אז לא התעסקו בפוליטיקה. היה מדבר", היא נזכרת. "תמיד הייתה איזו עוזרת פרלמנטרית, עוזרת מטה, אבל זה היה ברמת הפקידות. לא רציתי להיכנס למקום הזה של המוזרה".
ולא הייתה רכילות?
"ברור שמרכלים! דיברתי באיזה כנס, בום. זה התפרסם איפשהו, מתחיל לרוץ בקבוצות, בעלי חוטף ריקושטים בבית הכנסת. אליי לא היו באים עם הדברים האלה, תמיד אליו. הוא מתחרפן מזה".
תהילים ביום הזיכרון
היא נולדה בבני־ברק, הבת הקטנה אחרי שני בנים, ומגדירה את עצמה בצחוק כ"דור שלישי לחרדים החדשים". בעוד כל חברותיה לשכונה למדו במוסדות של חסידויות בעלז וגור או בסמינרים ליטאיים, היא עצמה נשלחה למוסד של בית יעקב ברמת־גן השכנה. "אני הייתי הזאת שלומדת 'בחוץ'", היא אומרת, "ה'פחות חרדית'".
במה בית הספר שלך היה שונה?
"עזבי את העניינים של הצניעות, שבבני־ברק ילדות בנות שלוש כבר הולכות עם גרביונים, ואנחנו התחלנו ללכת עם גרביים רק בגיל 12. היה הבדל גם בקטע של החינוך. סביב יום הזיכרון, יום העצמאות, בבית הספר שלנו היה מסדר, היו אומרים תהילים, ובבתי ספר בבני־ברק ממש לא. לא היה את כל הקטע של ההתנגדות לציונות. גם לא את ההפך, כן? זה לא כמו בבתי הספר החילוניים, שיש לך בכיתה את מגילת העצמאות ותמונה של הנשיא. היו תמונות של רבנים. זאת החרדיוּת החדשה הזאת, השתלבות בישראליות. אמא שלי שלחה אותי לשם כי זה מה שהיא רצתה".
את אביה היא מגדירה "פמיניסט בפועל". "הקהילה בבית הכנסת הייתה מאוד מגובשת כשהיינו ילדים", היא מסבירה. "היו טיולים של כל המשפחות, והיו טיולים רק של הבנים. אצל אבא שלי לא היה דבר כזה, 'מה זה רק הבנים, גם הבת שלי באה'. היינו נוסעים לכמה ימים לצפון כל האבות, הבנים מגיל עשר עד גיל 20 ומשהו, ומיכל. ככה את גדלה, ופתאום את נוחתת לתוך המציאות", היא אומרת ומתגלגלת מצחוק. "אבל לא קיבלתי מכה".
למה הכוונה?
"אם היית שואלת אותי בגיל שמונה מה אני רוצה להיות, הייתי אומרת לך שחברת כנסת תמיד היה החלום. ואז בגיל של התיכון פתאום קלטתי שזה בכלל לא ברשימת האופציות, אז פשוט זרמתי עם זה".
את ראשית ההתעוררות הפוליטית היא נהנית לזקוף לזכות מפלגת יהדות התורה. בגיל 14 היא כבר הייתה פעילה במטה המפלגה בבחירות הארציות, התקשרה לשכנע אנשים להצביע ותלשה מודעות מתחרות מהלוחות. בהמשך היא גם הצביעה ג' בקלפי, והגיעה כנערה להפגנות תמיכה בנוכחות הישראלית בגולן ונגד אוסלו, כולל ההפגנה הידועה לשמצה עם ארון המתים שבה עמד נתניהו על המרפסת. "אני זוכרת שהלכנו עם הלפידים אבל לא ראיתי בעיניי את הארון", היא נזכרת.
ואז יגאל עמיר רצח את יצחק רבין, והכל השתנה. "זה היה שוק טוטאלי ומאוד אישי", היא אומרת. "לא אהבנו את רבין, בלשון המעטה. אבל דווקא מהמקום הזה, לראות פתאום לאיפה התנגדות יכולה להגיע, היה קשה. אני חושבת שבתור אדם דתי וחרדי, זאת הייתה הנקודה שהכל השתנה. לא ביום אחד, אבל אני חושבת שזאת הייתה הנקודה שאמרתי לעצמי, 'מיכל, דרך ארץ קדמה לתורה'. זה מאוד מנחה אותי מאז, גם בחוויה הדתית".
מתקדמים לאחור
צ'רנוביצקי סיימה תיכון ב"לוסטיג", מוסד חרדי ותיק שמציע לבנות בגרויות ולאחר מכן לימודים גבוהים, "שהבנות יוכלו לפרנס בכבוד", כהגדרתה. במשך שנים הציעו שם לימודי תעודה בראיית חשבון, "ואז כשהייתי בי"ב התחילו לדבר על להכניס משהו אחר": צ'רנוביצקי ויתר בנות המחזור שלה היו מהראשונות ללמוד תואר במדעי המחשב במסגרת אקדמית מופרדת לחרדים, והשתלבו בהיי־טק.
בתוך כמה שנים נפתחו המכללה החרדית בקריית־אונו והמכללה החרדית של עדינה בר־שלום בירושלים, ואחריהן עוד מוסדות. עבור הציבור החרדי בישראל היה מדובר ברגע היסטורי; עבור צ'רנוביצקי זו הייתה פשוט אינרציה. "אם לא היו פותחים את המחשבים אלא ראיית חשבון, הייתי לומדת את זה", היא מסבירה ביבושת. "זאת הייתה עבודה טובה עם משכורת טובה. זהו".
היו לך התלבטויות?
"היו, אבל מה האופציות? או להישאר במה שבית הספר שלי הציע, כמו רוב הבנות החרדיות, או לעבור לסמינר אחר. אוניברסיטה לא הייתה אופציה, מכללה דתית־לאומית לא הייתה אופציה. היום, 20 שנה אחרי, יש הרבה יותר אפשרויות. רק השנה למדו 12 אלף סטודנטים מהמגזר - 90 אחוז במוסדות חרדיים, והיתר במוסדות הכלליים, ואין לזה שום הסכמה רבנית היום. עושים כנסים לבנות סמינר כדי למנוע מהן ללכת. יש ישיבות שהרב אומר לבחורים לא להתחתן עם בחורה שיש לה תואר ראשון, ויש סמינרים שמורה שהשלימה תואר ראשון לא יכולה להתקבל ללמד בהם".
במידה מסוימת, זאת הליכה אחורה. איך את מסבירה את זה?
"הממסד, גדולי הדור כמו שקוראים לזה, מתנגדים כי הם ראו לאן זה הולך. קחי אישה שמסיימת כיתה י"ב, ממשיכה בסמינר הוראה או גננות או משהו ונשארת לעבוד בבית יעקב בבני־ברק. בעלה אברך, או אפילו עובד כסופר סת"ם או מלמד בישיבה. לעומתם קחי את אותם בחור ובחורה, היא הלכה ללמוד תואר ראשון והוא למד משפטים בקריית־אונו - הם כבר לא יהיו אותו דבר. המשפחה משתנה. הקהילה החרדית זאת הקבוצה היחידה בישראל ששמה קיר על כור ההיתוך ואמרה, 'אל תיגעו בנו, אנחנו לא רוצים להיות חלק מהדבר הזה'. היה פחד גדול מחילון שקיים עד היום. מעבר לזה יש פה גם אינטרסים כלכליים מטורפים, והם מנצלים את האידיאולוגיה".
זה לא שצ'רנוביצקי חלמה על חיים אחרים לגמרי. בגיל 18 היא לגמרי רצתה להתחתן עם אברך ולפרנס את המשפחה. שנה וחצי בילתה בפגישות שידוכים עד שפגשה את מי שהפך להיות בעלה, אבי, ודווקא הוא הפתיע אותה כבר מהפגישה הראשונה כשהודיע: "אני לא מתכוון ללמוד בכולל".
כמה פעמים נפגשתם עד שהחלטתם?
"יחסית הרבה, איזה 15 פגישות. זה היה חודש וחצי בערך".
וואו.
"זה מלא! אנשים בדרך כלל נפגשים שלוש־חמש פגישות, שבוע־שבועיים ובום, מתארסים. החיים פשוט קורים. בדיוק באותה מידה יכולתי למצוא את עצמי נשואה לאברך".
דורשת צדק חברתי
אחרי כמה שנות נישואים נטולי ילדים ("לא מרצון") צ'רנוביצקי ילדה תאומים, והמחשבות האם זה כל מה שיש לחיים להציע הפכו מציקות יותר. "אני מאוד מאמינה שאדם צריך משמעות כדי להיות מאושר", היא אומרת. "למה החרדים יושבים ולומדים תורה? כי התפיסה היא שבשביל זה נברא האדם. ואז פתאום אני כבר לא שם. חיפשתי משהו אחר. את שואלת, רגע, אז למה אני פה?"
למה את פה?
"זה כאילו הכי פאתט, אבל תיקון עולם", צ'רנוביצקי מגלגלת עיניים. "יש אנשים שיש להם את הדרייב הזה, שמסתכלים על המציאות ואומרים, 'אני מרגיש אחריות'. לא נעים לי להגיד אבל אני חושבת שזאת החובה שלנו. חרדים מתנדבים מפה ועד הונולולו, אז התחלתי להתנדב, אבל היה חשוב לי שזה יהיה במשהו שקשור לצדק חברתי".
למה?
"כל הפערים שאת רואה בחברה הכללית קיימים גם בחברה החרדית. ההבדל הוא שאצל החרדים כולם חיים ביחד. אין דבר כזה כמעט שכונות של עשירון עליון, בטח לא ערים שלמות. את גרה בבניין בבני־ברק או בירושלים, דלת ליד דלת יכולים לגור מיליונר ומשפחה של העשירון התחתון. והם חברים, מביאים סוכר אחד לשני. הפערים הם אפילו באותן משפחות. פוליטיקאי יכול לדבר על עוני, אבל הוא לא ממש הכיר בחיים שלו משפחה שמתפרנסת מעשרת אלפים שקל בחודש. בחברה החרדית דבר כזה כמעט לא יכול לקרות".
אם טרייה לתאומים, צ'רנוביצקי החלה את המסע שלה לתיקון עולם תוך כדי המשרה בהיי־טק. היא התחילה בעמותת המקלטים לנשים דתיות וחרדיות, "בת מלך", ואז ראתה מודעה בפייסבוק שמזמינה מועמדים לקורס "פוליתיקווה" המזוהה עם מפלגת העבודה, שמטרתו להכשיר פעילים פוליטיים בשמאל. "הגעתי לקורס, והייתי החרדית היחידה", היא מספרת. "תוך כדי ילדתי את אוריאל ויצאתי לחופשת לידה".
איך מלהפגין נגד אוסלו הגעת לקורס שמזוהה עם השמאל?
"אני חושבת שבאיזה שלב בגילי ה־20 פלוס עמדתי מול המראה ואמרתי, 'מיכל, מה את עובדת על עצמך, את'" - היא מנמיכה דרמטית את הווליום - "'שמאלנית'. הייתי אישה חרדית בת 30, חיפשתי בית פוליטי חדש".
יום אחד הגיעה צ'רנוביצקי לפגישה בלשכתו של עמיר פרץ. "מה זה פרץ, זה יצפאן והעובדים והשפם וארץ נהדרת", היא משחזרת. "ואז דיברנו ויצאתי מהחדר בקריזה. למה למען השם אתם עובדים עליי? יושבת עם בן אדם והוא כריזמטי, חכם, אידיאולוגי כמו שלא רואים הרבה - למה אני לא יודעת את זה עליו?! עמיר הודיע לי שאני מצטרפת למפלגה, הוא אמר שזה לא מה שאני חושבת, ושיש מלא דתיים. תוך חודש הצטרפתי, באמת בגללו. לכמה ימים את החרדית מחמד, ואז תוך שבוע הסטיגמות מתפוררות".
עד שאת מתפכחת שוב.
"בסדר, אוקיי, שום דבר לא מושלם. אבל מהר מאוד מצאתי את עצמי שם. ברור שאני 'החרדית', אבל את נכנסת למפלגה ואת קולטת כמה דתיים יש שם".
"לא נבהלת משנאה"
צ'רנוביצקי הצטרפה למפלגה וייסדה את התא החרדי. מספרים עליה שהיא עובדת כמו מנוע טורבו, ללא מעצורים. לתא החרדי היא פקדה מנהיגים חרדים צעירים נוספים שעוסקים במגוון נושאים, מאפליה כלפי ספרדים ונוער נושר ועד אלימות במשפחה ופעילות סביבתית. גם מי שזילזל בהתחלה באישה הרגשנית שיכולה לבכות בשיחה על פליטים או פלסטינים, נאלץ להודות שמבחינת היקף העבודה היא פשוט עוקפת רבים ומנוסים בסיבוב. תמיד, מעידים עליה, היא באה בכיף, בחיוך, ובאנרגיה שכבשה חילונים אדוקים ועסקנים חרדים כאחד.
אחד המאבקים החשובים ביותר שהיא מנהלת נוגע לחינוך החרדי, איכותו וזכויות העובדות והעובדים שבו. לדעתה של צ'רנוביצקי, המדינה צריכה להלאים לכל הפחות את חלקו הגדול, כדי לוודא שהעובדים והתלמידים מקבלים את מה שמגיע להם על מנת להתקדם. אין לה בעיה להיות הראשונה שמרימה את הפרגוד והיא חושפת קומבינות של הממסד החרדי, שמטרתן קבלת כספים מהמדינה שלא בצדק, והיא מתבטאת בחריפות נגד בעלי ההון והפוליטיקאים החרדים כאחד.
"החברה החרדית היא החברה הכי מופרטת בישראל אבל האנשים בה מנהלים אורח חיים מאוד־מאוד קהילתי ועם אחריות הדדית", היא אומרת. "אני מסתכלת על המקום שהגעתי אליו בחיים ואני רואה הכל בתור יד האלוקים, מזל, ההורים שלי. בדיוק באותה מידה אם הייתי לומדת במקום אחר או במקרה היו עוד שני אחים במשפחה, הייתי יכולה להיות גננת בעמותה בבני־ברק עם עשרה ילדים, שמרוויחה 3,000 שקל בחודש ובקושי שורדת. אני בעצמי לא עשיתי שום דבר כדי שזה לא יהיה המצב. זאת הסיבה שצדק חברתי הוא כל כך אינטואיטיבי לי. לא קראתי מרקס, אבל החמלה תמיד הייתה שם".
את הולכת להיות הח"כית החרדית הראשונה במפלגת העבודה?
"אולי, הלוואי, אמן, מהפה שלך לקדוש ברוך הוא".
נניח שתרוצי לכנסת במפלגת העבודה. תורידי את הכפפות בפוליטיקה הארצית, ומיד תיתקלי בשנאת חרדים. את תהיי בין הציפיות החילוניות לחרדיות, מה תעשי שם?
"לא פעם באו אליי אנשים לייעץ לי ואמרו לי, 'בגדול, תקלטי שחילונים שונאים חרדים'. אני לא נבהלת מקצת שנאה, חלק מלהיות בן אדם זה לשנוא. כאילו באמת, מה לעשות, אנשים גם שונאים. יש פה שאלה, איך אנשים רואים את המדינה שלהם, איך הם רואים את המרחב הציבורי, ומה הולך לקרות במדינה שלהם, וזה מפחיד אותם. בסופו של דבר יש פה מאבק תרבותי־פוליטי עם שאלות משמעותיות שעדיין לא מצאו להן תשובות, והן כל הזמן עולות מחדש על השולחן".
לא עדיף לך להיאבק על ייצוג נשי במפלגות החרדיות?
"אני לא הולכת ליהדות התורה ולא רק כי אין שם מקום לנשים. זה לא מקום שהייתי רוצה להיות בו ח"כית, בגלל אידיאולוגיה. היה פעם חוג בית שהגעתי אליו, ואיזה אחד קם מכל הקהל ואמר, 'עזבו, לא רוצה שיהיו פה חרדים'. דיברנו אחר כך חצי שעה והרצנו צחוקים. לא צריך מאה אחוז הסכמה, אבל אני חושבת שחברי המפלגה בגדול מאוד אוהבים אותנו. כשהקמנו את התא החרדי בוועידת מפלגת העבודה אנשים באמת התרגשו, ודווקא המבוגרים".
ברור שהם התרגשו, הם מקווים שתביאו איתכם מיליון חרדים.
"אולי, ואולי זה יקרה עוד 20 שנה. בינתיים זה טוב לפנים של המפלגה שיהיה לה ייצוג מגוון. ואם מפלגת העבודה תופסת את עצמה כמפלגה של העם אז העם זה כולם, כולל ערבים וחרדים".
אולי זה באמת המקום לפרק את המוקש לעיניים חילוניות. לאחרונה בישרו הכותרות שהגענו למיליון חרדים בישראל. נשמע המון, אבל בניגוד למה שנדמה מבחוץ, טוענים צ'רנוביצקי ואחרים, החברה החרדית עוברת שינוי משמעותי. "שליש מהחרדים הם המיינסטרים - אלה שאנחנו רואים, חברי הכנסת; השליש השני הם השקופים - משפחות מאוד עניות, הרבה חוזרים בתשובה. קחי את אלעד, משהו כמו שליש מהעיר זה משפחות רווחה. את לא רואה אותם וגם החברה החרדית לא ממש רואה אותם. הם נופלים בין הכיסאות. הם אלה שמשלמים את המחיר על השיטה; והשליש השלישי זה חבר'ה כמוני, החרדים החדשים, היותר מודרניים, שעובדים, שלומדים באקדמיה, הולכים קצת לצבא. קבוצה שהיא יותר ישראלית, יותר בחיכוך עם הציבור החילוני, ומובילה הרבה שינויים בחברה החרדית".
בטוחה שאת מייצגת שליש מתוך מיליון החרדים? כמה מיכל צ'רנוביצקי באמת יש?
"הממסד החרדי נמצא במיינסטרים, הרבנים שם. אבל בשליש שלומדים ועובדים נוצר סוג של הנהגה נוספת, אנשים שכבר משפיעים על כל החברה החרדית. יש עשרות ומאות אלפי אנשים כמוני, וזה רק הולך ונעשה מגוון".
מה תעשי אם תשבי במליאת הכנסת והערכים של המפלגה יתנגשו בערכי הדת שלך?
"אם הייתי רואה עין בעין עם יהדות התורה בענייני דת ומדינה, כנראה הייתי שם. הח"כית הראשונה במפלגת יהדות התורה תהיה הנכדה של הרבי מגור, וטוב שכך. יהיו שם נשים, אבל לא כאלה שחושבות אחרת מעמדת המפלגה. חוץ מזה, בסוף זאת גם שאלה של סדרי עדיפויות. אצל הימין הכי חשוב ארץ ישראל השלמה, והם מוכנים לשים בצד גם דברים שחשובים להם. ככה זה עובד, כשאתה מנהל מדינה. אם אתה אומר שהדבר הכי חמור במדינה כרגע זה הסכסוך הישראלי־פלסטיני שחייבים לשים לו סוף, אז תשים לזה סוף. אני מאמינה שככל שנמחק בעיות יהיה יותר קל עם דברים אחרים".
נתקלת בקונפליקט מאז שנכנסת למפלגה?
"כשהייתי במזכירות המשמרת הצעירה, שהיא הסמן הרדיקלי יותר של המפלגה, היה איזה בלגן עם הרבנות הראשית. המשמרת רצו להוציא קריאה לדיון בוועידה בנושא 'פירוק הרבנות הראשית'. אני חברת מזכירות, אז אני אמורה לחתום על זה".
מה עשית?
"אמרתי, 'חבר'ה, מה נסגר? הרי הרבנות הראשית זה עוד שירות שהמדינה נותנת לאזרחיה. אנחנו חיים בישראל, מדינה עם אחוז דתיים ומסורתיים גבוה מאוד, ואני חושבת ששירותי דת זה משהו שהמדינה אמורה לספק. היא רק לא אמורה לכפות אותם'. אמרתי להם, 'אתם מדברים על פירוק הרבנות, אתם רוצים להפריט שירות ציבורי'. ברור שיש נושאים שהם יותר שנויים במחלוקת, אבל אנחנו בעיקר באים לחפש תשובות משותפות לדבר הזה, וממקום מאוד ליברלי".
את ילדיה, אגב, שלחה צ'רנוביצקי ללמוד בבית ספר שהוא עמותה פרטית, בין השאר משום שהמאבק שלה ושל חברותיה לקידום חינוך ממלכתי־חרדי עדיין לא נחל הצלחה מספקת. "חינוך ממלכתי־חרדי משמעו שכל ילד וילדה שילכו ללמוד בבית ספר של העירייה או המדינה, לא הולכים לעמותות", היא אומרת. "יש פה תקציב שבמקום ללכת לידיים פרטיות נשאר במדינה — וזה כל הסיפור. סגן שר החינוך פרוש נמצא במשרד החינוך, והחינוך החרדי־ממלכתי בהקפאה, כי האינטרס שלו נמצא בחינוך העצמאי".
"אנחנו, הפמיניסטיות החרדיות"
זאת צ'רנוביצקי, אישה של ניגודים. מצד אחד תושבת אלעד, שילדיה לומדים בתלמוד תורה של עמותה פרטית, ומצד שני אישה שהתמודדה על מקום במועצה העירונית, פעילה קולנית של מפלגת העבודה. מצד אחד אישה יראת שמיים, ומצד שני נראה שהיא לא מתייראת משום דבר אחר, כולל לא מהממסד הרבני שיכול היה מאוד להקשות על חייה. היא חרדית מבטן ומלידה שמתעקשת להישאר נטועה בתוך הקהילה שלה, אבל באותה מידה של עיקשות היא רוצה לערוך בה שינויי עומק.
כשהתמודדה על מקום במועצה העירונית של אלעד נשאלה בראיון ל"ידיעות אחרונות" אם היא רואה את עצמה כפמיניסטית, וקצת התחמקה. "כשאת מחויבת לתרי"ג מצוות זה לא עובד ככה", היא אמרה. "פמיניזם הוא משהו מאוד חילוני בעיניי".
היום המוזיקה נשמעת לגמרי אחרת. כשאני שואלת מה היא עושה כשהערכים הפמיניסטיים שלה מתנגשים עם הערכים הדתיים, היא מהרהרת ומודה: "אין לי איזה תשובה בשלוף. אני חושבת שכל פמיניזם דתי מתמודד עם השאלות האלה. לפני חמש שנים עוד לא העזתי לומר את המילה 'פמיניזם', וכשהקמנו את הרשימה באלעד, חיפשנו שם שיהיה קשור לנשים אבל בלי המילה נשים, אז בחרנו את 'עיר ואם'. אבל אנחנו במובן מסוים כבר לא שם בכלל. אנחנו הפמיניסטיות החרדיות. היום כבר יש ממש מגמה בפייסבוק ובווטסאפ, ונשים מתמודדות ומגישות בג"צים".
ואם יש גברים חרדים מודאגים שהוגים בראשם קונספירציה נשית חרדית שמתכננת מהלכים מתואמים, ייתכן שהם לא הוזים. "יש תחושה", אומרת צ'רנוביצקי, "שעל הכתפיים של הדור שלנו נוחת הכל. אנחנו יושבות במעגל וחושבות ביחד במה נתעסק עכשיו ובמה לא, במה אין מה לעשות, זה לא הזמן, ונצטרך לחכות עשר שנים, או שאולי זה לא יקרה אף פעם". ¿

