"מהרגע הראשון ידעתי שזה הולך להיות ויראלי"

אני כותבת על האשמת קורבן ועל אלימות מינית מתוך רצון לשנות את התודעה הציבורית, ולהסתכל לתרבות האונס בעיניים. זה התחיל לאחר דיון שערכנו בקבוצה פמיניסטית שאני חלק ממנה, שבו דיברנו על האשמת הקורבן. דיברנו על טראמפ ועל אמירתו השערורייתית "אם זה היה חמור כל כך היא הייתה כבר מתלוננת", כאילו יש דרך אחת להיות קורבן של פגיעה. אחרי זה נתקלתי בפוסט בטוויטר של עורכת דין — אשר עומדת בראש הוועדה לתלונות שווא — שהמליצה להעמיד לדין נשים "שקמות" אחרי שלושים שנה, ומאשימות באלימות מינית כשאין להן הוכחות. זה הרתיח אותי, ולכן כתבתי את מה שכתבתי.

בכלל לא חשבתי על קמפיין או על איך שזה יתלקח; כתבתי פוסט בטוויטר שבו שיתפתי את דבריה של עורכת הדין, וקראתי לכל מי שרוצה לשתף את סיפורה, למה היא לא התלוננה. פירסמתי את הפוסט בתוספת ההאשטאג #לאהתלוננתי. חצי שעה אחרי זה, אפשר היה להבין שזה הולך להיות ויראלי. עמותת "כולן" שיתפה את ההאשטאג לצד עדויות של נשים ושל גברים. זה צבר תאוצה.

העדויות מכמירות ועצובות ומרתיחות. אפשר להבין שזה בכל מקום, שיש פה אינספור מפלצות בינינו, ושאלפים אינם מתלוננים. לעולם.

גם גברים לקחו חלק פעיל וסיפרו על המקרים שלהם. זה מסמך אנושי של אלפי עדויות ושל חוסר ביטחון במערכת וברשויות החוק ובחברה.

אחת הסיבות העיקריות שעולה מתוך #לאהתלוננתי היא — כי מי יאמין לי? למה שיאמינו? האשמת הקורבן יוצאת מתוך הנחה שהקורבן אשם. וכך זה הופך להיות לגיטימי לשאול למה היא לא התלוננה, למה היא הלכה לשם, כמה היא שתתה, מה היא לבשה, ובאופן עקרוני להתעסק בקורבן כאחראית על מה שקרה לה. זה בלתי נסבל. זה חייב להשתנות. זה כבר קורה. אחד הדברים שהקמפיין הזה משנה, זה את האמונה. המון תגובות דוגמת "מאמינה לך" שטפו את העדויות.

קראתי פה ושם ביקורות על הקמפיין, בעיקר על כך שלהתפלש בצער לא מועיל, או שזה תרבות של קורבנוּת. בעיניי זה שטויות.

כל עוד אישה אחת מרגישה לרגע אחד שהיא לא אשמה — הקמפיין כבר הצליח. והוא ימשיך כך, בזכות אלפי העדויות שמצטברות, בזכות חשיפת התמונה העגומה של המציאות הישראלית שהגיע הזמן לשנות.