עיכובים ותירוצים

ספק אם אי־פעם ייוודע ברבים על פעולותיו של הגוף ששומר על זכויות אדם, במובנן הבסיסי, יותר מכל הגופים שמתיימרים לדבר בשם זכויות אדם. לגוף הזה קוראים שב"כ. זה גוף מציל חיים, שמנע ומונע אינספור התקפות טרור, אלא שהחוב הגדול שכולנו חייבים לגוף הזה לא הופך אותו לחסין מביקורת. גם הטובים טועים. עיכובים של פעילים פוליטיים, לא רק אנשי שמאל, בכניסה לישראל, תוך הצגת שאלות שאין להן שום קשר עם הגנה על ביטחון המדינה, הם טעות קשה. אפשר להניח בוודאות שראש הממשלה, שר הביטחון והשר לביטחון פנים לא התקשרו לראש השב"כ, ולא לדרג מקומי בארגון, כדי לדרוש את "תשאול" העיתונאי היהודי־אמריקאי פיטר ביינרט או פעילים אחרים הרבה פחות מפורסמים. אבל העיכובים והתשאולים קרו. וזו טעות.

כדי להוסיף חטא על עוון, בשבוע שעבר פירסם השב"כ תגובה לביקורת, שבה נאמר, למשל, בעניינו של ביינרט: "תחקורים אלה בוצעו על רקע מידע מודיעיני שהצביע על חשד בדבר מעורבותם בפעילות בלתי חוקית ואלימה בגזרות רגישות באיו"ש, שעלולה לסכן באופן משמעותי את שלומם וביטחונם של התושבים היהודים והפלסטינים וכן כוחות הביטחון". לקרוא ולא להאמין. הפעילים הללו, לפעמים, אכן מגיעים לנקודות חיכוך. הם מסתובבים בעיקר עם תועמלני “שוברים שתיקה, שמלעיטים אותם בשקרים. אבל זו עילה לעיכוב? בודדים מהם משתתפים בפעילות לא חוקית ואלימה, אבל הם מלכתחילה פסולי כניסה לישראל – בדיוק כפי ששום מדינה לא מתירה כניסה של מי ששותפים לקמפיין למען חיסולה.

אפשר וצריך לבקר את הפעילים הללו, שהפכו את הביקורים בשטחים למסלול תיירות מאורגן כדי לפנטז שהם נאורים ומתקדמים. הרי הם לא יגיעו לעשרות מוקדי הפרת זכויות אדם בעולם. הם יגיעו רק למקום אחד, שבו המדינה מאפשרת את המחאה. אבל יש רק אופציה אחת שגרועה יותר מחופש פעולה לתיירות התעמולה האנטי־ישראלית: איסור על פעילות כזאת. ישראל יכולה לסבול את המאמרים האנטי־ישראליים של התיירים הפוליטיים. היא לא יכולה לסבול הטרדות מצד שב"כ נגד פעילוּת שבמהותה היא פוליטית.

מסמך השב"כ עוסק בניסיון של גורמים עוינים לחדור לישראל דרך מעברי הגבול לצורך ביצוע פעולות טרור, תוך אזכור הפיגוע ב”מייקס פלייס”, ב־2003, על ידי שני בריטים שביקרו לפני כן בישראל לצורכי איסוף מודיעיני. לפי נתוני השב"כ, ב־2017 נמנעה כניסתם של 316 בני אדם בגין "חשד לפעילות בתחום הטרור והריגול", לעומת 17 בלבד "עקב פעילות המזוהה עם השמאל הקיצוני". כל זה קורה בהתאם לדין. לא שם הבעיה. הבעיה היא בתשאול פעילים פוליטיים שממילא אינם מנועי כניסה לישראל. האם מישהו רציני מערער על זכותו של שב"כ לעכב חשודים בטרור?

הבעיה היא ששב"כ מערב מין בשאינו מינו. בשנה שעברה עוכבה ג'ניפר גורביץ', סגנית נשיאת הקרן החדשה לישראל. היא הצטרפה לרשימה לא קטנה של פעילים פוליטיים שעוכבו. מה להם ולטרור? מדובר באנשים שמזוהים עם השמאל הישראלי. הם לא פעילי BDS שכניסתם לארץ נאסרת, ובצדק. כך שמישהו התבלבל בשב"כ. עצם העירוב בין פעילות פוליטית, מעצבנת ככל שתהיה, לבין פעילות חבלנית לא היה צריך להופיע על נייר של הארגון.

לאחר העיכוב והתשאול של גורביץ' פורסמה התנצלות של מנכ"ל רשות האוכלוסין. וטוב שכך. אין גוף שלא טועה. הבעיה היא שהטעויות נמשכות. לא כל עיכוב הוא בלתי מוצדק. פרוצדורות של מניעת כניסה, עיכובים ותשאולים מתקיימים בכל שדה תעופה. אבל תשאול של פעילים שהדבר היחיד שיש נגדם הוא ביקורת על ישראל (ולא פעילות של שלילת זכות הקיום שלה) – צריך לעבור מן העולם. לא צריך לתרץ ולא להצטדק. צריך להפסיק.