ושוב נשבור להם את העצמות

באגף המודיעין קוראים למה שמתרחש מדי יום ולילה לאורך גדר הרצועה "העלאת מתח מבוקרת". מושג מכובס שנועד ל"סדר" בנוחיות את המציאות הכאוטית למתכנן הצבאי הקונבנציונלי. כמעט כמו "הרתעה" – עוד מושג מכובס כאשר מעלים אותו בהקשר של לחימה בטרור. ראשי מערכת הביטחון רואים בו נכס לצורכי הסברה. כשיש הרתעה, זה תירוץ לא לעשות כלום מול האיום ההולך ותופח מן העבר השני של הגבול. כשהטרור מרים ראש וחוזר לתקוף, מסבירים לנו שההרתעה נשחקה וצריך “לשבור להם את העצמות” כדי לחדש אותה. במקום לטפל באיום באופן מתמשך – לא רק צבאית, אלא בעיקר מדינית – מתעוררים יום אחד ויוצאים למלחמה, כאילו מדובר בגזירת גורל. וזה בדיוק מה שמתבשל עכשיו בגבול הרצועה.

השאלה ששואלים את עצמם אנשי המודיעין היום היא האם המהומות ההולכות ומחריפות בגבול הרצועה פירושן שחמאס חצה את הרוביקון והחליט להביא למשבר צבאי קיצוני – מה שלתפיסת ראשי הארגון יגרום לישראל, לארה”ב ולרשות הפלסטינית לשנות גישה ולהסיר את המצור מעזה מבלי שחמאס יוותר על כוחו הצבאי ועל שאיפותיו בזירה הפנים־פלסטינית.

מתברר שאנחנו מצויים עמוק בפרק השלישי של העימות שפתח חמאס מול ישראל בחודש מארס האחרון. הפרק הראשון, שהחל ב"צעדות השיבה", הסתיים עם כ־200 הרוגים פלסטינים ושני סבבי הסלמה שכללו ירי של כ־200 רקטות ופצצות מרגמה לעבר עוטף עזה. בשבוע הראשון של אוגוסט החל הפרק השני – ניסיונות ההסדרה בין חמאס, רש"פ וישראל, שלא היו לרגע אמיתיים אבל איפשרו להוריד את הלחץ הפנימי מהמנהיגים בכל הצדדים. השיחות לא מובילות לשום מקום, החורף המתקרב מאיים להחמיר עוד יותר את המצב ההומניטרי בעזה, ובאמצע ספטמבר עובר חמאס לשלב השלישי של "הסלמה מבוקרת".

כבר כמה שבועות מנהלים ראשי חמאס מגעים עם ראשי הפלגים ברצועה – בעיקר עם החזית העממית, אבל לא רק – לגבי שבירת הכלים וכניסה לעימות צבאי מול ישראל. הכוונה היא להסיר את הכפפות. בין השאר יפרצו אנשי הזרוע הצבאית את הגדר בכמה נקודות, יחדרו ליישוב ויחטפו אזרחים. זו השאיפה. ראש עיריית חאן יונס לשעבר, ד"ר פאוזי שמלה, המקורב לחמאס, סיפר בטלוויזיה העזתית שהכוונה היא לכבוש "התנחלות" (קיבוץ) ולקחת כמות גדולה של שבויים. מנהיג חמאס, יחיא סינוואר, מעריך שאם יהיו בידיו חטופים ישראלים ישראל תגיב באופן אגרסיבי אבל בסופו של תהליך תתקפל: תלחץ על אבו־מאזן להעביר כספים לרצועה, תעודד הקמת תשתיות בעזה בכספים בינלאומיים ותשחרר אסירים. בראייתו, ההנהגה הישראלית היא גוף חלש וסחיט, והחברה הישראלית לא עומדת במצבים של חטופים־שבויים־נעדרים.

כשדובר צה"ל מפרסם מדי פעם שפעילים פלסטינים פרצו את הגדר האינדוקטיבית, חדרו כמה מטרים לשטח ישראל וחזרו על עקבותיהם, זה מצטייר אצלנו כמשחקי חסמב”ה: באתי לעמדה ריקה של צה"ל, שרפתי אוהל, פגעתי בטרקטור, הצטלמתי וחזרתי בשלום. אבל מדובר בניסוי וטעייה: כך הם בודקים את נקודות התורפה, את משך הזמן שעובר עד שסיור מגיע לפרצה, היכן נמצאים "שטחים מתים" לעיני התצפיות הצה"ליות, וכדומה.

מאז חודש אוגוסט מתקיימת פעילות של אנשי חמאס וארגונים אחרים על הגדר, יום ולילה, כדי "להרגיל" את צה”ל, להחזיק אותו בשגרה של כוננות גבוהה שיש בה אלמנטים של שאננות, עד לרגע הפריצה. המפגינים על הגדר, שמספרם הולך וגדל בשבועות האחרונים, אינם "עמך". בלב ההפגנות פועלים אנשי הזרוע הצבאית של חמאס, ש"מלמדים" את צה"ל לחיות עם השלכת מטענים, עם פריצות קטנות של הגדר. את הפרויקט הזה מממנים האיראנים. לאחרונה נקראו משתתפים בהפגנות לגשת לסניפי בנקים בעזה ולקבל שם, באדיבות איראן, 200 דולר לאיש. במונחים של עזה זה המון כסף.

ומה עושה ממשלת ישראל מול ענני המלחמה המתקבצים בגבול הדרומי? מאמץ מדיני אמיתי להגיע להסדרה? הפעלת לחץ על הרשות הפלסטינית שתשנה גישה או לחץ על המדינות התורמות שיזרימו כסף לרצועה? או שהיא מחכה, כרגיל, שההרתעה "תיגמר" – ואז נשבור להם (ולנו) את העצמות.