פשעים ועבירות קלות

המשכונאי // אדוארד לואיס וולנט - מאנגלית: תום דולב - מחברות לספרות - 272 עמודים

קראו פרק מהספר 

הרומן הזה ראה אור לראשונה בארצות־הברית ב־1961, זכה להצלחה ואף עובד לסרט בבימוי סידני לומט. שנה לאחר שהתפרסם נפטר אדוארד לואיס וולנט, מחבר הספר, ממחלה, בגיל 36. היום, במבט לאחור, כמו זה של הסופר דייב אגרס שמצוטט בדש הכריכה, וולנט נתפס כחבר בקבוצה מבריקה של סופרים יהודים (The Great Jews, קרא להם מרטין איימיס) - סול בלו, פיליפ רות, ברנרד מלמוד ונורמן מיילר - ואילולא מותו המוקדם אולי היה ידוע כמותם.

'המשכונאי', שתורגם כעת לעברית, הוא אכן רומן מרשים. והוא אכן מזכיר ספרים של בלו (את 'הקורבן', למשל, שעוסק כמוהו באנטישמיות, ואת 'כוכב הלכת של מר סאמלר', שעוסק כמוהו בפליט שואה אינטלקטואל), של מלמוד (כמו 'העוזר' של מלמוד גם 'המשכונאי' עוסק ביחסי עבודה קרובים בין יהודי ללא יהודי) ושל רות (ספרים העוסקים ביחסי יהודים ושחורים, ובעיקר 'הכתם האנושי'). אם כי לא הייתי ממהר, כמו אגרס ו'הניו יורק טיימס' המצוטטים פה, להכתיר אותו כ"יצירת מופת".

הרומן מספר בגוף שלישי על סול נָצַרמן, יהודי ניצול שואה בן 45, שאשתו ושני ילדיו נרצחו בברגן־בלזן. הוא מקבל הצעה ממאפיונר איטלקי לנהל בית משכונות בהארלם, שישמש אמצעי להלבנת הונו הלא־חוקי של העבריין. נצרמן המצולק והמיוסר, מי שאינו מאמין עוד בדבר, מקבל את ההצעה ומנהל חיים אינרטיים שכוללים עבודה, מערכת יחסים קודרת עם ניצולת שואה כמותו ויחסי תיעוב עם משפחת אחותו שהוא מפרנס. וישנו גם עוזרו בחנות, חסוס אורטיז, צעיר פורטו־ריקני יפה תואר, שמעריץ את נצרמן ורואה בו יהודי אופייני שיודע לעשות כסף ("איך זה שלכם היהודים העסקים באים כל כך טבעי?")

וולנט מיטיב להציג אוסף של דמויות גרוטסקיות, בעיקר שחורות, שבאות למשכן את חפציהן, העלובים לרוב, על מנת לזכות תמורתם בדולרים ספורים. הוא מתאר את יחסו הקשוח של נצרמן כלפיהם ואת סלידתו מהם. את ניסיונות החיזור הנמרצים והנוגעים ללב אחריו, מצד אמריקאית לבנה, אישה בודדה שעובדת עם ילדים בשכונת המצוקה. עוד מתוארים כאן עבריינים שחורים קטנים שזוממים לשדוד את חנות המשכונות וגם המאפיונר האיטלקי שהיגר לשכונות העשירות במנהטן. וגם שלל דמויות משנה מעניינות כמו מורטון, אחיינו הנוירוטי של סול, המבקש להיות אמן ומשפחתו לועגת לו, או אינטלקטואל שחור שנחנק מתשוקה פדופילית. לכתיבה של וולנט יש איכות סמיכה, מטאפורית, פיוטית ואינטלקטואלית, הן בתיאורי הסביבה הפיזית הן בתיאורי תנועות הנפש - אבל כזו שאינה פוגעת ברצף הקריאה. המתח העלילתי נבנה כאן בצורה מדורגת ומוצלחת.

ובכל זאת יש ברומן גם יסוד מלודרמטי שגורע ממנו מעט. הוא נוגע, קודם כל, בתיאורי זוועות השואה שסול חוזר אליהן בחלומותיו. החומרים הקשים האלה, שכולנו למדנו להכיר, הם אנטי־ספרותיים במובן זה שהם מגמדים את עניינו של הרומן בחיים האזרחיים, חיי הנפש והגוף על דקויותיהם, ולא פלא שסופרים רבים נמנעו מלגעת בהם. זוועות השואה בְּרומן הם כמו דלת נפתחת לאור מסמא בחדר חושך; כל הפילמים נשרפים בהבזק אחד. להבדיל, גם התיאור הפיזי של המשכונאי נצרמן מוקצן וגרוטסקי במובלט (משקפיו הגדולים, פניו וגופו הגדולים), כמו גם תיאורי הלקוחות המתקבצים בחנות. בפרפראזה על אמירתו המפורסמת של קרל מרקס, שעל פיה ההיסטוריה מופיעה פעם אחת כטרגדיה ובפעם השנייה כפארסה - זוועות המאה ה־20 הופיעו פעם אחת במציאות כטרגדיה ובפעם השנייה כ"חומרים" לחרושת התרבות האמריקאית על מנת שתפיק מהם "דרמה".

גם אצל וולנט הכוונה ליצירת אפקט רגשי עז, אותה לחיצה על דוושת הרגש שמאפיינת לא מעט רומנים אמריקאים שנחשבים לטובים מאוד (לי הוא הזכיר, במובן זה, את 'צייד בודד הוא הלב'). אצל בלו, למשל, לא מורגשת לחיצה דומה, גם בספרים שעוסקים בנושאים שאינם מובנים מאליהם: ההבנה המסוימת לליבו של האנטישמי, הרואה איך היהודי המוכשר דוחק אותו ממקומו (ברומן 'הקורבן'); הלקח שיש לניצול השואה האינטלקטואל ללמד את אמריקה של הסיקסטיז ושל המהפכה המינית (ב'כוכב הלכת של מר סאמלר').

אין להסיק מכך, כאמור, ש'המשכונאי' הוא יצירה זולה. להפך. הוא רומן מוצלח ורגיש וכתוב היטב, לעיתים לעילא. כמו שמדגים למשל הרגש המעניין שנרקם בין היהודי לעוזרו השחור. על אף שאורטיז נראה לנצרמן נוטה לעבריינות, "הייתה לסול תחושה עמומה שיש זוועות מסוימות שהנער הזה לא יבצע, ובעיניו של סול נצרמן, זה לא היה דבר של מה בכך; הוא ייחס למעט מאוד אנשים אפילו את החסם הזה לרוע". •