מירי אלוני, נשואה ואם לשני בנים, נולדה ב־1949 וגדלה בגבעתיים. התגייסה ללהקת הנח"ל אחרי מלחמת ששת הימים ושירתה שלוש שנים, שנה בקבע, והובילה כסולנית את הלהיטים 'שיר לשלום', 'בהיאחזות הנח"ל בסיני' ו'הבן יקיר לי'. את אלבומה הראשון 'מונה ליזה של המאה העשרים' הוציאה ב־1973 (עותקים נדירים נמכרים כיום במאות שקלים). תפקידה הראשון נרשם בהפקת הבמה המוזיקלית 'ג'אמבו' ב־1971. כלת פרס האקדמיה לטלוויזיה על משחקה הקומי בתפקיד הראשי בסדרה 'להרוג את הסבתא'. באחרונה הופיעה בסדרה 'צומת מילר' כאמו של אדיר מילר. מככבת בימים אלה בהפקה של יידישפיל, 'א יידישע חפלה', משחקת בתיאטרון העברי בהצגה 'אהבה וכאב', ממשיכה לקיים את מופע הרחוב שלה 'חגיגה רחובית' בכניסה לנחלת בנימין בתל־אביב, ומופיעה ברחבי הארץ במסגרת סיבוב הסולו 'לשיר עד כלות'.

מתי היית הכי מאושרת?

"אושר זו מילה גדולה וזה לא עניין של תקופות. אושר בא ברגעי חסד חיים. אחד מהם היה כשהרופאים בתל השומר הודיעו לי שהסתיימו בהצלחה הטיפולים הכימותרפיים של הבן שלנו יוסף. בגיל חצי שנה הוא התגלה כחולה סרטן ועבר סשן טיפולים מאוד קשים. בסוף אותה שנה הודיעו לי שהטיפולים הצליחו ושאלתי, 'אפשר לחגוג?' אמרו שלא, שמחכים חמש שנים כדי לוודא שאין שום פריצה מחדש של איזשהו תא. חמש השנים האלה היו לא קלות כי כל דבר הדאיג. ברוך השם, הוא חוגג אוטוטו 33, אמנם עם כליה אחת אבל בריא".

מאיזה הרגל היית רוצה להיפטר?

"חוסר מודעות לזמן. אני בנאדם שלא קשור לשעות, אני שוכחת פשוט. בלהקת הנח"ל היינו מופיעים כל היום לאורך התעלה, ממוצב למוצב, וגם כשהייתי סולנית הלהקה עבדתי קשה, הייתי עוזרת לבנות ולפרק את הבמה. היה לי מאוד קשה לקום מוקדם בבוקר. החבר'ה היו יושבים באוטובוס אחרי ארוחת בוקר ואני מגיעה עם התיקים שלי, בלי אוכל או שתייה, ובלי להסתרק. אבל הם היו מחכים לי, כי לא היו יכולים להופיע בלעדיי. פעם אחת בכל זאת נסעו בלעדיי לבסיס בצפון ופשוט לקחתי מונית ספיישל, שעלתה לי חצי מהמשכורת הצבאית בקבע".

מה הרגע הכי מביך שהיה לך?

"כשירמי היה בן שנתיים וחצי ויוסף בן שנה וחצי, הבנים שלי, הייתה לי הופעה באמפיתיאטרון. אני עומדת על הבמה ושרה ופתאום רואה שהקהל מביט הצידה וצוחק. הבטתי לכיוון שאליו הקהל הסתכל וראיתי שירמי טיפס על הבמה, הוריד את המכנסיים והתחיל לעשות פיפי. השתין על המקצוע. זה היה מצחיק ומקסים".

"כשהבנים שלי היו בשנות העשרה לחייהם, הדברים בחיי התגלגלו כך שנשארתי לחיות שלוש שנים וחצי בברלין, גרמניה. זה לא היה מתוכנן אבל כך זה קרה, והחמצתי להיות קרובה אליהם. אני מתייסרת על כך קשות, עד היום. מאז, הבן שלי ירמי, שהיום הוא ראפר מצליח שמכונה ג'רמיה, לא בקשר איתי. אני מאוד מתגעגעת אליו ואוהבת אותו".

מי צריך לבקש ממך סליחה ולמה?

"מי שצריכה לבקש ממני סליחה גדולה יודעת את זה טוב, אבל אני לא מצפה לסליחה הזו ממנה כי היא מסוג האנשים שלדאבוני מצפון זה לא דבר שקיים כל כך בלקסיקון שלהם".

מה ההורים שלך לא הבינו לגבייך?

"בוא נדבר על מה הם לא הבינו אחד לגבי השני. ההורים שלי זה הדבר הדיסהרמוני הכי גדול שחייתי במחיצתו. כל היום היו ריבים, ויכוחים. אלה היו שני עולמות שלא נפגשו. את העולם המוזיקלי שלי הם כן ראו עין בעין. אמא שלי הכירה ועודדה את הכישרונות האמנותיים שלי מילדות, שלחה אותי ללמוד בלט וגיטרה, אבל גם שלחה אותי להיות מורה. את כישרון השירה ירשתי ממנה. את הכישרון המוזיקלי ירשתי מאבי שהיה מוזיקאי וניגן על הרבה כלים. לימים הם התגאו בהצלחתי. אני מצטערת שלא הקלטתי שיר עם אמא ושאין לי אותה מוקלטת".

מה התספורת הכי גרועה שהייתה לך?

"בשנות ה־80 היה המודרני להשאיר את השיער בצדדים ארוך ולספר את הפדחת קצוץ, בהשראת דיוויד בואי או רוד סטיוארט. ברוב טיפשותי הסתפרתי ככה והתמונות מחרידות".

אם היית גבר, מי היית?

"או טרזן או אלברט איינשטיין. אלה שני הקטבים שלי".

מתי היית הכי קרובה למוות?

"אם המאבטחים היו עושים את מה שהם צריכים לעשות ולהתנפל על רוצח רבין אחרי הירייה הראשונה כדי להסיט את ידו ‑ אני, שני ילדיי ובעלי, היינו בטווח האקדח שלו. ייתכן שהכדור השני או השלישי היה נורה לעברנו. אבל אני לא מרגישה שהיינו קרובים למוות. הם לא איבטחו אותו כמו שצריך. נקודה סימן קריאה".

מתי התרגשת לראות מפורסם?

"הערצתי מאוד את שושנה דמארי בילדותי. בלהקת הנח"ל, היו מופעים חגיגיים איתה לפעמים, היא עמדה במרכז הבמה ואנחנו בשני צדדיה וזה היה מאוד מרגש עבורי. בחדר ההלבשה העזתי לבקש ממנה מסרק בדחילו ורחימו, וכשהחזרתי אותו לא אמרתי תודה מרוב מבוכה. והיא אמרה, 'אח, הצעירים של היום, איפה התודה?' כשהיא התאשפזה פעם רצתי לחנות פרחים, ושלחתי לה זר ענק. ולימים באחת ההופעות כשנפגשנו היא אמרה, 'זה היה הזר הראשון שקיבלתי לחדרי'. הערצתי אותה עד יומה האחרון".

מתי בכית לאחרונה?

"אני בנאדם מאוד רגשן, אבל לא בוכה בגלל עצמי, לא מייבבת ומרחמת על עצמי אף פעם. המצבורים מתפרקים באירועים שלא קשורים אליי, טרגדיות בחדשות או סרטים או כשאני רואה אנשים מסכנים. אני בנאדם שנורא לוקח ללב ובגלל זה אני גם לא אוהבת זיכרונות. זה תמיד צובט לי את הלב. אז אני מוותרת גם על הזיכרונות הטובים".

את מי היית מזמינה לארוחת החלומות שלך?

"את אחי מאיר אלוני, שהיה צעיר ממני בשלוש שנים ונפטר ב־2009. אני מתגעגעת אליו נורא. חנוך לוין כתב באחד השירים שלו ש'הזמן את העצב ליד המתים קובר'. אבל אני לא מסכימה עם המשפט הזה. הזמן לא קובר את העצב בכלל, הוא נשאר והופך להיות כאב כרוני שאנחנו מתרגלים לחיות איתו".

מה ההישג הכי גדול שלך לדעתך?

"שאני מחזיקה מעמד עד היום, בהכל. אני ממשיכה לשיר, לשחק ואני מאחלת לעצמי לשיר עד כלות".