ראשון 18 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: יונתן בלום
    7 לילות • 02.10.2018
    שלומי שבן: מה למדתי
    כדאי לפגוש את הגיבורים שלך. גם גברים חווים דיכאון שאחרי לידה. סיפור טוב לא חייב להתבסס על אמת, ובטלה היא חלק חשוב בתהליך היצירה. שלומי שבן מספר מה למד במהלך החיים היפים והקריירה המרשימה שלו
    צילום: יונתן בלום

    על עכברים ואנשים.

    האולם היה מלא בתיכוניסטים מכל הארץ. אנחנו היינו מתיכון אמנותי וישבנו בשקט יחסי, אבל סביבנו שרר תוהו ובוהו מבשר רעות של מאות נערים ונערות שמצד אחד שמחו לא להיות בכיתה, ומצד שני ממש לא רצו לשבת באולם חשוך ולצפות בהצגה. על עכברים ואנשים.

     

    הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

     

    האור באולם כבה ולבמה נכנסו שני אנשים. בדיעבד אני יודע שאלו היו יוסי פולק ושולי רנד. לבושים בסרבלי ג'ינס הם התחילו לדבר, ובקושי יכולת לשמוע אותם מבעד לרעש ההולך וגובר. דיבורים, צחוקים, שריקות וקריאות ביניים - מכל טוב. הסצנה הממולמלת על הבמה נמשכה והיה ברור שהסיפור הזה הולך להיגמר לא טוב ודי מהר. ואז קרה דבר מוזר שלא ראיתי לפני כן - אחד השחקנים, פולק, הפנה את מבטו מן הפרטנר אל הקהל. זה לא היה מבט נוזף, או מפחיד, זה פשוט היה המבט הכי כריזמטי שאני, וכנראה כל מי שישב באולם הזה, אי פעם ראה.

     

    השתרר שקט מחושמל שלא הופרע עד סוף ההצגה. ריכוז שיא. זה נגמר בשריקות ובמחיאות כפיים קצובות, כמיטב מסורת ישראל. אני זוכר שבזמנו חשבתי שזאת ההצגה הכי טובה שראיתי, אבל היום אני לא זוכר ממנה כלום פרט לאותו רגע לא ייאמן שבו איש אחד שינה מצב תודעתי של מאות נערים ונערות במאית שנייה ובמבט אחד.

     

    כשהתחלתי להופיע נתקלתי בסיטואציות דומות, לא פעם. קהל, במיוחד אם לא קנה כרטיס, אלא נזדמן להופעה בדרך זאת או אחרת, יכול להיות מאוד לא מנומס, וזאת הגדרה מאוד מנומסת. הרבה פעמים יש חשק לעצור. לבקש שקט. לנזוף. אבל בסופו של דבר אני חושב שזאת אחריותו של המופיע. הקהל מדבר? מסמס? מפריע? תעשה משהו מעניין. או לפחות תנסה. יש הרבה אפשרויות, וכל האמצעים כשרים.

     

    סטוריטלינג.

     הרבה שנים אחרי זכיתי להכיר, לעבוד ולהתחבר עם אותו שולי רנד. אני לא בטוח שסיפרתי לו את הסיפור הזה - אבל אם סיפרתי, בטוח שהחלפתי בינו לבין יוסי פולק וייחסתי לו את אותו מבט מפורסם. אין לי ספק. מצד אחד לא יפה לשקר, ועוד לחבר דתי. מצד שני, לסטוריטלינג אין אלוהים. אמת היא הדבר האחרון שהופך סיפור לטוב או מעניין, ושולי רנד הוא הראשון להבין את זה.

     

    גיבורים.

     אומרים שאסור לפגוש את הגיבורים שלך. לדעתי דווקא כדאי. זה מאכזב רק בפעם הראשונה. אחריה אתה כבר מבין שכל קשר בין מה שדמיינת לבין מה שתכיר הוא מקרי בהחלט, ולא מצפה יותר. הגיבורים שלי הם אמנים. מוזיקאים. כל דבר בהם מעניין אותי. אני חוקר אותם בערמומיות. מה מניע אותם, מה מפחיד אותם, מה סדר היום שלהם. בדרך כלל התשובות שלהם לא רלוונטיות. הם התראיינו יותר מדי והתרגלו לדבר על עצמם מבלי לחשוף דבר. האמת, או לפחות חלקים ממנה מתגלים דרך העבודה עצמה. ברגעים שהתשוקה או הפחד מערערים את השליטה. בחדר החזרות ועל הבמה.

     

    כל אחד מהם מיוחד במינו ובעל ניצוץ אלוהי. אי־אפשר לחקות את זה, ואין מה ללמוד מזה. הם בעצמם לא לגמרי מבינים את זה. הדבר היחיד המשותף לכל הגיבורים שיצא לי לפגוש הוא האובססיה. למוזיקה, לאמנות, לעשייה. לחלקם יש תחביבים, תחומי עניין מגוונים, לפעמים הם אנשי משפחה מסורים. אבל כל אלה הם רק רעשי רקע ופעולות תומכות לעצם העניין. כשהם מתעוררים בבוקר יש להם דבר אחד בראש.

     

    חוה והגיטרה.

     בשנה האחרונה יש לי הכבוד והזכות לחלוק במה עם חוה אלברשטיין. בין בדיקת הסאונד להופעה, היא נכנסת לחדר שלה פותחת את הגיטרה ושרה לעצמה. ניגונים ישנים, שיר חדש שהיא עובדת עליו, בלוזים, קלאסיקות ישראליות, מה לא. ואז היא עולה על הבמה ושרה עוד שעתיים. תמיד יש לה בתיק איזה טקסט שהיא שמה עליו עין, ואוזנה כרויה לכל רחש יצירתי. כמו ציידת. אחרי יותר מ־50 שנות קריירה ו־65 אלבומים היא רעבה. ההופעה נפתחת בשיר שהיא הלחינה למילים של דוד אבידן. כל פעם היא שרה אותו מעט אחרת. תמיד בכוונה מלאה.

     

    אבא.

     "הדבר הראשון שקורא לי אבא, אני בועט בו". כך נגמרת סצנה שבה דוד אבידן מנסה לחשב כמה יעלה לו לגדל ילד מינקות עד גיל 18. אני זוכר שכשראיתי את הסצנה הזאת, המשפט הזה הצחיק אותי ולא מאוד זיעזע אותי. אני לא יכול להגיד שהזדהיתי, אבל אולי הזדהיתי חלקית. עדיין לא היו לי ילדים.

     

    כשהילד שלי נולד חיכיתי להרגיש את האהבה הקוסמית ששמעתי עליה כל כך הרבה. פראזות כמו "עוד חדר בלב", "לאהוב מישהו יותר מאשר את עצמך", "פתאום הכל מקבל פרופורציות!" הן חלק מהפולקלור שאני, כמו כולנו, גדלתי עליו.

     

    זה לא קרה. קרו דברים אחרים. אשמה, לחץ, בלבול ובעיקר תחושה לא נעימה שמשהו אצלי כנראה לא תקין רגשית. התחלתי לדבר בזהירות עם אבות אחרים ולאט־לאט נחשפתי לסיפורים דומים בדרגות שונות - את חלקם לא ניתן לפרש בשום דרך אחרת פרט לדיכאון אחרי לידה. זה נשמע כמעט מתפנק להגדיר את זה כך, כי בתור התחלה לא אתה הוא זה שנשא היריון, יָלד, וכעת נאלץ להתמודד עם שינויי הגוף וסערת ההורמונים, אבל זאת תופעה קיימת. אחד הסימפטומים שלה הוא ניתוק מסוים מהתינוק.

     

    היום, שלוש וחצי שנים אחרי, קשה לי לשים את האצבע על הנקודה שבה הדברים השתנו. מתי בדיוק האימה המוזרה ההיא התפוגגה ואת מקומה תפסה אהבה. זה קרה לאט, חיוך אחרי חיוך, מילה ועוד מילה, ועם הרבה מגע. זאת העצה הכי טובה שקיבלתי בזמנים המבלבלים ההם - לגעת בילד כמה שיותר. היום אני צריך להתחנן לחיבוק, ואפילו מזה אני נהנה. אני לא חושב שיש פעם אחת שהילד שלי קורא לי אבא ואני לא מחסיר פעימה. זה משהו שלא התרגלתי אליו, ואני מקווה שאף פעם לא אתרגל.

     

    חדר.

     קצת לפני הלידה שכרתי חדר עבודה. תמיד עבדתי וניגנתי בבית, אבל עכשיו כשהסיטואציה עמדה להשתנות, הבנתי שצריך לצאת. הייתי מגיע לסטודיו ומרגיש קצת כמו רמאי. הילד בוכה בבית ואני במקום המוזר הזה, שנראה כמו דירת רווקים לכל דבר. כשהייתי מנגן, או עושה חזרות עם אנשים זה היה בסדר. זה היה מוחשי. אבל בשאר הזמן, כשניסיתי לכתוב, לחשוב, לקרוא, לבהות ועוד כהנה פעולות שמהצד עשויות להתפרש כבטלה לשמה, ולמעשה הן חלק מהותי מתהליך היצירה, נתקפתי אשמה. לקח לי זמן לקבל באמת את העובדה שחלק ניכר מהעבודה שלי עשוי להיות מופשט ואפילו מהנה, ושאין כאן מעשה רמייה. כדי לכתוב צריך לקרוא וכדי להלחין צריך להאזין. השאלה היא שאלת התוצאה. האם בסוף היום הגעת לנקודה אחרת מזו שהתחלת? לרוב לא. וגם זה בסדר. מחר יום חדש.

     

    סדר.

     שירים. אחד המרכיבים הכי מכריעים בהצלחת הופעה הוא סדר השירים. מדובר באמנות לכל דבר. אני יכול לבלות שעות וימים במחשבה על סדר להופעה חדשה. כשזה תקוע זה מאוד מתסכל, אבל כשזה תופס תנופה זה משכר כמעט כמו לכתוב. יש הרבה פרמטרים לבניית סדר מוצלח. יחס בין מהירויות, סולמות, בין שירים מוכרים לפחות מוכרים. הקשרים רעיוניים בין השירים, אסוציאציות. לפעמים שני שירים פשוט מחמיאים אחד לשני ואתה לא יודע למה. הרעיון הכללי הוא להרכיב סיפור חדש מכ־20 ומשהו סיפורים ישנים. צריכים להיות לו קצב והיגיון פנימיים, הוא צריך להיות מגוון אבל לא קפריזי, והוא חייב להישאר גמיש. לפעמים במהלך השיר השלישי אתה מבין שהשיר החמישי צריך להשתנות. זה עניין אנרגטי. אתה חייב לסמוך על עצמך, ולשנות בזמן אמת. אתה חייב להכיר את רשימת השירים בעל פה. אם אתה צריך להסתכל במהלך ההופעה על רשימת השירים כדי לדעת מה השיר הבא, אתה פשוט לא שולט בסיפור. יש אמנים שעולים ללא רשימה. הם יודעים מה שיר הפתיחה ומשם חיים את הרגע. זה השחרור האולטימטיבי. לי עדיין אין אומץ.

     

    פעם הייתי בהופעה של קורין אלאל שבה היא נתנה לגורל להכתיב את הסיפור. היא העבירה כובע מלא בפתקאות בין הקהל, בכל פתקית הסתתר שיר. מישהו מהקהל היה שולף פתקית, מכריז את שם השיר, וקורין שרה. זה היה אדיר.

     

    חודשיים אחרי ניסיתי את העניין בעצמי. השיר הראשון שנשלף ופתח את ההופעה היה 'אריק'. זאת הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שפתחתי הופעה עם השיר הזה.

     

    סבלנות.

     בשנת 2000 הוזמנתי להופיע בתוכנית של דודו טופז ז"ל. אורח הכבוד שלו היה אהוד ברק. זה היה ערב הבחירות מול אריק שרון. הייתי אמור לשיר את 'אריק'. אחרי חזרת המצלמות מישהו חשב שאולי זה לא רעיון גדול לשיר "מי מזיין יותר טוב אריק או אני" כשאהוד ברק נשען על הפסנתר. ביקשו ממני להחליף שיר. בכיף. בחרתי שיר שנקרא 'מחר בעזרת השם' והייתי מבסוט. זה היה השיר שהכי אהבתי מהאלבום ההוא.

     

    לפני השידור דודו טופז הזמין אותי לחדר שלו. הוא ישב על ספת עור לבנה ולבש סוודר קשמיר שחור. בחיי. הוא היה בשיא הפופולריות שלו.

     

    אני זוכר שהוא היה נחמד ושאל אותי מספר שאלות עליי ועל המוזיקה שלי. אני משער שזה היה עניין מלאכותי, אבל באמת שהוא לא היה חייב. ברגע מסוים הוא השתתק ואז אמר לי, "אתה יודע? אני כל כך אהוב שאם הייתי רץ מחר לראשות הממשלה הייתי נבחר". אמרתי כן. ברור. חשבתי שהוא מטורף או מסומם או שניהם, אבל הוא בסך הכל, כרגיל, הקדים את זמנו.

     

    20 שנים.

     בעוד שבועיים יתקיים פסטיבל הפסנתר ויחגוג 20 שנים להיווסדו. יפה לראות כמה הפסטיבל הזה גדל והתפתח מאז שהתחיל את דרכו. כשהוקם ב־98' ‑ התקיים בבניין העירייה של תל־אביב. ראש העיר היה רון חולדאי, ראש הממשלה בנימין נתניהו, מדינת ישראל חגגה יובל ולהקת בת־שבע פרשה מן החגיגות עקב דרישה ללבוש בגדים "צנועים יותר", מה שעורר דיון סוער על כפייה דתית, אם כי באותה השנה זכינו באירוויזיון בעזרתה האדיבה של זמרת צבעונית ואקסצנטרית בעלת חיבה יתרה לקרקורי תרנגולות. פרט לכמה שינויים קלים, עושה רושם שהכל בסדר. הכל אותו הדבר. מזל טוב, פסטיבל הפסנתר.

     

    שלומי שבן יופיע בפסטיבל הפסנתר בשבת, 20 באוקטובר, במשכן לאמנויות הבמה, תל-אביב

     


    פרסום ראשון: 02.10.18 , 18:30