שפה קשה

'מבצע פינאלה', הסרט החדש של נטפליקס על המבצע ללכידת אדולף אייכמן, מגלה פרטים היסטוריים מעניינים. למשל, מי ידע שבישראל לא דיברו בעברית באותה תקופה. גם דוד בן־גוריון, שבמציאות הורה כי קציני צה"ל ללא שם משפחה עברי לא ייצגו את המדינה בחו"ל, נושא את נאום המוטיבציה שלו באנגלית. לפחות השחקן שמגלם את אבי האומה הוא בריטי. במקרה של ליאור רז, בנעלי ראש המוסד איסר הראל, זה אפילו יותר משעשע.

כן, השנה היא 2018, עברנו את 'הומלנד', 'הרודן' ואפילו את 'האישה המכובדת', אבל סרטים וסדרות מהניכר שעוסקים במזרח התיכון עדיין משלמים מיסי ייצוג: דמויות ישראליות שלא מדברות עברית אפילו בינן לבין עצמן, כיתובים לא מדויקים וקיצורי דרך שיחליקו בגרונם של השווקים שאליהם היצירות הללו באמת פונות. אלא שאפילו זה לא עזר ל'מבצע פינאלה' בקופות בארצות־הברית, שם הביצועים שלו היו הרבה פחות מוצלחים מאלו של כוחותינו ב־1960. מה שמזכיר, אגב, את האופן שבו הסרט '7 ימים באנטבה' התרסק מסחרית וביקורתית במארס האחרון.

'המלאך', לעומת זאת, מהווה סוג של התקדמות: הישראלים מדברים עברית חלק מהזמן, המצרים מדברים רוב הזמן ערבית והסרט שביים הישראלי אריאל ורומן הוא גרסה בינונית לסיפורו המטורף של אשרף מרואן. שוב, הניסיון לתרגם לאמריקאית פרשה מסועפת ומורכבת מולידה יצור כלאיים לא משכנע (חוץ מששון גבאי, שמרשים כרגיל בתור אנואר סאדאת).

האירוניה היא, שהזרקור העכשווי על המוסד בנטפליקס הוא בין השאר תולדה של יצירה שמחוללת שמות בעולם למרות פערי תרבות ושפה. 'פאודה' הפכה ללהיט חוצה יבשות על אף היותה נטועה במרחב שרחוק אלפי ועשרות אלפי קילומטרים מצופיה ברחבי הגלובוס. כשהכתיבה הדוקה, האקשן מבוים לעילא והדמויות לא נדרשות לזייף מבטאים ובוודאי שלא זהות, גם הקהל לא נרתע ומתמסר לקרב המוחות המדמם בין דורון קביליו לאל־מקדסי.

החדשות הטובות הן שיש לתעשיית הבידור האמריקאית מרווח נשימה להפיק לקחים, כיוון שהתיאבון לעלילות הביון הישראלי לא אמור להיגמר בקרוב. האחראים המרכזיים הם המוסד והישגיו, וגם ראש הממשלה שנותן להם פומבי: גניבת ארכיון הגרעין האיראני, למשל, היא תסריט שמבקש להיכתב. גם בנאום השנתי באו"ם, בנימין נתניהו והקרטונים עשו למוסד יח"צ נהדר. ישנה מחלוקת אם החשיפה לאור השמש מועילה למצבה הביטחוני של ישראל, אבל בהוליווד זה בוודאי לא יזיק לנו.