ראשון 18 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: משה נחומוביץ
    7 לילות • 02.10.2018
    המלכה M
    מארינה מקסימיליאן רוצה להיות מיינסטרים. להצליח יותר במוזיקה, לחיות במונוגמיה הרמטית עם הבן זוג ולא ביחסים פתוחים כמו בקשרים בעבר, לככב בריאליטי החדש THE FOUR, לחיות חיים שלווים. בדרך לשם התמודדה עם דיכאון, התקפי זעם שכללו שבירת חפצים בבית, והתגברה על סוגיית המשקל שהעסיקה אותה שנים
    אנה בורד

    כנראה שאי־אפשר להימלט מזה. מתישהו מגיעה נקודת השבירה. מארינה מקסימיליאן התחילה את הקריירה שלה בגיל שבו עוד לא קראו לזה אפילו עבודה. כשהייתה בת שלוש לימדו אותה לנגן על פסנתר. בגיל 14 כבר הופיעה במועדוני ג'אז מדי ערב, עם לו"ז מפוצץ שרק נועה קירל יכולה להזדהות איתו. עילוי מוזיקלי שבגיל 19 כבר חרכה את 'כוכב נולד' עד למקום השני בגמר. ואחר כך כל ההטבות שמביא איתו העולם הזה: מערכות יחסים מתוקשרות במדורי הרכילות, נבירה עמוקה בתוך הצלחת והמשקל שלה, וביקורות דרקונים בכל פעם שהגיעה לאירוע. מארינה נתנה את המקסימום. את המקסימיליאן. וחטפה את זה בפציעה בקול ופציעה בנפש.

     

    הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

     

    "ברגע מסוים הבנתי שקיבלתי ברכה: לעשות מוזיקה, ואני רק סובלת ממנה, וזה לא הגיוני", היא מסבירה. "אני הולכת ונהיית יותר ויותר מיוסרת. אז בבת אחת פשוט עצרתי את כל ההופעות ואמרתי לכל חבריי האהובים שאני מפרנסת כבר הרבה שנים: 'סורי', ויצאתי לשנה וחצי הפסקה".

     

    החלטה דרמטית.

     

    "בתקופה הזאת פרקתי המון־המון בכי. היו פשוט חודשים של בכי. זה קרה קצת אחרי שהכרתי את גיא (בן זוגה, המוזיקאי גיא מנטש, חצי מהצמד גיא ויהל) ופתאום הרגשתי שאני יכולה לשים את הראש ולא צריכה יותר להיות בתפקיד האישה המרוממת, המושיעה. הרפיתי את השרירים ופשוט התחלתי לבכות, ולא ידעתי אם זה אי פעם יסתיים. חודשים של עצב. הבנתי שהבחירה הזאת שעשיתי כילדה יש לה השלכות, הבנתי שזה פשוט צריך לצאת, ואלוהים יודע מתי זה יעבור".

     

     

    צילום: טל שחר

    צילום: טל שחר

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    איזו בחירה?

     

    "כילדה עשיתי בחירה להיות שמחה, ממש בחירה מודעת. הייתה לי מפולת בסביבות גיל 12 או 14, מין דיכאון או משהו כזה. אם ידעתי לקרוא לזה דיכאון אז? לא חושבת. דווקא תיפקדתי כרגיל ואף אחד בסביבה שלי לא ראה. אמרתי לעצמי, 'אוקיי, לא נעים, בואי ננסה לשמור על החיוך כל הזמן'. לקחתי על עצמי תפקיד, אמרתי לעצמי דברים כמו, 'אם אני לא אהיה היצור השמח בבית, אז איך אני אפייס בין ההורים', למשל. ומאז הזזתי לאיפשהו כל רגש פחות נעים שהיה לי, וכנראה שזה הגיע לצוואר בקבוק. פתאום זה התפרץ. היה לי פחד להיות באמת עצובה הרבה, כמו שבסופו של דבר קרה. לא הייתה ברירה. לא הייתה דרך להימלט מזה.

     

    "תמיד תהיתי, עוד בתור ילדה, איך זה יכול להיות שאני בנאדם כל כך שמח והשירים תמיד כאלה עצובים? ויכול להיות שזאת התרופה בדבר הזה, גיא ואני מדברים על זה המון שאם לא היינו עושים מוזיקה, אלוהים יודע, היינו משתגעים. כי זה פורק כל כך הרבה רגש. גם היו לי התקפי זעם, שוברת וזורקת דברים בבית".

     

    מה למשל?

     

    "דלתות שבורות, מקרר, סירים, דברים נזרקים. לא עליו חס וחלילה. פתאום יש לי חשמל בכל הגוף ואני לא יודעת מה לעשות איתו".

     

    ככה, משום מקום?

     

    "לגמרי. עם הזמן אני יותר לומדת להבין ולזהות את השלבים המוקדמים ואז לעשות עם זה משהו, בין אם להגיד, שנייה אני יוצאת רגע לסיבוב באוטו או לרוץ, או לשבת רגע בחדר פסנתר לנגן. אני יותר לומדת לזהות את זה מוקדם. פסיכיאטר קרא לזה 'אלימות כלפי חפצים', מאוד שיעשע אותי. אז אני צריכה לפרוק. לא על אנשים, בחיים לא, אבל על חפצים. יש לנו דלתות שבורות בבית ומקרר שתיקנתי לבד וכל מיני דברים כאלה. יש סצנות שאני הולכת ברחבי הבית וזורקת דברים וגיא המתוק הזה הולך אחריי ומרים. הוא לא ויתר עליי, מאוד־מאוד מעריכה את זה. אזכור לו את זה לעד.

     

    "אגב, זה ממש הפסיק עם ההיריון. הייתה לי מטפלת שטענה שחלק מההשתללויות שלי היו הגוף שלי שאומר לי, חמודה, את כבר צריכה להיכנס להיריון, ההורמונים שלך משתוללים. והיא באמת צדקה, אבל בלי קשר, אני בנאדם עם הרבה אמוציות וצריך לרכוש את הארגז כלים הזה במהלך החיים של מה עושים עם זה".

     

    שמעי, זה יכול להבהיל בני זוג, או בני אדם בכללי.

     

    "כן, אף אחד חוץ ממנו לא חווה אותי בדבר הזה".

     

    רק לידו הרשית לעצמך לזרוק חפצים?

     

    "בדיוק. זה לא במקרה קרה. קצת פדיחות, כן? אני פוגשת סוף־סוף בחור, אומרת 'וואו', ואז אני מתפרקת מולו. אבל החיים עשו לי טריק, אמרו לי, 'זהו חמודה, את לא יכולה יותר. שמרת על פאסון ועל כל משחקי התפקידים שלך כל השנים. עכשיו נגמרו התפקידים, את נדרשת להיות את. על הצדדים היפים והפחות יפים של זה".

     

    ניסית תרופות בתקופה ההיא?

     

    "הייתי אצל פסיכיאטר, זה שאיבחן את האלימות נגד חפצים, שקלט שאני בחורה מאוד־מאוד רגישה, ואמר לי, 'תנסי חצי כדור ותראי איך זה משפיע עלייך', ומבחינתי זה כבר היה אחרי הפתרון האחרון. כשניסיתי את זה הבנתי שזה לא בשבילי, שהישועה תהיה חייבת לבוא ממני. אני צריכה לרצות להחלים וזה פחות מתאים לי. גם כאנשים יוצרים זה הדלק שלנו, אנחנו לא באמת יכולים להתנכר לזה. פעם היה לי מטפל שפיטרתי על זה שכשאמרתי לו, 'תרגיע לי את ה־ups and downs', הוא אמר לי, 'אבל את כזאת, אני לא יכול לקחת את זה ממך'. הפסקתי ללכת אליו כי הוא צדק, אבל זה לא מה שרציתי לשמוע".

     

    אגב, כשאת זורקת חפצים, גיא לא מחזיר?

     

    ״הלוואי. חלום שלי שהוא יתפרע, חלום שלי. אי־אפשר להיות כזה קול כל הזמן. זה לא הגיוני שאני גרה עם בן אדם חמש שנים ולא ראיתי אותו מתפרץ. אם הוא קצת מתפרץ אני כל כך מאושרת מבפנים. לא נעים לי, אני צריכה להחביא את החיוך. אני אומרת, 'סוף־סוף, מתוק שלי, רגשות, תן לזה'", היא צוחקת.

     

    כולנו על המשבצת של המיוחד. עם שופטי ' 'THE FOUR
    כולנו על המשבצת של המיוחד. עם שופטי ' 'THE FOUR

    × × ×

     

    בסוף הסיפור הזה יש גם מהפך. בגיל 30, מארינה מקסימיליאן, זאת מהאודישן עם השיער הקצר והקסילופון, שהגיעה אחר כך לחזרות ב'כוכב נולד' עם כרכים של שירי אפי נצר ותיכננה לבחור משם יצירות לתחרות - רוצה את זה עכשיו הכי מיינסטרים שאפשר. עוברת טרנספורמציה לכוכבת פופ. חוזרת לריאליטי, כשופטת ב־THE FOUR שתעלה ברשת 13 ב־13 באוקטובר.

     

    מצד אחד, מארינה היא מהאמניות המוכשרות שיש כאן, זמרת גדולה, פרפורמרית קטלנית. מצד שני, אף פעם לא התפוצצה כאן באמת בהתאם למידותיה. לא השאירה להיט ענק, לא שיחקה בסדרת להיט. "אם לפני 11 שנה רציתי שמה שאני עושה יהיה 90% מיוחד, ו־10% מצליח, מובן, נגיש. עכשיו אני רוצה שזה יהיה 90% מצליח ו־10% מיוחד", היא אומרת. "זה גם להסכים לשחק את המשחק, שזה קורה לי בכל מיני מובנים בחיים. למשל בלהסכים לדבר בסלנג - היו שנים שלא הסכמתי להגיד 'מה קורה' 'מה נשמע'. זה בלהתלבש, בלעשות THE FOUR, בלעשות אינסטגרם, תמיד שיחקתי איזשהו משחק אבל עכשיו אני פשוט נהנית מהדבר הזה".

     

    ועוד טרנספורמציה: ברזומה הזוגי של מארינה שמות כמו גילי מוסינזון (שבינתיים הספיק לצבור מוניטין מרשים בתחום מסיבות החשק), ואנחל בונני, ומערכות יחסים ארוכות וחתונה אחת שהסתיימה בגירושים, וסיפורי התאהבות באקסטרים, שחלקה בעבר בראיונות, בלי להתבייש לדבר על יחסים פתוחים למשל. ועכשיו, כבר חמש שנים בזוגיות עם גיא מנטש, שפרץ ב'דה וויס'. ולשניים בת, ליצ'י, בת שנתיים וחצי.

     

    למה ליצ'י?

     

    "היינו באיטליה, בהיריון, ואהבתי מאוד את השם לוצ'יה, אבל הרגשנו שזה כבד מדי, ואז גיא אמר 'ליצ'י'. נראה לי שהוא אמר את זה בצחוק, אבל אהבתי את זה מאוד, ואז אהבנו את השילוב של ליצ'י־לוסיה, אפילו שרציתי לתת לה לבחור שם שני, אבל מקסימום היא תחליף. היה לי חשוב שלא יהיה מבטא ברוסית, וגם 'ליצ'י' ברוסית זה 'תרפאי'. ושיתחבר למנטש. היא מציגה את עצמה בתור ליצ'י לוסיה מנטש. שלשום לימדתי אותה להגיד 'ובקיצור ליצ'י'".

     

    את מדברת איתה רוסית?

     

    "יותר טבעי לי עברית, אבל אני תמיד מכניסה את הרוסית. גיא? הוא גדל בפנימייה אז הוא שמע הרבה רוסית. עשו לו טוב. הוא לומד מעולה, יודע קרוא וכתוב, לימדתי אותו, ובקבוצת הווטסאפ המשפחתית הוא כותב ברוסית".

     

    אם אני בונה מכונת זמן ומחזירה אותך לרווקות, מה הדבר הראשון שאת הולכת לעשות?

     

    "מאוד אהבתי לצאת בלילות ל'חתול והכלב' ופשוט לרקוד שם עד הבוקר, אבל אין בעיה, אני עושה את זה גם עכשיו לפעמים. הכרתי אותו בגיל 25 וחוויתי המון עד אז. המון־המון־המון. הגעתי למערכת יחסים עם גיא שבעה, ניסיתי כל מה שסיקרן אותי. ואין שום דבר שאני מתגעגעת אליו. גם חמש שנים בשבילי זה לא הגיוני, הרבה מעבר למה שאי פעם הייתי עם בן זוג, ואני עדיין מרגישה רעננה".

     

    בעבר סיפרת שאת מאמינה ביחסים פתוחים.

     

    "נכון. זה באמת עבר לי הא? (היא מחייכת) גיא ואני מדברים על זה הרבה, בכלל לא בהקשר אלינו. זה מקסים בעיניי. לי היו את ההתנסויות שלי שהן מקסימות. אני לא רוצה להיכנס להרפתקאות המיניות של פעם, אבל אני מאוד בעד הרפתקאות. היו לי חיבורים שלהרפתקנות המינית בהם היה הרבה מקום, אבל זה לא מתאים בכל זיווג, והרבה פעמים קורה שלאחד הצדדים זה מתאים והשני נשאר פגוע. העניין של פוליאמוריה מעניין כי אנשים שהם בוגדניים בטבע שלהם - זה הפוך מפוליאמוריות. אני חושבת שאנשים בוגדניים אוהבים דווקא את האלמנט של ההסתרה ולא עכשיו 'בוא נדבר על זה רגע'. זה ממש צריך לבעור בבנאדם בשביל ששני אנשים ידברו על זה ויחוו את זה ביחד. ביני ובין גיא זה מאוד לא מתאים.

     

    "זה כמו שאני מגיעה למיינסטרים וזה חדשני בשבילי, אז מבחינתי לחיות עם גבר ולרצות להיות רק איתו ולקוות באמת להזדקן איתו יד ביד זה וואו. אני בהלם שזה קורה לי, נורא מתרגשת מזה".

     

    מה קרה למארינה הפרועה ההיא?

     

    "כשהייתי ילדה היה לי נורא חשוב ללכת נגד הטאבואים, זה היה לי טבעי, ראיתי אנשים משתעממים בכל הרבדים וגם במערכות זוגיות, ואמרתי שאין מצב שזה ייראה אצלי ככה. ולכן ניסיתי כל מיני דברים והניסיונות היו מבורכים ומדליקים ומיוחדים. וטוב שניסיתי אותם. פעם אהבתי להיות האדג'ית, האאוטסיידרית. היום יש מספיק אנשים שעושים דברים פרועים ומספיק אאוטסיידרים, אז היום זה מיוחד לנהל מערכת יחסים רגילה.

     

    "ועוד דוגמה - העניין של דימוי הגוף. כשהייתי ילדה, בגלל שזה היה חסר לי, היה לי נורא חשוב להיות המודל הזה עבור נערות אחרות, ובאיזשהו שלב התעייפתי מלהיות מודל ושיחררתי את זה. היום אני אומרת יופי יש את ריי שגב, יש אשלי גרהאם, יש מלא בנות שעושות את זה, האינסטגרם מפוצץ בבחורות שופעות והכי מדהימות שיכולות להיות, שאני לא צריכה את המשקל הזה עליי, וגם במערכת יחסים מספיק אנשים עושים עכשיו יחסים פוליאמוריים, יחסים פתוחים. אני לא צריכה יותר לשאת על כתפיי את דגל הייחודיות, אני יכולה בכיף לחיות לי עם הגבר שאני אוהבת ובלב שלם לא להתבייש להגיד שאני רוצה להיות רק איתו".

      

    טמירה ירדני התערבה בשבילי באודישנים. ב'כוכב נולד 5'
    טמירה ירדני התערבה בשבילי באודישנים. ב'כוכב נולד 5'

    בקיצור, המרד שלך היום הוא לנהל מערכת יחסים רגילה, להיות בפריים־טיים, ולעשות פופ.

     

    "נכון, ואני מאוד־מאוד נהנית מזה".

     

    אבל בסוף־בסוף, גם מארינה ה"חדשה" שוברת צלחות בבית. את לא בנאדם של שגרה, זה עושה לך חשמל בגוף.

     

    "נכון. אז למזלי גם גיא לא בנאדם של שגרה ועם מה שהוא עבר בחיים, קטן עליו לראות אותי שוברת צלחות בבית. עכשיו, גם אני צריכה לזכור שאני לא צריכה לנצל את זה שזה קטן עליו, ולא לשכוח שיש שם בנאדם שזה גם מכניס לו בד וייב ליום. זה שהוא מכיל את זה, לא אומר שאני יכולה כל היום לעשות התקפי זעם".

     

    ואפרופו מונוגמיה, מארינה כבר לא לוקחת תפקידי משחק בשנים האחרונות. "בכל תפקיד יש התמזמזויות ונשיקות, וזה לא מתאים לי, אפילו לא במשחק".

     

    כי את לא מוכנה שאף אחד אחר ייגע בך?

     

    "זה פשוט מגעיל אותי בשלב הזה בחיי. היו שלבים אחרים, כשהייתי אמורה לשחק תפקיד ראשי בסרט של דובר קוסאשווילי שכולו עירום ואז זה הכי התאים לי, זה היה ממש בכיף. כל אודישן היו מגיעים מלא גברים, מתפשטים, עושים סצנה, הולכים, ואני חושבת לעצמי 'מושלם'", מארינה אומרת בחיוך. "היה מאוד כיף עם דובר, ממש מדהים, ואז טמירוש (טמירה ירדני, המנהלת שלה) אמרה לי, 'חכי. בואי נעשה את זה בשביל מלא־מלא כסף'", היא צוחקת.

     

    בדיעבד את מתחרטת שלא עשית את הסרט הזה?

     

    "לא, חס וחלילה, זה היה איום ונורא אם הפוטג'ים האלה היו בחוץ, זה היה ממש לא מתאים".

     

    וליצ'י הייתה מגגלת את אמא...

     

    "תראי, ליצ'י רואה אותי עירומה. לא ליצ'י זו הבעיה, שאר העולם זה הבעיה, ואיך שהוא מגיב לזה, הבושות אחר כך. לגבי ליצ'י, מספיק אנחנו נעשה לה בושות".

     

    יכול להיות שאנחנו יותר מדי פוריטניים? סקס זה דבר סופר־טבעי.

     

    "זה מקסים".

     

    וכולם עושים סקס.

     

    "נכון. גם לכולם יש ציצים. בגלל זה אני אוהבת גם עירום. באירופה, זה נורא נחמד הדבר הזה של פרובוקטיביות שהוא נורא רגיש פה, וברור למה הוא רגיש פה, אבל סך הכל וואלה כאילו, מישהי עם טוסיק חמוד ורואים לה קצת את הטוסיק, מקסים, אז אתה מסתכל ואומר, 'וואי איזה טוסיק חמוד' וממשיך בחייך".

     

    מה עמדתך לגבי MeToo#?

     

    "חשוב שזה צף עכשיו, שכל מי שיש לה מה להציף - מציפה, שעניין הבושה יורד מהפרק. ואגב גם גברים חוו המון דברים כאלה, בעיקר, כמובן, על ידי גברים, וגם הם פתאום מרשים לעצמם לחלוק את זה שזה גם ממש חשוב. אני באופן אישי הבוס בחיים שלי. אני הבוס של כל הגברים שעובדים אצלי, ואני נהנית מזה שאני אישה והם גברים כי אני משחקת עם זה. אני וכל הנשים שאני עובדת איתן, כולנו משתמשות בזה שאנחנו נשים. ואני בטוחה שגם את יודעת ליהנות מזה".

     

    איך את משתמשת בזה?

     

    "ביכולת שלנו להיות נעימות ורכות. אנחנו יכולות לכשף אנשים, בקטע הכי טוב של זה. למשל, כשיש הופעה מכוּרה שלי, כלומר חברה שקנתה לעובדים שלה הופעה, וזה לא בהכרח הדבר שהכי מעניין אותם. והם גברים מעונבים שצריכים לשמור על פאסון, כי הם סוגרים עסקאות, זאת סיטואציה שיש בה אנרגיה לחוצה. אבל הוא גבר, ואני אישה נאה, ותוך שנייה הוא שמח ומוחא כפיים ורוקד. לדוגמה. או במשא ומתן, או אם אני רוצה בשיח מקצועי שמישהו יעשה לי הנחה".

     

    אז מה, תחשפי יותר, תחייכי יותר?

     

    "אני אהיה נעימה, אעשה שיהיה לנו נעים וככה אקבל את מה שאני רוצה. לא בקטע של מחשוף, לא בקטע פרובוקטיבי, זה פאסה. בגיל נורא צעיר לימדו אותי שהמראה שלי זה הכוח שלי. הוא שלי, הוא לא של אף אחד אחר, ואני צריכה לדעת להשתמש בו. וככה אני חושבת שניצלתי ממה שנקרא MeToo#, כי דווקא כרוסייה זה דבר שהוא - תקני אותי אם אני טועה בחוויה המשפחתית שלך - אבל רוסיות חייבות להיראות טוב".

     

    מזדהה בהחלט.

     

    "ואם לא מחמיאים לך על איך שאת נראית, משהו לא בסדר. אם לא זורקים לך הערה אז עשיתי משהו לא טוב. זה לא פוגעני או פולשני. אני לא מדברת עכשיו על פושעים. אבל גם החוויה של להיות רוסייה ולהגיע לארץ ישראל ולראות את אמא שלי נהנית מהחמאות שהיא מקבלת כי היא רוסייה והיא קורנת והיא יפהפייה, והיא בלונד והיא זוהר וזה מהמם, זה נפלא, אף אחד פה לא פוגע באף אחד".

     

    עד שזה כן פוגע.

     

    "הבעיה היא כשאנחנו לא מבינות שיש לנו את המראה שלנו, איזה כלי יש לנו, ואז אנחנו מקבלות את זה קודם כל מבחוץ".

     

     

    × × ×

     

    הרבה לפני שהומצא ההאשטאג של MeToo אמא של מארינה הושיבה אותה לשיחה. הבהירה לה שהכוח בידיים שלה. "הייתי בערך בת 12", היא נזכרת. "ואמא שלי תפסה אותי ואמרה לי, את כבר נראית כמו אישה, את לא נראית כמו ילדה, ואת בנאדם מאוד אוהב, ומאוד אוהבת להתחבק, אבל יש אנשים שמבינים את זה אחרת ממה שאת מתכוונת להעביר, אז את צריכה למנן את זה. זאת הייתה שיחה מאוד מעצבנת ומבאסת, כי למה אני צריכה לחבק פחות ולאהוב פחות? אבל עצם זה שהיא ניהלה אותה זה גרם לי להבין שיש פה משהו שאני צריכה לשים אליו לב.

     

    "תראי, את רואה ילדות בנות ארבע שמתנהגות התנהגות פתיינית, לא כי הן רוצות לפתות מישהו אלא כי הן חוקרות את הנפש הנשית שלהן. זה באמת כלי שלנו, לא סתם אומרים על בנות שהן מניפולטיביות. למשל, אם בן רוצה כדור הוא יגיד, 'כדור, כדור, כדור'. אם בת רוצה כדור היא תבוא ותביא נשיקה לאבא שלה ותמיס אותו, ואז הוא לא יגיד לה 'לא'. הרבה אנשים מדברים על ההבדלים האלה, בנות הן מתוחכמות יותר. אנחנו מפתחות את זה מגיל נורא מוקדם. אז בהתחלה לא ידעתי מה לעשות עם מה שאמא שלי אמרה לי חוץ מלחשוב, 'איזה באסה שאני לא יכולה לעשות לגמרי את מה שאני רוצה'. אבל זה משפט שהלוואי שהיה אפשר להכניס אותו לכל ילדה באיזשהו שלב, כדי שהן יוכלו לשלוט בזה. אני לא מדברת על אונס חלילה. אבל על הטרדות ופלישה למרחב האישי. זה דבר מאוד פוגע אם אני לא יודעת בעצם מה אני משדרת. הדבר החשוב זה לסמוך על עצמנו שאנחנו יודעות להביע מה שאנחנו רוצות. בין אם זה כן ובין אם זה לא".

     

    ושמותר לנו להיות סקסיות.

     

    "ממש מותר לנו להיות סקסיות, לגמרי. בבית שלי, ככל שהתלבשתי יותר חשוף ויותר צמוד, ההורים היו יותר מרימים לי ו'תוסיפי עקבים, איזה רגליים יפות יש לך'. אבא שלי חולה על זה עד היום, ומלא תכשיטים. אבא, אמא, כולם. רק תני לו מיני ו'זה ומהמם וזה הדבר, בחורה, בחורה יפה, פרופורציות טובות, זה מדהים'. וכמה שזה יותר חשוף ויותר צמוד, ככה זה יותר יפה".

     

    מכירה את זה מהבית. עד היום כשאני בסניקרס אני קצת אכזבת המשפחה.

     

    "לגמרי. לאבא שלי היה נורא קשה כשנגמלתי מעקבים. כי זה יותר יפה. גם בעיניי".

     

    מצד שני זה מאוד סובייטי ומאוד מיושן: האישה שגם עובדת, גם מתקתקת את הבית וגם עושה הכל על עקבים.

     

    "אלה הסטנדרטים, בגלל זה כל הקטע של שוויון אין אותו לרוסים. כי שם היה מעמד הפועלים. אז מה זה שוויון? כולם הולכים לעבוד, אישה גם הולכת לעבוד וגם נראית כמו אובייקט מיני. בקטע הכי חיובי של זה. אז ההבדל הזה בין התרבויות, חשוב לדבר עליו. הייתי פעם באיזה פאנל שדיברו על זה שבשביל אישה רוסייה, האמנסיפציה שלה זה להיות קצת יותר מזרח־תיכונית, להוריד את העקבים, ובשביל אישה מהמזרח התיכון, האמנסיפציה שלה זה להיות קצת יותר רוסייה - לעלות על עקבים, לשים צמוד, להיראות פצצת מין בנוסף לעקרת בית".

     

    את הוטרדת פעם?

     

    "לא. יכול להיות שהיו ניסיונות והם פשוט לא התקבלו אצלי ככאלה - כי הרגשתי יותר חזקה. אני גם בחורה מאיימת. אני חושבת שהרבה פעמים אנשים תוקפים בצורה לא מודעת נשים שנראות להם כמי שפחות יכולות להגן על עצמן. יצא לי להביא סטירה לגברים. אבל לא חוויתי את זה כקורבן בגלל שמיד הבאתי להם סטירה. זה קרה כמה פעמים בכל מיני סיטואציות ושמחתי, הייתי גאה בעצמי שידעתי להגיב. לא חשתי מוטרדת או קורבן כי לא הייתי קורבן בסיטאוציה. ההפך, מבחינתי יצאתי ווינרית".

     

    וגם זה חינוך מהבית?

     

    "אבא שלי הוא כזה גב. כשהייתי ילדה עברתי חרם, וסיפרתי לו על זה רק לפני כמה שנים כי ידעתי שאם הוא יידע שמישהו פוגע בי - הוא פשוט ילך ויבתר את גופתם של כל הילדים האלה ושל ההורים שלהם ביחד, לא בצחוק, באמת. אני ממש מבינה את זה היום. עכשיו כילדה, מצד אחד בגלל שהוא היה כזה מגונן לא סיפרתי לו בזמן אמת, מצד שני אני יודעת שאם מישהו יפגע בשערה מראשי - האדם הזה יימחק מעל פני האדמה. הדבר הזה גם נותן לי ביטחון, אני מרגישה קצת אבא שלי בבחורה במידה מסוימת. אני מרגישה גם שיש בי את האלימות הזאת שיכולה בקלות להתפרץ אם מישהו ילחץ על מתג לא נכון. אז אני מניחה שהאלימות הזאת שיש בתוכי היא גם שומרת עליי".

     

    יש גברים שטוענים שה־MeToo# הרג את הרומנטיקה, שאי־אפשר לחזר יותר.

     

    "נו באמת. להטריד מישהי זה לא לחזר אחריה. לא מזמן הייתי בחופשה בנהריה, אני הולכת עם ליצ'י ועוצר רכב, בחור, 'תגידי את, מעניין אותך הוליווד?' זרמתי בשיחה, אמרתי לו שיכול להיות. ואז הוא אומר פתאום, 'אה, את נשואה? אז למה לא אמרת קודם'. ונוסע. אז איזו רומנטיקה נאבדה? באמת? להציע לי לבוא להוליווד ואז להתעצבן, זה לא באמת רומנטיקה. להגיד למישהי, 'בואי אני אסבן לך את הגב' ואם היא לא רוצה להגיד לה, 'זוזי מפה יא מכוערת' זו לא באמת רומנטיקה. דברים משתנים לטובה.

     

    "יש לי חברות שמקבלות הערות ברחוב. הן חוות את זה כפגיעה. פלישה למרחב האישי שלהן. אבל כמפורסמות אנחנו רגילות לנהל אינטראקציה עם הסביבה. וגם כרוסיות. זה נכון, אין מה לעשות. את הולכת ומקבלת ביקורת כי את נראית טוב היום. וואלה, עשית לו את היום, את נראית טוב. תודה. ואם את לא חשה מושפלת ויודעת לחייך את זה, אז קיבלת מחמאה ובאמת עשית להם את היום עכשיו. וזהו. גם הזיכרון שסיפרתי לך עליו כילדה, שאמא שלי הולכת וגורפת מחמאות מהרחוב ונהנית מזה, בטח גם קשור לדבר הזה".

     

     

    × × ×

     

    בעולם שבו ראינו כל פורמט ריאליטי מוזיקלי, אפילו כאלה שהמציאו את עצמם מחדש, כמו 'הכוכב הבא' על כל גלגוליו (בימים הראשונים של 'כוכב נולד' אסף אשתר אשכרה ישב שם), וכל אזרח ישראלי שאי פעם שר משהו במקלחת כבר ניגש לאודישן - The Four תנסה לעשות משהו חדש. הפורמט הישראלי התחיל את דרכו דווקא בעולם, הצליח יפה בארצות־הברית ונמכר ל־18 מדינות. שם השופטים היו פי דידי, די־ג'יי חאלד, הזמרת מייגן טריינור וצ'ארלי ווק (שעזב את התוכנית אחרי טענות נגדו על התנהגות מינית בלתי הולמת).

     

    הרעיון - מתחילים עם רביעיית גמר שנבחרה מראש. בכל פרק מתמודדים חדשים - זמרים מקצועיים - מנסים לשכנע את השופטים לעלות לדו־קרב מול מישהו מהרביעייה כדי להדיח אותו ולתפוס את מקומו. עד שבסוף נשאר מנצח אחד. ברביעיית הגמר כרגע: מיי פיינגולד, שיר לוי, שרית אביטן ויהונתן אבידני. לצד מארינה, יישבו בשולחן השופטים גם דיקלה, גלעד כהנא ומוקי. המנחה: המוזיקאית אסתר רדא. "יש התרגשות עזה בינינו שלא ייאמן שבחרו את ארבעתנו כי כל אחד מאיתנו הוא על המשבצת של המיוחד בעצם, ופה כאילו הלכו על פאנל יוצא דופן. יש בינינו דינמיקה ממש מגניבה, ואף אחד לא צריך להוכיח שם לשני שהוא אינטליגנטי, אז אנחנו פנויים לעשות צחוקים. שאלנו את ההפקה איך הם הסכימו שזה יהיה הפאנל ומישהו בהפקה אמר, 'אין לי מושג, אני לא שואל שאלות, רק אומר תודה'. נגיד, אני הבנאדם הכי קליל ברביעייה שזה גם מצחיק".

     

    התלבטת כשפנו אלייך?

     

    "בשלב זה בחיי לא. היו כל מיני הצעות בעבר, ל'כוכב', ל'דה וויס', וכל פעם זה הגיע בתקופה לא מדויקת. כשהייתי אחרי הלידה הייתי בתקופה יותר מכונסת כזאת, פחות באה לטרוף את העולם בפריים־טיים ויותר בלהתכרבל. כי זה מצב פנימי, לרצות לזהור, לזרוח, לרצות שיכירו, להיות עם הפנים החוצה".

     

    מה דעתך על נטע ברזילי?

     

    "הכרתי אותה עוד קודם, דרך חברה משותפת. ונורא שמחתי שהיא הולכת לתוכנית. יש לה יכולות הכלה מטורפות. מה שהיא עוברת עכשיו, גם אמן מקצועי היה יכול להשתגע, רצף כזה של פיקים לא נגמר. התרגשתי עד דמעות בכמה שלבים של ההתקדמות שלה כי מבחינתי היא ההמשך של הדרך שאני, ולא רק אני, סללתי לפני 11־12 שנה, של להיות העוף המוזר שהוא מוזר, אבל מסתקרנים לגביו. וצוות ההפקה אמר לי, 'בואי נעדן אותך בשביל שזה לא ירתיע אנשים ונלביש אותך ככה וככה, ותשירי דברים לא מוזרים מדי בשביל שהם יוכלו לסמס לך, כי אנחנו בעדך. אני אישית לגמרי שיחררתי אז את המושכות ונתתי להם להוביל ובאמת הם הצליחו להביא אותי עד למקום שני".

     

    התבאסת שניסו לשנות אותך?

     

    "לא, מאוד סמכתי עליהם ומאוד הערכתי את זה. לטמירה היה חשוב שאני אהיה שם. טמירה התערבה באודישנים. זכותה. בשלב הזה היא עוד יכולה להחליט. ברגע שזה מגיע לסמסים אין מה לעשות. שמחתי על העזרה, וזה שירת את המטרה".

     

    הרבה לפני נטע, המשקל שלך היה אישיו. אחרי 'כוכב' אמרת שלא תעשי דיאטה כמו נינט, ואז רזית, ושוב עלית. נראה שאת מתמודדת עם העניין הזה כל החיים.

     

    "היה לי חשוב לנסות ולהראות לעצמי, ואז מאסתי בזה. הייתי רעבה כל היום וזה היה ממש לא מגניב. ושיחררתי את זה. אני מהאנשים האלה שאם אני לא שומרת מאוד־מאוד־מאוד, אני מיד מתעגלת. יש אנשים אחרים שאם הם היו אוכלים כמוני הם היו ממש שדופים. לא בחרתי להיות עגלגלה מטבעי. נגיד אני לא אוכלת קמח בכלל־בכלל כמה שנים. מתוקים זה החטאים שלי.

     

    "אחרי שרזיתי רציתי שיפסיקו להתעסק באיך שאני נראית. קיוויתי שהבגדים פשוט ייזרקו עליי ואני אמשיך הלאה, ולא הכל יהיה קימורים. יש גם משהו נורא סקסי בזה שאת מלאה, ואת ממלאת את הבגדים, אבל פשוט רציתי לזרוק על עצמי משהו וללכת. לא להרגיש את עצמי בתוך הבגד. קצת להיעלם. ואז רזיתי ואז התעסקו בזה המון. זה לא פטר אותי מעצמי. סתם הייתי רעבה. זה לא שינה לאף אחד שום דבר. וכשצחקו עליי על המשקל, חשבתי שמבקשים ממני להשתנות, אז השתנתי. אבל פשוט רוצים להמשיך לדבר עלייך".

     

    בקיצור, אי־אפשר לצאת מרוצה.

     

    "העניין הוא שאם את לא במידות הסטנדרטיות את 'סמל', ואם את מרזה אז גם נכנסים לך לחיים. תמיד יבואו בטענות. אז אני משתדלת לזכור שרואה את זה מישהי מהצד שאומרת לעצמה, 'וואלה אני יכולה גם לרזות, וגם להשמין ולעשות מה שבא לי', וזה מחזק. אני שמחה שב־The Four אני לא במצב השדוף שלי, אלא במצב מאוזן, שרואים מישהי עם בשר. לא מזמן ראיתי תמונה שאני הכי רזה שלי, ונזכרתי שבאותה תקופה הייתי מסתכלת במראה וחושבת רק מה אני עוד צריכה להוריד. נדבקתי בחיידק שאין לו שובע, ופשוט החלטתי שדי, אי־אפשר לחיות ככה, הייתי באמת כל היום עצבנית ורעבה".

     

    עכשיו, החלום הוא להצליח בחו"ל. איך? עם שירים חדשים עם הסאונד הכי עדכני שאפשר, קליפים שהם מינימום אמריקה, בדרך לאלבום פופ באנגלית. למשל Glow Now שהפיק לה ג'וני גולדשטיין ו־Zero שהפיק ניצן קייקוב, ישראלי שפועל באל־איי. קשה להפסיק לזמזם. חוץ מזה, בחנוכה תשתתף במופע סטייל וגאס עם עומר אדם, מה קשור, עידן עמדי, נינט ואלני, הנציגה הקפריסאית לאירוויזיון. ובינתיים היא ממשיכה עם המופע שלה ועובדת על מופע חדש, ובוחנת את הגבלות שלה מחוץ לעולם האוונגרד.

     

    את חושבת שנטע יכולה להצליח במוזיקה הישראלית? בשלב הזה אין לה ממש שירים.

     

    "היא כותבת שירים טובים וגם הכותבים הכי טובים בעולם מציעים לה עכשיו שירים. גם אני בהתחלה לפני 11 שנים יכולתי לקחת שירים ממיטב הכותבים והיה לי נורא חשוב להתפתח כיוצרת".

     

    המוזיקה שלך לא תמיד מתקבלת בקלות. דלית רצ'סטר מגלגלצ למשל, אמרה על האלבום באנגלית שהיה להם קשה לעכל אותו, ובדיעבד הוא היה פספוס שלהם.

     

    "קיבלנו תגובות ממש מבאסות. אני ממש מיררתי בבכי. אמרו לנו, שיר אחרי שיר, 'לא הבנו את הקטע'. שמעי, אני התכוונתי שזה יהיה מצליח, לא התכוונתי שזה יהיה רק מיוחד. כל מיוחד רוצה גם להצליח. בגלל זה היום הנגיעה שלי לעולם של הפופ. אני מעוניינת להיות הכי מצליחה שאני יכולה להיות".

     

     

     

     


    פרסום ראשון: 02.10.18 , 18:35