אנחנו משופעים במסעי הפחדה. כך, למשל, שמענו מנתניהו על הערבים הנוהרים בהמוניהם לקלפיות. ויש הפחדות אחרות, ולכל אחת מהן מטרה משלה. הפחדה נוכחית מתייחסת לאפשרות שחברי הכנסת יחליטו לבטל את הבחירות, ולמעשה את הדמוקרטיה. הפחדה זו נועדה לשכנע שמערכת המשפט, הנהנית כבר היום מעודף סמכויות שנטלה לעצמה, זקוקה לסמכויות נוספות, כמו הסמכות לבטל חוקי־יסוד. מובן שאם בית המשפט העליון ייטול לעצמו, ללא סמכות, את הכוח לעשות זאת, יהיה זה מהלך אנטי־דמוקרטי המושתת על האבסורד שלפיו נדרש מהלך אנטי־דמוקרטי כדי להגן על הדמוקרטיה מ"סכנה" מדומה הניצבת כביכול בפתח.
ראוי להבהיר: אם ייווצר מצב שבו גוף כלשהו - מפלגה פוליטית, קבוצת חברי כנסת או כוח צבאי או משטרתי - יחליט לתפוס את השלטון ולבטל את הדמוקרטיה ויהיה מסוגל לעשות זאת, שום בית משפט לא יוכל למנוע זאת. מהלך כזה הוא מהפכה, שתתעלם מבית המשפט ומכל החלטה שיעלה בדעתו לפסוק. מה שמונע את ביטול הדמוקרטיה באנגליה, בארה"ב, בישראל ובמדינות נוספות הוא לא בית המשפט, אלא התרבות הדמוקרטית הנוהגת במדינה. כל עוד שלטת תרבות כזו, שום קצין צבא או משטרה לא יעלה בדעתו לבצע הפיכה אנטי־דמוקרטית, וכך גם בית המחוקקים.
כדי לשמר את הדמוקרטיה ולחזקה נדרש חינוך מתמיד, ולא פחות מכך חשוב שהמוסדות הדמוקרטיים המרכזיים, ובהם בית המשפט העליון, ישמרו על כללי המשחק הדמוקרטיים, על הפרדת הרשויות ועל מסגרת הסמכויות שהוקצתה להם. למרבה הצער, בית המשפט העליון, במהלך המהפכה המשפטית, שבר פעם אחר פעם את כללי המשחק הדמוקרטיים שהיו מקובלים ומעוגנים בתרבות הציבורית בישראל, התעלם מעקרון הפרדת הרשויות ונטל לעצמו סמכויות שמעולם לא הוענקו לו. כל זה נעשה תחת סיסמאות יפות של "שלטון החוק", "הגנה על הדמוקרטיה", ועוד. אולם התוצאה הפוכה.
כאשר בית המשפט מתעלם מחקיקה של הכנסת או מפרש אותה בניגוד למובן הברור וההגיוני שלה, הוא שובר את עקרון הפרדת הרשויות, הופך עצמו למחוקק־על ומערער את התרבות הדמוקרטית במדינה. לא חסרות דוגמאות לכך. די להזכיר את האישור שניתן לעזמי בשארה להתמודד בבחירות לכנסת, או את הפסיקה שקבעה כי בית המשפט יכול להתערב בהרכב הממשלה, לפסול שר מלכהן בתפקידו משיקולי "חוסר סבירות", הכל בניגוד לחוקי־יסוד סבירים וברורים.
כאשר בית המשפט מחליט להתערב בחקיקה של הכנסת בנימוק שלא ניתן לחברי הכנסת מספיק זמן לדון בנושא, או כשהוא מחליט לעסוק בנושאים בלתי שפיטים אחרים דוגמת פינוי רצועת עזה או מתווה הגז, הוא מתעלם מגבולות סמכותו ותפקידו. הוא אינו מגן על הדמוקרטיה, הוא פוגע בה.
אם בית המשפט העליון יחליט שעליו לעסוק בתוקפם של חוקי־יסוד, על בסיס עקרונות יסוד שהוא ממציא או שרק הוא יודע מהם, יהיה זה צעד הרסני נוסף על ערעור מוסכמות שבבסיס הדמוקרטיה הישראלית. הטענה תהיה, כמובן, שהוא עושה זאת כדי למנוע חקיקה שתבטל את הבחירות הדמוקרטיות לכנסת. אולם בפועל חקיקה כזו איננה קיימת, וכאמור אם תהיה מהפכה כזו - לא בית המשפט ימנע אותה. עד היום המהפכה במשטר נעשתה על ידי בית המשפט העליון, והיא לא לכיוון הדמוקרטי.
אם בית המשפט יעסוק בחוקי־היסוד, הוא יעשה זאת ללא סמכות, כשהוא פוסע במדרון חלקלק ומתערב בכל פעם בנושא היורד בחשיבותו, ואגב כך מערער את המשטר הדמוקרטי ואת התרבות הדמוקרטית בישראל. זאת בצד הסכנה הטמונה בפסיקה העלולה, למשל, להכיר מכוח עקרון השוויון בזכות השיבה הפלסטינית ולגרום להרס המדינה.
