סינדרלה של העולם הבא

סמדר שיר שמעה ברדיו את "סינדרלה", הסינגל החדש של ירמי קפלן, והמילים העבירו בה צמרמורת. היא החליטה לחפש את הפזמונאית שעומדת מאחורי השיר שנגע לליבה וגילתה לצערה שהכותבת, רותי בקר, נפטרה מסרטן לפני כחצי שנה. הידיעה הזו טענה את השיר במשמעות מטלטלת: "צאי מהכרכרה סינדרלה, הנסיעה הסתיימה". עכשיו מוציאים בניה של בקר אלבום אוסף של שיריה ומספרים על האמא שנלחמה כדי לא למות, אבל גם לא פחדה מהסוף

סמדר שירעדכון אחרון: 04.10.18 , 00:15

בפעם הראשונה שבה שמעתי ברדיו את השיר "סינדרלה" של ירמי קפלן, עברה בי צמרמורת. כמי שאוזנה כרויה למילים, התרגשתי מאוד להתוודע לטקסט שאומר: "היית צריכה לחשוב פעמיים לפני שהאמנת בפיות טובות". בפעם השלישית שנתקלתי בשיר הזה ברשת ג' (שאיזה מזל שהיא קיימת), הקריין הוסיף שאת "סינדרלה" הלחינו דורון פלסקוב ובן שופן, למילים של רותי בקר. משהו בתוכי דחף אותי לחפש בגוגל את המשוררת שהצטיירה בדמיוני כאישה לא צעירה, בעלת ניסיון, ששפתה עדיין עדכנית ומחוברת.

ההשערה הזו התנפצה כשמצאתי קישור לספר אלבומי מרשים ששמו "קנה לי גן עדן הלילה, בטח יש אחד כזה למכירה", שעליו הייתה חתומה אותה רותי בקר. אה, בקר, החלטתי, היא כנראה נערת ברים אפלולית ששוכרת דירת חדר בפלורנטין, על כתפה השמאלית יש קעקוע של פרפר, ואת השורות שנכנסות כל כך עמוק ללב היא משרבטת על גב הפנקס לרישום ההזמנות בבר הסליזי שבו היא עובדת בלילות.

ועכשיו למציאות. בקר, כך הבנתי לצערי, נפטרה לפני חצי שנה מסרטן. המוות שלה נותן למילות השיר משמעות שונה לגמרי, מטלטלת. "צאי מהכרכרה הזאת סינדרלה, הנסיעה הסתיימה, השעון צלצל חצות, אהבה לא תשיגך לעולם". אי אפשר כבר לברר אם בקר התייחסה במילות השיר גם למצבה הרפואי, אבל אי אפשר להתעלם מהסמליות.

מסיבת ההשקה לספרה של בקר נערכה לאחרונה בכפר שמריהו, בגינת הבית שבו גידלה ארבעה ילדים ושבעה נכדים. בבית שבו כתבה "היום הרוח נושבת לשום מקום, בדיוק כמוני" ו"החיים נולדים כדי למות". בקר, כך גיליתי, היא משוררת וצלמת אמריקאית־ישראלית, שבמשך חמישה עשורים תיעדה כל יום בחייה, ויצירתה האחרונה היא הספר האלבומי המפואר והמרגש, שכולל צילומים ומילים. בקר הספיקה לראות ולאשר את הדפים האחרונים בספר (שאצרה ויצרה אורלי רובינזון), לפני שהסרטן הכריע אותה.

"היא נלחמה ואנחנו נלחמנו". אהוד ולימור בקר | צילום: תומריקו

"אמא, אישה צנועה, רצתה שהספר ידבר בעד עצמו ודרשה שהוא לא יכלול את הביוגרפיה שלה", מספר בנה הבכור, אהוד בקר, שבעת מחלת אמו נטש את עבודתו בבנקאות, עבר לגור איתה והתמסר לטיפול בה.

זה לא שכיח שגבר בן 48 עוזב הכל כדי לטפל באמו החולה.

"לא ראיתי בזה הקרבה. הרגשתי שהייעוד שלי הוא להיות איתה. בשבעה, כששאלו אותי בת כמה הייתה אמא, נאלצתי להודות שאני לא יודע, מפני שהיא מעולם לא דיברה על גילה. הפרט היחיד שהזכירה הוא שנולדה בווינה, לפני המלחמה".

"גם לפרט הזה התוודענו די במקרה", מוסיפה בתה, לימור בקר, 44, גם היא מתחום ההשקעות (מנהלת הפעילות הישראלית של ענקית ניהול ההשקעות המילטון ליין). גילינו שאמא נולדה לפני המלחמה רק כששאלנו אותה למה היא מדברת איתנו באנגלית. אמא הסבירה שהוריה ניצולי השואה גידלו אותה בבליל של שפות, וחשוב לה לגדל אותנו בשפת אמה. היא הייתה אמא נוכחת שגידלה אותנו צמוד־צמוד, ולשם כך בחרה גם לעבוד מהבית. כאשר הסתגרה בחדרה ידענו שזה לא כדי לנוח, כיוון ששמענו את המקשים של מכונת הכתיבה".

צילום: זהר שחר

בנה אהוד מספר שספרים היו אהבתה הגדולה: "כשחושבים על זה, אז גדלנו בתוך ספרייה, אלפי ספרים גדשו את הבית. את אלה שמצאו חן בעיניה אמא שמרה לצידה, ואת האחרים היא נהגה לחלק. כל מי שבא אלינו הביתה יצא עם ספר בהשאלה או במתנה. בשנים האחרונות כשכבר הייתה חולה ואני חזרתי לשהות לצידה, היא הקריאה לי ספרים שלמים מהקינדל ואמרה, 'אני כדור השינה שלך, אחרי חמש דקות אתה נרדם'. היא הדפיסה את שיריה ותייקה אותם בקלסרים ורצתה לפרסם אותם, אבל היא ידעה שבארץ אין שוק לשירה, ודאי לא לשירה באנגלית, והיא לא דחפה כדי שזה יקרה".

את הספר האחרון, האלבומי, בקר יצרה כבר מתוך ידיעה עמוקה שמדובר בימים האחרונים שלה. לפני שבע שנים חלתה בקר בסרטן המעי הגס. "היא נלחמה ואנחנו נלחמנו", משחזרת לימור, "עד שהחלימה וחזרה לעשייה. היא צילמה טבע ונופים והציגה תערוכה. כשהמחלה חזרה, לפני שלוש שנים, הצעתי לאמא להוציא לאור ספר שישלב את שיריה, באנגלית ובתרגום לעברית, עם צילומיה. חשבתי שיצירה היא התרופה הטובה ביותר עבורה. אני לא מבינה בהוצאה לאור, אבל מצבי הכלכלי איפשר לי לשכור אנשי מקצוע מהשורה הראשונה. זו זכות לשמור ולשמר את החלום שלה. כיום אני מתחרטת על כך שלא מצאתי זמן להצטרף לפגישות של אמא עם אוצרת הספר. החמצתי את ההזדמנות לשמוע מאמא מה עומד מאחורי השורות שמרסקות לי את הלב, בעיקר בשירי האהבה שלה".

בקר הגיעה לארץ בגיל 22 כמתנדבת בקיבוץ בארות יצחק. לאחר שהשלימה בארצות־הברית תואר ראשון בספרות אנגלית ובעיתונות עשתה עלייה בגפה, ועבדה במחלקת ההסברה של קרן היסוד בירושלים, שם הכירה את עורך הדין ישראל בקר, שנישאה לו ועימו הקימה משפחה. לאחר 20 שנות נישואין נפטר בעלה, ובמשך שלושת העשורים שלה כאלמנה היא גידלה את ארבעת ילדיהם בכוחות עצמה, וכתבה "אתה מתהלך בחדריי הריקים בלעדיך".

"כשאבא נפטר, והשבר היה גדול מאוד, אמא הייתה שם בשבילנו", מספרת לימור. "היא אפילו לא חשבה על פרק ב' מפני שגוננה עלינו ודאגה לנו יותר מאשר לעתידה. העובדה שאף דמות חדשה לא הצטרפה למשפחה הקלה עלינו בילדותנו. רק כשבגרתי הבנתי את בדידותה. זה לא היה פשוט עבורי לקרוא את שירי האהבה שהיא כתבה, ולהבין הכל בדיעבד".

"היא נלחמה ואנחנו נלחמנו". אהוד ולימור בקר | צילום: תומריקו

כאשר נחשפו ילדיה לשירים שכתבה אמם, החליטו שחייבים לתת למילים חיים ומנגינה. "נתתי את הספר לירמי קפלן, כי גם הוא דובר אנגלית כשפת אם, כמו אמא שלנו, ולמחרת הוא צילצל אליי בהתרגשות והשמיע לי סקיצה ראשונה של השיר ששמעת ואהבת ושבזכותו הגעת לראיין אותנו", אומר אהוד והעיניים של שלושתנו נמלאות בדוק של עצב. ויש לאהוד גם בקשה ליוצרים: "אני קורא לעוד מוזיקאים וזמרים לדפדף בספר של אמא, ולנסות למצוא שירים שהם אוהבים, כדי שמילותיה ימשיכו לחיות במקומה".

מתוך הספר: "מוות, שב במושב האחורי, החיים נוהגים כעת". וגם: "הלוויה נמשכת כעשר דקות, ולאדם לוקח חיים שלמים למות".

"אמא פיקחה בשבע עיניים על הפקת הספר, ואני בטוח שהיא רצתה לחבק אותו וללטף את הכריכה", אומר אהוד. לימור כובשת דמעות ומוסיפה: "אילו אמא הייתה מחזיקה מעמד עוד קצת, אני חוששת שהיא לא הייתה עומדת בחשיפה".

אף אחד מכם לא המשיך את דרכה במילים.

"ארבעתנו הלכנו בעקבות אבא והוסמכנו כעורכי דין", אומר אהוד, "אבל בניגוד לאבא ארבעתנו לא עוסקים במקצוע. אחותנו הגדולה, דליה, עסקה באמנות ובמכירות פומביות. ואחינו הקטן, יונתן, שהיה בן 10 כשאבא נפטר, הוא הדובר הגלובלי של "טבע" בישראל. הבאנו לה נחת, אולי חוץ ממני. אני עדיין רווק".

"אמא הייתה גאה מאוד בעשייה שלי", מספרת לימור, "והיא עודדה אותי גם כשראתה שהקריירה תובעת ממני מחיר אישי. עובדה, גם אני רווקה. כשהריתי, לא הייתה מאושרת ממנה. אני אם יחידנית לילדה בת שנתיים וחצי שהכניסה המון שמחה לחייה. בתי מצביעה על כוכב מסוים ואומרת שסבתא שומרת עליה מלמעלה".