yed300250
הכי מטוקבקות
    חנוך דאום
    7 ימים • 03.10.2018
    זה לא נוח כרגע
    מה הבעיות שלי עם פרופ' יובל נח הררי, ואיך הן קשורות לבית"ר ירושלים ולבחירות שיכריעו את גורל הבירה
    חנוך דאום

    במהלך החג קראתי את החדש של יובל נח הררי. מאוד אהבתי את שני ספריו הקודמים של הפרופסור, בעיקר משום שהבנתי אותם. לאנשים עם הפרעות קשב זה דבר לא מבוטל, לפגוש ספר גדוש במידע שנכתב על ידי פרופסור ועם זאת מובן לקריאה. זו, בעיניי, גדולה לדעת לפשט רעיונות. להיות בהיר. הבעיה היא שבספרו החדש של הררי הרגשתי שכבר קראתי חלק ניכר מהרעיונות. הבעיה השנייה היא שהרגשתי אותו קצת יותר מדי בספר. עלה לו, כמו שאומרים. פה הוא דואג להכניס קטנה לאלאור אזריה (הבחור הזה, שבהחלט חטא, לא חטף מספיק שאתה דוחף אותו גם לרב־מכר עולמי?), שם הוא משחיל את מדיניות הממשלה באופן מעט שטחי ולפחות פעמיים הוא מביא דוגמאות, כאילו מבלי משים, מארגון דאעש ומהמגזר החרדי, בזה אחר זה. טוב שלא נסחפנו. גם הביקורת (הלגיטימית) שלו על הדת לא משוכללת מספיק: לומר למשל שהציווי למחות את זכר עמלק הוא ציווי על רצח עם זו התעלמות מכוונת (או בורות) מהפרשנות המקובלת שמדברת על עמלק כביטוי מטאפורי לרוע צרוף, כולל העמלק הפנימי שבכל אחד מאיתנו. אבל בעיקר שמתי לב שחלק מהרעיונות שלו מדיפים איזו יהירות דווקית, ביטחון עצמי מופרז. פחות מדי הטלת ספק ויותר מדי הכרזות חסרות כאילו אינטלקטואליות, אבל למעשה חסרות חמלה. כל אלו גרמו לי לומר לאפרת: אני, חנוך דאום, שלא השלמתי בגרות, קובע שפרופסור הררי מזיין את השכל כשהוא מדבר על הדרך שבה יכירו זוגות אוהבים בעתיד; ובכלל, בשביל לעשות מדיטציה אני לא צריך פרופסור, וכמי שגדל בחברה אורתודוקסית, ודאות הייתה לי מספיק. העדפתי את הררי כפרופסור מקורי, ולא כסמכות רוחנית בעלת מאפיינים של גורו.

     

     

    כמה ימים לפני כן, בראשית החג, הלכתי למשחק של בית"ר נגד סכנין בטדי. כבר כמה שנים אני נמנע מלהגיע לטדי, בגלל גילויי הגזענות של לה פמיליה, אבל ברגע שהבעלים החדש מיתג את המשחק כאירוע של פיוס, החלטתי שראוי לתמוך בו. בכניסה קיבלנו מדבקות של "ואהבת לרעך כמוך" והאמת היא שהקהל היה מקסים (לא בשביל להתקטנן, אבל הקהל של סכנין יכול להתאמץ יותר בעיניי. בואו, כן? לשיר את "בלאדי בלאדי" בזמן ההמנון זה לא מתכון לאחדות). יצאתי מהמשחק אופטימי. הלב אינו יכול שלא להתרחב כשהיציע המזרחי שר יחד את "שבחי ירושלים", ואם האנשים הטובים שנטשו את בית"ר בגלל הבעיות ישובו אליה, אפשר שמעט מן האור יגרש את החושך ויחזרו ימים יפים לטדי.

     

    הדאומים בטדי, עם מדבקות "ואהבת לרעך כמוך" של בית"ר
    הדאומים בטדי, עם מדבקות "ואהבת לרעך כמוך" של בית"ר

     

    נשארים בירושלים: זה זמן בחירות מוניציפליות והארץ כולה נראית אותו דבר. בכל עיר בישראל תלויים אינספור שלטים דומים להחריד עם פרצופים נאים למחצה של אנשים שחלקם לא קיבלו מספיק מכות בתיכון, והיום הם מבטיחים "מנהיגות אחרת". רוב הזמן מדובר בפסטיבל נרקיסיסטי מביך של שמוקים לסוגיהם. יש כמובן גם אנשים טובים, אבל השיממון שולט. בירושלים, לעומת זאת, קורה דבר חשוב.

     

    ראשית אומר שכל מי שגר כמוני בגוש עציון רואה עצמו גם כתושב ירושלים. החיים שלנו מתנהלים בעיר המופלאה הזו. אני עורך שם קניות ופגישות, נוסע לשם כדי לכתוב או לשחק טניס או לצפות במשחקים בארנה. אין לי זכות בחירה בירושלים, אבל מה שקורה בעיר משפיע מאוד על חיי, ובשנים האחרונות, תחת ניר ברקת, קרו בעיר הרבה מאוד דברים טובים, הרבה יוזמות תרבות ושדרוג דרמטי של מקומות בילוי. יהיה מי שיחמוד לי לצון על האמירה הזו, אבל בעיניי שוק מחנה יהודה בחמישי בערב הוא ממקומות הבילוי היפים בעולם. ועכשיו בחירות, והואיל וברקת פרש, ראש עיר חדש יהיה לירושלים. ובלי קשר לשאלה מי ייבחר, דבר אחד כבר ברור: מערכת הבחירות בירושלים היא הזדמנות חשובה לכולם לחשוב מחוץ לקופסה, ללכת עם מה שבא להם ולא עם מה שהם אמורים לרצות בגלל איזה שיוך מגזרי.

     

    זה התחיל בחרדים. דווקא בהם. הם פרצו את הדרך: למרות שהיה מועמד חרדי אהוב עם סיכוי גבוה להיבחר, החליטו מנהיגי חלק משמעותי מהציבור החרדי (ש"ס והליטאים) לא ללכת עליו אלא לתמוך בליאון. וזה דבר קסום: חרדים שמעדיפים מועמד דתי־לאומי על פני המועמד החרדי. אנחנו הרי רגילים לכך שכל ציבור מנסה לדחוף את הנציגים "שלו" למשרות הציבוריות כדי שידאגו רק לו, אבל מי אמר שזו הדרך? אדם דתי בליכוד לא יכול לדאוג לציבור הדתי? ומדוע שאדם חילוני בבית היהודי לא ידאג לציבור החילוני? מדוע עולה מרוסיה צריך מפלגה משלו, האין זו אחריות של כולם לדאוג לרווחתו? ואם המטרה היא לשלב את ערביי ישראל במדינה, לא נכון יותר לשאוף לכך שלא יהיו להם מפלגות משלהם? אני מודע לכך שזה יעד קשה להשגה, אבל בירושלים זה מתחיל לקרות: העימותים הפנים־חרדיים בין החסידים לליטאים גברו על השיקול המגזרי, וגרמו לדרעי לתמוך בליאון, ומכאן נפתחה הזדמנות לעידן חדש: מדוע למשל שדתיים ליברליים לא יצביעו לעופר ברקוביץ', המועמד החילוני שהוא חלק מירושלים, בחור מוכשר ששילב דתיים ברשימתו, ומייצג דור צעיר ומלא יוזמה ואהבה לעיר על כל גווניה? מדוע שחילונים לא יצביעו לליאון, שאמנם זכה לביקורת בסיבוב הקודם (גם במדור זה), על כך שהגיע לירושלים חודשיים לפני הבחירות, אבל הוכיח בחמש השנים האחרונות שהוא חלק מהעיר, הגיע לכל ישיבות המועצה ועבד יומם ולילה עבור השכונות? ומדוע שאדם חרדי לא יצביע לאלקין, אדם שומר מצוות ורב־פעלים? אמנם הדיל אומר שחרדים יצביעו לליאון, אבל אם כבר חרדים לא מצביעים לחרדים, אז למה לא ללכת על מועמד שמכיר את ירושלים, יש לו קשרים בממשלה ויכול לדחוף את העיר קדימה? וכן, גם זו אופציה: מדוע שאדם חילוני יפסול על הסף את דייטש, המועמד החרדי? הוא הרי מוכר בעירייה כאיש עשייה וחסד וכמענטש אמיתי. אולי דווקא כעת, כשהוא מועמד חופשי שלא חייב לדאוג לקבוצות לחץ חרדיות, הוא האדם המתאים לירושלים?

     

     

    יש פתגם ישן שאומר שבירושלים ממנים ראש עיר, לא בוחרים. יושבים ראשי כל עדה ומחליטים למי הציבור שלהם יצביע. אבל הפעם זה עשוי להיות אחרת. מרגע שחלק מהחרדים העדיפו מועמד דתי־לאומי על פני המועמד החרדי, ייתכן שכל ירושלמי יבחר באמת מה שנראה לו נכון. הוא יחשוב על העיר שלו, על פינוי האשפה ומערכת החינוך, וישאל את עצמו למי מהמועמדים יש רקורד וניסיון ויכולת ומי יוכל לקחת את עירו האהובה קדימה. לא מי ייקח את המגזר שלו, את השבט הקטן שלו קדימה, אלא מי ידאג לירושלים. ואולי מירושלים תצא בשורה וכולנו נהיה פחות סקטוריאליים ופחות מגזריים.

     

     

    לקראת סיום נשוב לנח הררי. בסוף ספרו הוא כותב שאחד המכשולים העיקריים בפני הסכם עם הפלסטינים הוא חוסר המוכנות של ישראל לוותר על ירושלים, ומיד עובר ללגלג על המחשבה שירושלים היא בירה נצחית. הבעיה הראשונה והפחות חמורה באמירה הזו היא שהררי מתעלם מירושלים כרעיון נפשי, ושולל את הגדרתה כנצחית באופן מתמטי ומנוכר. כלומר, אפשר להגיד שירושלים היא הבירה הנצחית שלנו למרות שהעולם קיים מיליארדי שנים, ואם הררי רואה בזה סתירה אז יש לו את הבעיה שיש להרבה חוכמולוגים, כלומר שהוא חייב להיות תמיד מאוד צודק. כי אם עם שקיים 3,000 שנה מתפלל מאז הולדתו לירושלים, אז מותר למדינה בת השבעים שלנו להגדיר אותה כבירתו הנצחית, כשלכולם ברור שזה לא סותר את העובדה שלפני ארבעה מיליארדי שנים, כשכדור הארץ נוצר, עוד לא הייתה ירושלים. רק כדי שהררי לא יכעס, אנסה גם להגדיר זאת במדויק, למרות שאין שום צורך בכך: ירושלים היא בירתנו הנצחית ביחס לקיום שלנו כעם. אבל נניח לזה. הררי חוטא פה גם במשהו חמור יותר ונותן לעמדתו, שבעיניי היא בחלקה אנטי־ישראלית, לגלוש לדילוג לא הגון על עובדות שאינן מההיסטוריה הרחוקה: גם ברק וגם אולמרט היו מוכנים לחלק את ירושלים וראה זה פלא: לא פרץ פה שלום, בעיקר משום שהפלסטינים לא ויתרו מעולם על הטרור ועל זכות השיבה (המלצת קריאה להררי: “מלחמת זכות השיבה” של ד״ר עינת וילף ועדי שורץ).

     

    אבל למרות הכל, הרשו לי לסיים את הטור בתקווה: יש סיכוי שבית״ר ירושלים תחזור להיות קבוצה אוהבת ומכילה בלי קומץ, ויש סיכוי שאנשים בירושלים יצביעו בבחירות הקרובות עם הלב ולא עם השיוך המגזרי. ואם זה לא ילך, נעשה כולנו מדיטציה עם הגורו החדש, פרופסור נח הררי, ונירגע ביחד. שבת שלום.

     

    daum30@gmail.com

     


    פרסום ראשון: 03.10.18 , 23:44
    yed660100