ראשון 18 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    אדגא'ני, בתצוגת אופנה בפריז. "אנשים מסתכלים על אדם טוב לב ואומרים: 'אתה אידיוט'. סליחה? כן, אני רוצה להיות אידיוטית"
    7 ימים • 03.10.2018
    המלכה איזבל
    אחרי היעדרות ממושכת, איזבל אדג'אני עושה קאמבק מתוקשר עם סרט מסקרן, שערי מגזינים וקמפיינים לוהטים. בשיחה אינטימית עם אמיר קמינר היא מספרת על ההטרדה המינית הטראומטית שעברה, התמיכה שלה בקמפיין #MeToo, והדיכאון שחוותה אחרי שבן זוגה דניאל דיי–לואיס נפרד ממנה בהודעה במשיבון כשהייתה בהיריון מתקדם. וגם מודה שבגיל 63 היא עדיין חולמת על אהבה חדשה
    אמיר קמינר, קאן

    בשלהי 1994 התכונן דניאל דיי־לואיס לאבהותו המתקרבת. המעמד הלחיץ אותו והשחקן, שסבל בעבר ממשברים נפשיים, נבהל מהצפוי לו. הוא החליט לנטוש את חברתו, השחקנית הצרפתייה איזבל אדג'אני, דווקא בחודשי הריונה המאוחרים. האגדה מספרת שלואיס בישר לאדג'אני על הפרידה באמצעות הודעה טלפונית במשיבון, ולא העז לעשות זאת פנים מול פנים.

     

    אקט הפרידה המפתיע והאכזרי טילטל כמובן את אדג'אני, אחת הנשים היפות והנחשקות בעולם, והיא שקעה בדיכאון. באפריל 1995 היא ילדה את בנם המשותף גבריאל־קיין בניו־יורק, ואחרי הלידה החליטה לשוב עם בנה הפעוט לפריז. במהלך השנים, מי שהייתה אחת הכוכבות הגדולות של תעשיית הקולנוע הבינלאומית בשנות ה־70 וה־80, סבלה לא אחת מדיכאון, ולא רק בגלל אותה פרידה. המשברים האלה גם הרחיקו אותה לפעמים מהמסך.

    הבן גבריאל, היום בן 23. עבר לגור עם אביו דניאל דיי־לואיס בניו־יורק
    הבן גבריאל, היום בן 23. עבר לגור עם אביו דניאל דיי־לואיס בניו־יורק

     

    "היו לי זמנים של צער ודיכאון אמיתיים, ואין לי במה להתבייש. אין גם שום דבר מגונה בלספר את האמת על עצמך. זה באמת משחרר. אני לא מכירה אף אישה שמעולם לא סבלה מדיכאון. ואם יש נשים כאלה – שיבורכו", אמרה אדג'אני בכנות האמיצה והחושפנית שלה, כשנפגשנו בסוויטה של מלון יוקרתי ומעוצב, המשקיפה אל הגגות של עיר הנופש הצרפתית קאן.

     

    "אנחנו חיים בעולם מורכב, והוא יכול להיות אכזר. במקצוע כמו שלנו, המשחק — נשים יכולות לחוות מצבים ששוחקים אותן. פעם זו הייתה בושה לדבר על דיכאון, עד שהסופר ויליאם סטיירון כתב את הספר 'חשכה נראית' על החוויה האישית שלו מול הדיכאון. כן, היו לי פרקים דיכאוניים בחיים, אבל הם היו קצרים למדי. כמובן שאנחנו מתגברים על זה, כי אנחנו אנשים ששורדים. כל מי שנשאר חי על פני כדור הארץ הוא שורד".

     

     

    אדג'אני הצליחה לא רק לשרוד, היא אף עשתה בחודש מאי האחרון קאמבק מרגש. בפסטיבל קאן לא היה אפשר לחמוק מהנוכחות ומהיופי הממגנט שלה (שנשמר, לדבריה, הודות להימנעות עיקשת מחשיפה לשמש, פילינגים, קרמים נכונים ומיצים אורגניים סחוטים). סרט חדש שלה, "העולם הוא שלך", הוצג באחת המסגרות הנחשבות של הפסטיבל היוקרתי. היא לא הפסיקה לחרוך את השטיחים האדומים, פיארה שערי מגזינים והתראיינה לתוכניות טלוויזיה, ואפילו נבחרה (בגיל 63 – "אני שונאת שאומרים את הגיל שלי") להיות פרזנטורית של ענקית הקוסמטיקה "לוריאל פריז", כולל הופעה בשני קמפיינים חדשים. "ב־15 השנים האחרונות עשיתי תיאטרון וסרטים בפרופיל נמוך — הפקות דלות תקציב וסרטים חברתיים — ואז הגיעה ההצעה לעשות את 'העולם הוא שלך', שהוא הפקה גדולה יותר, ונעתרתי בשמחה".

     

    אולי התגעגעת לקאן, לחשיפה, להפקה גדולה?

     

    "לא, אני אף פעם לא מתגעגעת למה שאין לי. אני לא רוצה שיהיה לי מה שאין לי. התגעגעתי רק לעשות סרט שייגע בהרבה אנשים, ושהם יאהבו את התפקיד שלי".

     

    זה בטח לא פשוט לשוב לקאן בעידן הסלפי והמדיה החברתית.

     

     

    "זה גיהינום עם פני מלאך. אנחנו חיים כעת בעולם ללא גבולות מוסריים – שבויים בעולם הדימוי והתגובה, והתגובה לתגובה. כבר לא משנה מי אתה, כי אחרים מחליטים עבורך. העולם הדיגיטלי הפך להיות האדון של חיינו. אני חושבת על השחקניות הצעירות היום, ומה הן צריכות לעשות ולעבור כדי להחזיק מעמד בתעשייה. איך הן לא הופכות קהות רגשית? הן צריכות להתמודד עם תגובות כואבות מאוד, שליליות וחיוביות, המוטחות בהן. אני תוהה איך הן עומדות בכל הטוקבקים וההערות האכזריות. צריך לאמן אותנו להתרגל מחדש לאופן שבו מגיבים אלינו ולאופן שבו המדיה עושה עלינו מניפולציה דרך הרשתות החברתיות".

     

    את פעילה ברשתות החברתיות?

     

    "אני אף פעם לא נוגעת באינסטגרם שלי. מישהו עושה את זה בשבילי. אני אפילו לא רוצה להיכנס כי אני מפחדת שזה יגרום לי להרגיש רע, או שיהיה שם משהו שאני לא אוהבת. אני לא רוצה להעלות פוסטים בעצמי כי אז זה מתפתח לקשר נרקיסיסטי מטורף מדי עם עצמך. האמת שדי הופתעתי שהציעו לי לייצג את 'לוריאל', מכיוון שאין לי מספיק עוקבים. חשבתי שזה לעולם לא יקרה, כי אין לי המכסָה הנכונה. אבל מתברר שלוריאל חכמים, והם כן החליטו לקחת אותי".

     

    דירה קטנה בפרברים

     

     

    אדג'אני נולדה בפרברי פריז, בת למהגר אלג'יראי ולאם ממוצא גרמני. "לאמא שלי, שתנוח על משכבה, הייתה הרבה אנרגיה, ואילו אבא היה מאוד סמכותי ושתלטני", היא מגלה. "היינו עניים, גרנו בדירה מאוד קטנה בשכונה מפחידה, שהיו בה הרבה נערים עבריינים. אבי עבד קשה ולא הרשה לאמי לצאת לעבוד. רק כשהתחלתי להתפרנס ממשחק, הודות לכסף שעשיתי – יכולנו לחיות. עבור אבא שלי זו הייתה בושה. הוא לא היה מוכן לקבל את זה שהבת שלו היא האדם החשוב במשפחה, והיא זאת שמפרנסת".

     

    לאביה השמרן, היא מספרת, היה קשה להתמודד עם הנשיות והיופי של בתו. "הוא לא אהב במיוחד את החופש שניתן לנשים. הוא חש שאסור לו להסתכל על הבת שלו, ואסור שהיא שתהיה מושא לתשוקה. בדירה שלנו לא הייתה מראה שבה יכולתי להסתכל על עצמי בגוף מלא. במשך שנים הרגשתי שאני קיימת רק בגבול שבין הראש למותן. הנשיות שלי הוכחשה כל כך, שאהבתי להתעכב במקלחת ולהסתכל על עצמי במראה. הייתי צריכה להיות שם, למען עצמי. אבא תמיד היה נוקש בדלת ואומר: 'צאי מהמקלחת! אם תישארי שם יותר מדי, ותמשיכי להסתכל על עצמך, את תלכלכי את המראה'. וזה דבר שממש קשה לבחורה צעירה לשמוע. איך הורה יכול להגיד דבר כזה מטורף? אני מניחה שהוא פחד מהנשיות שלי. הוא הכחיש אותה, הוא רצה להסתיר אותה".

     

    איך זה הסתדר עם הופעות מול מצלמה בקולנוע?

     

    "בראשית שנות ה־80 הציעו לי לככב ב'קיץ קטלני' והתבקשתי להופיע עירומה. במשך שנה התלבטתי. המפיקים היו כבר מוכנים לצלם את הסרט עם שחקנית אחרת, אבל התעקשתי ואמרתי: 'אני האדם הנכון לסרט!' והסכמתי לעשות את סצנות העירום. זה היה מאמץ אדיר עבורי להסכים, אבל אני שמחה שהייתי נועזת מספיק לעשות את זה. אבי מעולם לא ראה את הסרט. הוא מת שלושה חודשים לפני ש'קיץ קטלני' הגיע לבתי הקולנוע. אני בטוחה שהוריי אהבו אותי, אבל הם לא ידעו איך להראות זאת כי הם סבלו יותר מדי והיו מפוחדים, ולא הצליחו למצוא אושר בצרפת, הארץ החדשה שבה הם בחרו לחיות".

     

     

    לפחות הם היו גאים בקריירה שעשית?

     

    "גאים, אבל גם קצת מפוחדים ומודאגים".

     

    אדג'אני החלה לשחק כבר בגיל 12. היא הופיעה בתיאטרון חובבני, וכעבור שנתיים קיבלה את תפקידה הקולנועי הראשון. ב־1975 הגיעה הפריצה הגדולה עם "סיפורה של אדל ה'" המופתי של הבמאי פרנסואה טריפו ("הוא היה מדהים. זה היה נפלא לעבוד איתו, אבל הייתי צעירה מכדי להבין עד כמה זה נפלא. הייתי בת 19. הכל היה נורמלי בשבילי") שבו גילמה את דמותה של אדל הוגו, בתו של הסופר והפוליטיקאי הצרפתי ויקטור הוגו. בזכות התפקיד זכתה בסזאר ובמועמדות לאוסקר.

     

    בסרט "סיפורה של אדל"
    בסרט "סיפורה של אדל"

     

    כעבור שנה, כבשה את המסכים עם המותחן הפסיכולוגי "הדייר" של רומן פולנסקי. ב־1989 היא סחפה עם "קאמי קלודל", בתפקיד הפסלת שהייתה המאהבת של אוגוסט רודן, שבזכותו רשמה מועמדות שנייה לאוסקר. סרטים נוספים מוכרים שלה: "רכבת תחתית" הפולחני של לוק בסון, "האחיות ברונטה" ו"המלכה מרגו". אדג'אני אף ניסתה כוחה בהוליווד, ובין היתר הופיעה ב"הנהג" של וולטר היל ובפלופ ההיסטרי "הבטלנים מאישתאר". במהלך הקריירה בעלת העליות והמורדות שלה, גילמה לא מעט נשים שבריריות, מורכבות, מעורערות, דיכאוניות ואף חולות נפש. היא גרפה שלל פסלונים, מפסטיבלי קאן וברלין ועד הסזאר – התשובה הצרפתית לאוסקר. "לפעמים עצרתי את הקריירה כי הייתי צריכה לטפל בהורים ובאח שלי, הם היו מאוד חולים. סעדתי אותם עד שמתו. ולפעמים לקחתי פסק זמן כשפגשתי את הגברים הלא נכונים".

     

     

    בסרט "קאמי קלודל"
    בסרט "קאמי קלודל"

     

    קשה להיות אייקון?

     

    "אני לא יודעת, ברצינות. אני לא חיה כאייקון ומשתדלת להימנע מזה ככל הניתן. כמובן שכשאני נמצאת בסיטואציה כמו פסטיבל קאן, שבה מזכירים לי את היותי אייקון, אז אני מנסה לכבד את זה. אני משתדלת לא לאכזב, ולהחזיק בתואר בכבוד. זה עדיין מביך. כמובן שאני שמחה שאנשים אוהבים אותי בגלל תפקידים מסוימים שעשיתי בסרטים או בתיאטרון. היו לי רגעים מדהימים במהלך הקריירה, ואני אסירת תודה, אבל אני עדיין לא מרוצה לגמרי. אף פעם לא היה אכפת לי מכסף, וזה באמת רע כי אני רוצה שוויון לנשים גם בכל מה שקשור למשכורות. אני האדם הכי קשוח עם עצמו. אף אחד לא קשה יותר ממני".

     

    הקאמבק הנוכחי עורר באדג'אני את התיאבון. "אני רוצה להגיע יותר להוליווד, כי נפתחות בה עכשיו הרבה יותר דלתות לשחקניות אירופאיות, וזו בטח דרך להגיד לטראמפ ללכת להזדיין... אולי אני צריכה לעשות גם יותר טלוויזיה. האסטרולוגית שלי אומרת שעולם הטלוויזיה רק ישתפר ויתעצם בחלוף הזמן".

    בסרט"רכבת תחתית"
    בסרט"רכבת תחתית"

     

    איזה מזל את?

     

     

    "סרטן. זה מזל רגיש מאוד. האסטרולוגית גם אמרה שאהיה אפילו מאושרת יותר, ככל שיחלוף הזמן, גם מהקריירה שלי. שאלתי אותה: 'למה את מתכוונת? איך אני יכולה להיות שמחה מההתבגרות שלי?' אני מקווה שנפסיק לחשוב על גילן של שחקניות. כשצפיתי בטקס האוסקר האחרון חשבתי שיש שינוי בגישה של המועמדות לפרס השחקנית הטובה ביותר: למריל סטריפ היה שיער לבן, פרנסס מקדורמנד הייתה היא עצמה. גם השחקניות האחרות, מלבד מרגו רובי היפהפייה, לא היו צעירות או יפות במיוחד. פתאום חשבתי שאני יכולה לשקול לעבוד שוב בארה"ב בלי לחשוב שאני מבוגרת מדי, או שמאוחר מדי".

     

    האקס שלך, דניאל דיי־לואיס, הכריז לאחרונה שהוא עומד לפרוש ממשחק. את יכולה להבין אותו?

     

    "וואו, הוא כל כך צודק. אני מקנאה בו! אחרי שהוא זכה בשלושה אוסקרים, מה עוד הוא צריך? דניאל הוכיח לעולם שהוא שחקן אדיר ומצליח, בלי להגיע להסדרים עם הוליווד. הוא נשאר מי שהוא ואיפה שהוא. הוא ממשיך לחיות את החיים שלו בין אירלנד לניו־יורק, בוחר רק את התפקידים שהוא רוצה, ועובד עם הבמאים הכי טובים ומהוללים. אני בטוחה שהוא יודע למה הוא עשה את הבחירה שלו ולמה החליט לפרוש. אני חושבת שכדי להיות השחקן שהיה, בצורה טוטאלית, בלי להעמיד פנים כאילו הוא מישהו אחר — אלא באמת לחיות את זה, לחיות את הדמות — זה עלה לו ביוקר. הוא כנראה — וסליחה שאני מדברת בשמו, אני מקווה שיסלח לי — הוא אדם פרטי מאוד, אבל הוא כנראה החליט שזה מספיק. שהחיים כשחקן לקחו ממנו מספיק ושעכשיו הוא צריך לחזור ולהשתייך אך ורק לעצמו. תמיד הזדהיתי עם הצורך הזה להתפשר כמה שפחות, ולהיות כנה".

    דניאל דיי־לואיס
    דניאל דיי־לואיס

     

    אם היית זוכה באוסקר, היית פורשת?

     

     

    "אם אזכה באוסקר יום אחד אולי אחשוב שיש לי דברים אחרים לעשות, חוץ מלהיות שחקנית. השקעתי חלק ניכר מחיי דווקא בלא להיות שחקנית, בלטפח חיים, בלשכוח שאני שחקנית. הסיבה שאהבתי לגור עם דניאל הייתה שמעולם לא חשבנו על עצמנו כעל שחקנים. אף פעם. עבודה הייתה עבודה. והוא תמיד אמר: 'אלוהים, אני רוצה לפרוש', ואני תמיד אמרתי: 'אני לא עובדת'. רצינו לנשום, רצינו חופש מלהיות סלבריטיז. המוטו שלי הוא לשחרר את החופש".

     

    אמא מגוננת מדי

     

    לאדג'אני יש שני בנים: האחד בן 39, מהקשר שלה עם הצלם ברונו נויטן, שביים את סרטה "קאמי קלודל". והשני, גבריאל, בן 23, ממערכת היחסים עם דיי־לואיס. "גבריאל נשאר איתי עד שהיה בן 14, ואז עבר לגור עם אבא שלו בניו־יורק. הוא היה צריך להיות כמה שנים עם אבא שלו. הוא היה צריך את הדמות הגברית בחיים. אני מגיעה לעיתים קרובות לאמריקה כדי לבקר אותו. אני לא יודעת אם אני אמא טובה. עשיתי את הכי טוב שלי, אבל הכי טוב שלך אף פעם לא מספיק ממילא. יש לי מערכת יחסים נפלאה עם הבנים שלי. האמת שאני אמא די יהודייה; יותר מדי מגוננת. הבנים מצטיינים בלומר לי: 'תפסיקי, אני כבר לא בן 15', ואני עונה: 'מצטערת, עבורי אתה תמיד תהיה בן שמונה, לכל החיים'. אני משתדלת שלא להיות אמא חונקת, אבל הייתי אמא מודאגת וחששנית מאוד. אני נהנית לדאוג להם".

     

    "אני לא יודעת אם אני אמא טובה". אדג'אני בצעירותה, עם בנה הקטן גבריאל
    "אני לא יודעת אם אני אמא טובה". אדג'אני בצעירותה, עם בנה הקטן גבריאל

     

    את מעודדת את הבנים שלך להשתלב בשואו ביזנס?

     

     

    "ממש לא, אבל נכשלתי בזה. הבן הצעיר הוא מוזיקאי, שמדגמן כדי להרוויח כסף שיאפשר לו להפיק את המוזיקה שלו. הבן הבכור גם בקטע של מוזיקה, אבל הוא עושה דברים נוספים מהצד. הוא לא אוהב שאור הזרקורים עליו, הוא אדם פרטי מאוד. לעומת זאת, בני הצעיר אוהב להיות באור הזרקורים, אבל זה מאפיין של הדור שלו. כשאתה מסתכל באינסטגרם של אנשים צעירים אתה יודע כל דבר שהם עושים, בכל יום. אנשים אומרים לי: 'ראיתי את הבן שלך בחדר כושר והוא עובד קשה על שרירי חזה', ואני עונה, מופתעת, 'כן?' ו'סליחה, אני פשוט לא מודעת לזה', ואז אני הולכת לאינסטגרם כדי לראות מה הוא עושה. אנשים שאפילו לא מכירים אותו, יודעים איך נראים החיים שלו כי הם עוקבים אחריו באינסטגרם".

     

    יש כיום אהבה בחייך?

     

    "הייתי מאוד בודדה ברגעים רבים בחיי, ואני לא רוצה בזה. קשה להיות לבד. זה לא אומר שאני זקוקה לגבר לצידי. אני פשוט צריכה טוב לב, שותפות. אנחנו צריכים לתמוך זה בזה. לאהוב את מה שאתה עושה, זה הדבר היחיד שטוב מנוגדי דיכאון, אפילו שגם אותם צריך לפעמים. אני מאמינה בטוב לב. זו תכונה שלא מעריכים מספיק. אנשים מסתכלים על אדם טוב לב ואומרים: 'אתה אידיוט'. סליחה? כן, אני רוצה להיות אידיוטית".

     

    אדג'אני. "הייתי מאוד בודדה ברגעים רבים בחיי, ואני לא רוצה בזה. קשה להיות לבד"
    אדג'אני. "הייתי מאוד בודדה ברגעים רבים בחיי, ואני לא רוצה בזה. קשה להיות לבד"

     

    אדג'אני היא תומכת נלהבת של מהפכת MeToo#. "אני מאוד מחוברת אליה ומכבדת אותה, אף שלמזלי לא חוויתי תקיפות מיניות איומות, כמו השחקניות שסבלו מהמפיק הארווי וויינשטיין. אבל כמובן שהייתי צריכה לעבור כמה רגעים לא נוחים, שלא היו בסדר. זה לא משהו שאתה שוכח עם השנים. בעיניי, הסקנדל של וויינשטיין אומר הכל. הוא היה המודל לגישה הגברית הדומיננטית, ומה שהוא עשה מקומם. כשהתחלתי לקרוא מה ששחקניות כתבו עליו באומץ רב, מאוד התרגשתי. אני כל כך מתעצבנת כשאני שומעת שאומרים: 'למה הן לא אמרו את זה קודם, בשלב מוקדם יותר, כדי שנהיה מודעים?' הן לא אמרו כי אף אחד לא היה מקשיב להן, מאמין להן, שומע אותן. וגם מפני שהן היו מסכנות את העבודה שלהן, ותפקידים היו נלקחים מהן. זו רודנות שמתרחשת כשמשתמשים נגד אישה באגרסיה פיזית או מאיימים על היושרה שלה. לרוב היא לא תוכל להגיב ולא תדע איך להגן על עצמה, ומה שמתרחש ישתק אותה בעודה מנסה להבין מה קרה. לכן אני שמחה על הסולידריות המגדרית שנרקמת היום בין נשים. אני מאמינה שהיא מאפשרת לנו להרגיש פחות לבד".

     

    וויינשטיין. "זו רודנות"
    וויינשטיין. "זו רודנות"

     

    אפרופו סולידריות, דווקא קתרין דנב ועשרות נשות רוח ואקדמיה מצרפת פירסמו בחודש ינואר האחרון עצומה נגד הקמפיין והתנועה, בטענה שגברים צריכים "להיות חופשיים להתחיל עם נשים". מה חשבת על העצומה הזאת?

     

    "העצומה הזאת הייתה פתטית. ממש שנאתי אותה. זה פשוט היה רעיון מוטעה לחשוב שמבחינה תרבותית, צרפת דוגלת במשחקים של נשים וגברים, שאנחנו זקוקות לפיתוי מיני, שאנחנו צריכות להבין תסכול מיני אצל גברים, ושמגע גופני מטריד ברכבת, זה לא ביג דיל.

     

    "אני זוכרת איך בגיל 15 נסעתי ברכבת התחתית, ואיזה בחור ניסה לבצע אקטים מיניים מאחוריי, וזה יצר אצלי טראומה. שום דבר לא קרה בסוף, אבל הרגשתי הכל והבנתי מה קורה, חשתי באגרסיה הטמונה באקט הזה. אז זה מקומם אותי שהנשים שחתמו על העצומה אמרו: 'אנחנו יכולות לשכוח, זה בסדר, אנחנו צריכות להבין את התסכול המיני של גברים'. אז סליחה, לא, אנחנו לא מבינות. במשך אלפי שנים היינו צריכות להבין דברים שלא יכולנו להבין, אז זה הזמן להגיד לא. זה דבר נהדר שנשים ניגשות למשטרה, מוצאות בעצמן כוחות ואומץ לומר שמתעללים בהן, שאונסים אותן, כשזה סוף־סוף יוצא. כמובן שזה נשמע צועק וחזק ואנטי־גברים. אבל זה לא מה שזה".

     

    kaminera@bezeqint.net

     


    פרסום ראשון: 03.10.18 , 23:42