הראיון עם יחיא סינוואר שמתפרסם בעמודים הבאים עלול להיזכר כראיון של ערב מלחמה. אף שהממסד הביטחוני בישראל יתייחס כנראה אל הדברים בביטול - זוהי התראה אסטרטגית. מעל ראשה של ההנהגה הישראלית, המתעלמת ממנו ודוחקת אותו לפינה, משדר סינוואר בין השורות לציבור הישראלי: אני לא יכול להשלים עם הכאוס המחריף ברצועת עזה. אם הקיפאון בהידברות יימשך, לא אני ולא תנועת חמאס נשרוד את דעת הקהל בבית. לכן אתם לא משאירים לי שום אופציה, למעט מלחמה. אם לא תחלצו את עזה מחרפת רעב, אדאג לכך שגם אתם תסבלו.
קראו עוד: שמחה גולדין | חובת ההוכחה עליו
בראיון מציג סינוואר את החלופה שלו למלחמה. הוא חרד מן ההרס שיותיר עוד סיבוב צבאי ברצועה, שמטרתו המרכזית - וסינוואר יודע זאת היטב - היא השמדה פיזית של הזרוע הצבאית, שתהיה כרוכה גם בפגיעה קשה באוכלוסייה האזרחית ובתשתיות.
לתפיסתו, הישראלים רואים בו פסיכופת, צמא דם, מניפולטור, שדרכו היא דרך הטרור ושאיפתו היא השמדת ישראל. גם השנתיים שכמעט חלפו מאז עלה לשלטון לא שינו את התדמית הזו. עכשיו הוא מנסה להעביר מסר שהישראלי הממוצע עוד לא שמע ישירות מפיו, ושעשוי להתקבל אצל חלק מהישראלים כהגיוני. אולי כך ייווצר לחץ ציבורי על ממשלת ישראל להידבר איתו. בישראל טוענים, לעומת זאת, שהוא אכן מנסה להביא להסדרה שתביא לרגיעה - אבל בתנאים שלו. למשל, הסדרה ישירה עם ישראל - באמצעות האו"ם, ארצות־הברית ומצרים - תוך עקיפת הרשות הפלסטינית. הסדרה כזו תשמש כמקפצה הן לשיפור מעמדו של סינוואר, והן לחיזוק תנועת חמאס לקראת מבחן הכוחות הצפוי במגרש הפלסטיני בעידן שאחרי אבו־מאזן.
מנטליות של אסיר
סינוואר היה ונשאר, מנטלית, אסיר עולם. גם בראיון הוא מתאר את החיים שלו בעזה כהמשך ישיר לכמעט 23 שנות שהייתו בכלא הישראלי. אותה קונספירטיביות, אותו מידור, אותן טכניקות הישרדות מול הסוהר הישראלי ממשיכות לזרום בדמו. גם מערכת היחסים בינו לסובבים אותו לא שונה במהות מזו שהייתה לו כשהיה מנהיג אסירי חמאס בכלא הישראלי. אנשים סביבו פחדו ממנו. טרם כניסתו לכלא הוא הקים ופיקד על מנגנון ביטחון הפנים של חמאס (אל־מג'ד), שעסק בחשיפת בוגדים ובחיסולם.
הוא נתפס כאיש חזק: הוא זה שקובע את האסטרטגיה, ואחרים מבצעים. זה מה שאיפשר לו אז, בכלא, ומאפשר לו היום ברצועה - לנהל מדיניות מאוד פרגמטית. אילו היה היום מנהיג חלש בעזה, היא הייתה כבר מזמן בעימות כולל עם ישראל, שכן זהו הפתרון הפופולרי שמנהיג חלש היה נופל בו. סינוואר, גם בכלא, לא הלך מיד לפתרון הקיצוני. הוא העדיף לפתוח בצעדי מחאה "רכים": מסתגרים בתאים, לא יוצאים לטיולים בחצר, מפירים את הסדר - אבל לא שוברים את הכלים. רק בסוף, כשכל המהלכים הללו לא הועילו, היה מחליט על שביתת רעב או תקיפת סוהרים – צעדים קיצוניים שעליהם שילמו האסירים ביוקר, אבל קולם נשמע.
מנהיג האסירים, שהפך למנהיגם של שני מיליון אזרחים ברצועה, לא שינה את עורו. מבחינתו, הליכה להסדר היא הצעד המועדף כדי לשבור את הקיפאון. לא הולך? השלב השני הוא הפגנות עממיות על הגדר: תחילה פעם בשבוע, אחר כך גם בלילות, עד לתדירות יומיומית. עם הזמן האלימות בהפגנות הולכת ומסלימה: מאבנים וצמיגים לעפיפונים ובלוני תבערה, ומשם לבלוני נפץ. מבחינתו, שריפת שדות וגדרות היא עדיין צעד מחאה עממי. בשלב הבא מושלכים מטענים מאולתרים ונעשים ניסיונות לפרוץ את הגדר. אם כל זה לא יעבוד, הולכים על מהלך דרסטי שיכול לזעזע את האזור ולהביא לשינוי שעליו מדבר סינוואר בראיון. מבחינת חמאס לא מדובר בהכרח בירי טילים ובהשבתת נתב"ג. זו יכולה להיות חדירה לישראל באמצעות פריצת הגדר או דרך מנהרה וחטיפת אזרחים או חיילים - לא בודדים אלא כמות גדולה. הוא יודע שעזה תשלם על כך ביוקר, כמו ששילמו האסירים ששלח לתקוף סוהרים. הוא יודע שצה"ל ישתולל. אבל אחרי הכעס יתחילו לדבר איתו ברצינות על הסדרה ועל שחרור אסירים.
הראיון איתו מתפרסם לפני השלב הזה של שבירת הכלים. חמאס והחזיתות האחרות ברצועה עוסקים היום בחשיבה ובקבלת החלטות לקראת המעבר למהלך השלישי. לזה ככל הנראה מתכוון סינוואר כשהוא אומר שהראיון הזה הוא הזדמנות היסטורית לעשות שינוי ולהגיע לביטחון וליציבות. הוא לא רוצה לפספס את ההזדמנות הזו ומבליע איום בין השורות: אם לא תקבלו את ההצעה שלי, יכאב לכם מאוד.
סינוואר לא נוקב בראיון בתאריך יעד שיחייב אותו להסלים את המצב אם ישראל לא תקבל את הצעתו. אבל בתדריך פנימי שנתן לקבוצת עיתונאים בעזה, בסוף יולי השנה, הוא אמר: "חמאס לא ישלים עם המשך המצב הקיים ברצועה ויעשה הכל כדי לשנותו - או במו"מ או בעימות. את השינוי אזרחי עזה צריכים לחוש עד אמצע אוקטובר". כאן הוא הצביע, למעשה, על מועד: אם לא יהיה שינוי, באמצע אוקטובר נהיה במלחמה. וכשסינוואר מתאר בפני העיתונאים את המלחמה הזו הוא מתרברב: "אנחנו מסוגלים לירות בחמש דקות את אותה כמות טילים שירינו במהלך 50 ימי צוק איתן". הוא גם מזהיר שם שאם ישראל תנסה לתקוף את מערך הטילים שלו, צופרי האזעקה מעל גוש דן לא יפסיקו לפעול במשך חצי שנה. בריאיון הנוכחי הוא מוותר על איומים בסגנון הזה, ומנסה לפנות אל מצפונם של האזרחים הישראלים.
ה"בוגד" מהמוקאטעה
שר הביטחון, אביגדור ליברמן, אמר לאחרונה בראיון ל"ידיעות אחרונות" כי על פי החומר המונח לפניו, אם היו נערכות היום בחירות בעזה, חמאס היה מפסיד. אם זה מדויק - חמאס לא צריך את חוות דעתו של ליברמן כדי לעמוד על חומרת מצבו הפוליטי. תנועת חמאס, שציינה בסוף השנה שעברה 30 שנה לקיומה, נמצאת היום בשפל הגדול ביותר בתולדותיה. דווקא תחת הנהגתו של איש עזה, כריזמטי, פופולרי, עם רקורד עשיר וללא רבב של מאבק בישראל, הגיעה עזה לשפל הגדול ביותר שידעה מבחינת רמת החיים ואיכות החיים. מדובר בקטסטרופה של ממש. ואם לא די בכך, חמאס לא הביא לציבור בעזה שום הישג בתחום ה"מוקאוומה" – המאבק המזוין.
סינוואר וחבורתו יודעים היטב שכל המצוקות - האנושיות, החברתיות והכלכליות - יחמירו עוד יותר עם בוא החורף. אין גז, אין חשמל, בתים נשרפים ממדורות שהודלקו לצורך חימום ובישול, מחלות מתפשטות, אנשים קופאים למוות. גם בראיון וגם בשיח הפנימי ברצועה - סינוואר וחמאס לא לוקחים אחריות על המצב. כולם אשמים: ישראל, האירופאים, הרשות. כולם, חוץ מחמאס. עם זאת, ברור לחמאס שאם לא יחול שיפור באיכות החיים בעזה - הציבור ימאס בו. כשסינוואר מדבר על הזדמנות היסטורית להגיע להסדר, מבחינתו זוהי הזדמנות היסטורית לשרוד בשלטון. האחיזה בשלטון היא מטרה עליונה, המצדיקה, מבחינת חמאס, סוג של פרגמטיזם מול ישראל.
הפעם האחרונה שבה התראיין יחיא סינוואר לכלי תקשורת ישראלי הייתה ב־2006. הרבה לפני שהפך למנהיג חמאס, כשהיה עדיין אסיר בכלא בישראל. בכל מה שנוגע לאסטרטגיה ארוכת הטווח של חמאס, הוא לא זז מעמדתו כהוא זה. כבר ב־2006 הוא הסביר שכמוסלמי הוא לא יכול לקבל ישיבה של יהודים על אדמת ההקדש האיסלאמי - אבל ישראל היא עובדה קיימת. הצד הפרגמטי של סינוואר אומר לו: בתנאים הקיימים היום, אני לא יכול להשמיד את ישראל. אם ב־2006 הוא דיבר על כך שלישראל יש 200 פצצות אטום, היום הוא מדבר במושגים של רוגטקות מול חיל האוויר. לכן, בשלב הנוכחי - שאינו תחום בזמן - הוא מציע הפוגה. "הודנה". לא שקט תמורת שקט, כפי שמציעה ממשלת ישראל, אלא שקט מצידו תמורת שיפור רמת החיים ברצועה. ולא רק שיפור הומניטרי אלא מהלך רחב, הכולל השקעות עתק בבניית תשתיות שיביאו לפריחה ברצועה. סוג של תקווה לתושבי עזה. זו לא רק גישה צינית של פוליטיקאי המבקש להמשיך בכהונתו. המוטו של סינוואר כמנהיג חמאס הוא — עזה תחילה. וכשהוא מדבר על מצוקות הנוער בעזה, זה אמיתי. לכן, ברטוריקה המרוככת שלו, הוא מוכן לקבל את ישראל כעובדה קיימת לפרק זמן בלתי מוגדר. מבחינתו, שהפתרון יהיה כבר בדור הבא. עד אז הוא לא מוכן לוותר על ההתעצמות הצבאית ועל הנשק - כי הוא יודע שאף אחד לא יספור אותו אם לא יאיים בנשק. הוא לא אומר מתי, אם בכלל, יסכים לדון עם ישראל על ההיבטים האסטרטגיים, והאם הנשק של חמאס יישלף ברגע שבו ידברו על פתרון קבע שאינו מקובל על התנועה. המשימה עכשיו היא להציל את עזה. כל השאר לא אקטואלי.
אגב, בכינוס של פרלמנט חמאס שנערך ביום שבו נאם אבו־מאזן באו"ם, דיברו איסמעיל הנייה וח'אלד משעל על ה"בוגד" שחתם על הסכמי אוסלו. הם לא הזכירו את השם, אבל הכוונה הייתה ליאסר ערפאת. באותה הזדמנות הם הכריזו ששלטונו של אבו־מאזן לא לגיטימי, שכן הקדנציה שלו הסתיימה ב־2009, ומאז אין לו שום סמכות לייצג את העם הפלסטיני. כלומר, הם דוחים הן את ההסכמים והן את ההנהגה הפלסטינית.
עכשיו בא סינוואר ואומר לציבור הישראלי: תנו לי כמה שנים טובות להתארגן, לבנות את עזה מחדש, לאפשר לה לפרוח, ואני אתן לכם באותה תקופה שקט. אני לא הולך לחתום איתכם על שום הסכם שלום - וגם אדאג לכך שאף פלסטיני לא יעשה זאת. ננהל זוגיות של נוחיות, עד שיום אחד אגרש אתכם מהבית. אלא אם כן בדור הבא נתרגל זה לזה, ואולי נמצא לכם פתרון אחר. סינוואר יוצר תחושה שהמצב הזמני הזה יכול להימשך שנים ארוכות מאוד, בלי שישראל תכיר בחמאס ובלי שחמאס יכיר בישראל. את זה, אגב, הציע כבר מנהיג חמאס אחמד יאסין לפני 21 שנה, וישראל לא קיבלה זאת, כי היא לא מוכנה לחיות ליד פצצה מתקתקת שתחליט ביום אחד להתפוצץ; מה גם שחמאס עומד להיות מכשול לכל הסדר אפשרי עם הפלסטינים בעתיד.
הקשר האיראני
במערכת הביטחון בישראל רואים דברים אחרים. בשעה שסינוואר מדבר על רגיעה תמורת שינוי מרקם החיים ברצועה, מערכת היחסים בין חמאס לאיראן צוברת תנופה. מדובר בהעברת ידע וכספים מאיראן לעזה, בהיקפים שלא נראו בעבר. השפעתו של נציג חמאס בלבנון, סלאח אל־עארורי, על קשרי חמאס־איראן־חיזבאללה ועל פעילות הטרור של חמאס ביהודה ושומרון, היא מהותית. ישראל מאוד מוטרדת מהמעורבות האיראנית ברצועה, המלבה את האש לאורך הגבול ומחדדת את העמדות הקיצוניות מול ישראל.
זאת ועוד, לפי שעה לא ניכר שום שינוי בהשקעות העתק של חמאס בבניין הכוח הצבאי שלו. אין סימנים להשקעה במגזר האזרחי על חשבון ההתעצמות הצבאית. ישראל הייתה רוצה לראות סימן כלשהו של רצון טוב, מעבר לרטוריקה, אבל חמאס לא נותן סימן כזה.
גם בנושא השבויים והנעדרים לא זז סינוואר כהוא זה מעמדתו. מבחינתו, הסוגיה הזאת היא חלק בלתי נפרד ממשא ומתן לשחרור אסירים פלסטינים, בעיקר כאלה שנעצרו לפני האינתיפאדה השנייה ושישראל התחייבה, לכאורה, לשחררם כחלק מעסקת שליט.
המשפט הראשון שאמר ברגע שירד מן האוטובוס באוקטובר 2011, עם שחרורו מהכלא במסגרת עסקת שליט, היה: "השארנו את האחים מאחור ולא נשכח את חסן סלאמה ומחמוד עיסא" (שנעצרו לפני האינתיפאדה השנייה). את אמו של חסן סלאמה, המתגוררת מולו, רואה סינוואר בכל בוקר, כשהוא יוצא מהבית. היא דואגת לכך שהוא לא ישכח ולו לרגע את בנה, שאותו השאיר מאחור.
