חמישי 18 באוקטובר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: אביגיל עוזי
    24 שעות • 06.10.2018
    אני חי
    ז'וז'ו אבוטבול כבר היה מת דקות ארוכות. הרופאים בישרו לבני המשפחה שצריך להיפרד ממנו. גופו לא הגיב למכות החשמל ולניסיונות ההחייאה. אבל ממש ברגע האחרון הצוות הרפואי הצליח להשיב אותו מהעולם הבא. בראיון מבית החולים ז'וז'ו ובני משפחתו מספרים על הנס הגדול שקרה להם
    אריאלה איילון | צילום: אביגיל עוזי

    לפני שבועיים, בצהרי יום שישי, בתפר שבין ראש השנה ליום כיפור, איש התקשורת ז'וז'ו אבוטבול מת מוות קליני. גם ההחייאה הממושכת שעבר לא הצליחה להחזיר אותו לחיים ובני המשפחה כבר נקראו להיפרד מיקירם. "התחננתי לרופא", מתארת בתו ריקי את הרגע הקשה שטילטל אותם, "בבקשה ד"ר, אל תוותר על אבא שלי. תילחם עליו, תן לו צ'אנס נוסף". כשהוא עדיין ללא דופק וסימני חיים, הועבר אבוטבול לחדר צנתורים ושם ניצלו חייו. כעבור מספר ימים, הכרתו שבה אליו וכעת הוא מתאושש במחלקת השיקום, שאליה הועבר מהיחידה לטיפול נמרץ לב. "הייתי למעשה מת ואפשר לומר שקיבלתי את החיים במתנה וחזרתי מעולם שכולו רע לעולם שלנו, שכולו טוב", הוא אומר ממיטתו בבית החולים איכילוב.

     

    דרמת הצלת חייו החלה בשעות הבוקר המוקדמות של אותו יום שישי. "זו הייתה הפעם השלישית שכף הרגל שלי מתנפחת ומכאיבה, אבל בפעם הזאת כבר בכלל לא יכולתי לדרוך עליה, אז אשתי ובתי, שבדיוק התארחה אצלנו, לקחו אותי למיון". הוא נבדק ביסודיות וצוות הרופאים זימן אורתופד לייעוץ, אך כיוון שהיה עסוק והגעתו המשוערת למיון תוזמנה לעוד שעה לפחות, הומלץ לאבוטבול ולבני משפחתו לטייל ולחזור בשעה שנקבו. "כבר לא יכולתי ללכת, אז הושיבו אותי בכיסא גלגלים ויחד עם פאני אשתי ועם ריקי יצאנו לטייל בקניון הקטן שצמוד לבית החולים". את הזמן החליט להעביר בחברת נכדותיו התאומות בנות השנה, שגרות ממש ממול. "התקשרתי לבני מוּני, וביקשתי שיביא אליי את הילדות. הן הגיעו, חיבקתי אותן והרגשתי נפלא". אלה היו הרגעים הבנאליים האחרונים ברצף אירועי אותו יום.

     

    "לקחתי ממנו את אחת הילדות, אמא שלי הרימה את השנייה כשפתאום אבא מתחיל להגיד שיש לו סחרחורת ובאמצע הגיית המילה, נשמט לו הראש על החזה, הוא מלבין ונראה ממש מת", משחזרת ריקי. שניות שנראו כמו נצח לקח לבני המשפחה להבין שמשהו מסכן חיים קורה. "לשנייה לא הבנתי מה קורה איתו אבל כשאחותי התחילה לצרוח, התעשתי וכמו מטורף דהרתי עם אבא שלי בכיסא הגלגלים חזרה לחדר מיון. ממש שלפתי את הרופא הראשון שראיתי וכשהוא רק הסתכל עליו מיד צעק להזעקת צוות ההחייאה", נזכר מוני.

     

    יותר מרבע שעה ניסה הצוות להחיות את אבוטבול כולל מתן של למעלה מעשר מכות חשמל, אבל לשווא. לבו לא הגיב למאמצי ההחייאה ונדם. "ישבתי על הרצפה ממול לחדר שבו ניסו להחיות את אבא שלי ושמעתי בום ועוד אחד, וכלום — אבא לא מגיב", מתאר מוני. "סביב לידת התאומות הפגות שנולדו לנו בארצות־הברית, צברתי ניסיון במוניטורים וצפצופים, כך שהיו לי כל הסיבות המוצדקות להיבהל בטירוף. אני זוכר שהתקשרתי לבן הזוג שלי ובכיתי לו שזהו, שאבא שלי כבר לא ייצא מזה".

     

    עוד ניסיון אחד

     

    שנייה אחרי שהרופאים יצאו למשפחה, תיארו את מצבו כמת קליני והמליצו להזמין בני משפחה וקרובים להיפרד, הוחלט על ניסיון נוסף. וכך, כשהוא ללא דופק וללא פעימות לב וכבר עבר זמן מבלי שהגיע חמצן למוח, תוך כדי המשך החייאה במעלית, גילגלו אותו בלי רוח חיים לחדר צנתורים.

     

    למזלו, כך ייאמר לבני המשפחה מאוחר יותר, צוות גדול ובכיר, שלא אמור להיות שם בשישי בצהריים, הוזעק כבר קודם לבית החולים בדחיפות, לביצוע צנתור אחר, מציל חיים גם הוא. "הוא הגיע במצב של מוות קליני ולא הגיב לכל ניסיונות ההחייאה הנמרצים שביצענו", מתאר ד"ר קובי שחם, מנהל היחידה לטיפול נמרץ לב באיכילוב. "הוא הועבר תוך כדי החייאה לצנתור שבמהלכו אובחנה חסימה באחד מעורקי הלב הראשיים. לעורק הסתום הוחדר סטנט וקצב הלב חזר לעצמו", אומר ד"ר שחם.

     

    אחרי שחזר לחיים, לפחות על פי המינוח הרפואי הקר, כשהוא מורדם ומונשם, הועבר ליחידה לטיפול נמרץ לב. "ביחידה, אבוטבול קיבל בנוסף לטיפול התרופתי גם טיפול בקירור, שמיועד למי שעברו החייאות ממושכות ונזקק לתמיכה כדי לאושש את המוח, שסבל מהיעדר הזרמת חמצן אליו", מתאר הרופא. פעולת הקירור מתבצעת בחיבור החולה למכונה שעוטפת את הגוף ומזרימה אליו מבחוץ נוזלים קרים. "זה מוריד את הטמפרטורה של הגוף וגם את צריכת האנרגיה של המוח", מסביר ד"ר שחם. בשלב זה, בני המשפחה עדיין היו במתח נורא, כיוון ש־48 השעות הבאות נחשבו קריטיות לחייו. "ישבנו מחוץ ליחידה, מרוטים מרוב מתח ופחד ודאגה לאבא. התפללנו ורעדנו וחששנו שאם יינצל ויחזור לחיים, מה תהיה מידת הנזק המוחי שתישאר לו אחרי שכל כך הרבה זמן לא קיבל חמצן. היינו על הקצה", משחזרת ריקי.

     

    מאותו רגע, כל דקה ושעה שחלפו בישרו טוב. אחרי שתי יממות הרופאים הפחיתו בהדרגה את כמויות ההרדמה, עד שאבוטבול התעורר. "לא זכרתי כלום מהרגע שהחזקתי את הנכדות שלי ועד שהתעוררתי במקום שאני לא מכיר. אבל כן זכור לי המשפט הראשון שאמרתי: 'נתתם לאמא לאכול?'"

     

    החזרה לחיים לא הייתה פשוטה. בהדרגה הורד מהמיטה, צעד ועוד צעד, ועבר למחלקת השיקום. זה לא היה האירוע הבריאותי מסכן החיים הראשון שעבר על אבוטבול בשנה האחרונה. "במארס, במהלך שידור ברדיו, הרגשתי רע. הגעתי הביתה ולא רציתי להדאיג את פאני, אז נכנסתי למיטה וניסיתי להתעלם מההרגשה הרעה. אבל בבוקר כבר לא יכולתי לשקר לעצמי, התפניתי למיון ואובחן שעברתי אירוע מוחי קל. אחרי כמה ימי אשפוז, השתחררתי הביתה עם המלצה ליטול מדללי דם. לא עשיתי את זה".

     

    למה?

     

    "מטיפשות. מיהירות. מעודף ביטחון עצמי שלי, 'לא יקרה כלום'". את ההתעלמות הזו מעצת הרופאים, הוא מבטיח לא לשחזר. כהתחלה, נפרד אבוטבול מעישון מסיבי של ארבע חפיסות סיגריות מדי יום.

     

    למדת משהו מהחוויה?

     

    "לא הייתי צריך לעבור את המוות הזה כדי להעריך את אהבתם ומסירותם של אשתי וילדיי, כל משפחתי ואין סוף החברים שכל כך דאגו בגללי. תמיד ידעתי והרגשתי שאנחנו משפחה חמה ומאוד מחוברת, ובכל ערב שבת מקרוב ומרחוק, כולם יחד על השולחן שלנו. ריקי שמגיעה עם משפחתה מאשדוד, חנן מקיבוץ מחניים ומוני שגר קרוב אלינו בתל־אביב עם בן הזוג שלו והתאומות. גם בבית החולים כולם הקיפו ופינקו אותי".

     

    ים של דמעות

     

    אהבה, כך מסתבר היא הערך היחיד בחייו הנפתלים של אבוטבול שתמיד היה בליבו וכלפיו. כל השאר — במינונים פחותים. "אם מגלגלים אחורה את סיפור החיים שלי, קשה להאמין לאן הם טילטלו וניתבו אותי". אבוטבול, 66, נולד במרוקו למשפחה ברוכת ילדים, עלה בילדותו והתיישב עם משפחתו באשדוד. אחרי ארבע שנות לימוד, נאלץ לסייע בפרנסת המשפחה. אחרי השירות הצבאי למד מכונאות ימית ואף עבד תקופה בצי הסוחר הישראלי. "לא היה לי כלום אחרי הצבא ובטח שלא גב שיתמוך בי. כל מה שהיה לי, שהרווחתי והפסדתי, זה מעשר האצבעות שלי", הוא אומר.

     

    אבוטבול חזר לאשדוד, עבד כעוזר מציל ובהמשך, הפעיל עסק קטן להשכרת כיסאות נוח בחוף הים. בהמשך פתח וסגר פאב ומסעדה, ואז קרה לו אסון. בנו אורן טבע למוות. "זה קרה במאי 1988, אני מנהל מסעדה ופאני עם הילדים בחוף סמוך. פתאום מישהו מזעיק אותי ואני רואה את אורן שוכב על החול, ומבצעים בו החייאה. בילד בן 8.5". מותו לא רק שבר את לב משפחתו, אלא גם שינה את אבוטבול. "כל החיים שלי היו הים. הייתה לי מערכת יחסים מיוחדת איתו, עם הרבה כבוד. אף פעם לא ירקתי בים ובטח שלא השתנתי לתוכו. אחרי שאורן טבע, שנה שלמה ישבתי מולו, כל כך כועס עליו ועצוב, ודיברתי איתו. למה, למה לקחת לי את הילד. מה עשיתי לא בסדר. ככה, שנה שלמה ומאז, אני ברוגז איתו ולא מתקרב לא אליו, לא לבריכה ולא לשום מאגר מים, כולל אמבטיה".

     

    שנה אחרי האסון, נקודת מפנה הכי לא צפויה, מכתיבה לו מהלך חיים אחר. זה קרה בעקבות כתבה שהכין מוטי קירשנבאום ז"ל, לערוץ הראשון בימיו הטובים ורוויי הרייטינג, על חוף הים של אשדוד. קירשנבאום ראיין את אבוטבול והשאר, כמאמר הקלישאה, היסטוריה. "הקריירה העיתונאית חיפשה אותי, לא אני אותה", הוא מדגיש את מה שהתחיל בקטן וצמח לאושיית תקשורת. "כשכבר התיידדתי עם קירשנבאום ז"ל, ישבנו אצלו במטבח עם יונה אשתו המנוחה ושאלתי אותו, 'בכנות, מה ראית בי? את הקוף שירד מהעצים ויודע לחבר כמה מילים או אדם שיש לו מה להגיד?' הוא לא ענה. אבל אם תשאלי אותי, זה גם וגם". ומאז כאמור, מה שהתחיל כגימיק, המרוקאי הרהוט מאשדוד שמביא איתו רוח אחרת, לא מכופתרת ולא מתנשאת ומדבר לכל הקהלים באופן שווה, התפתח לקריירה מעוררת השראה בעיתונות הכתובה, ברדיו ובטלוויזיה. גילוי נאות, אבוטבול היה חתום על טור דעות ופרשנות ב"ידיעות אחרונות", שם גם שימש ככתב וכפרשן ספורט. כיום, בתאגיד השידור כאן הוא ממשיך את מה שהפך למיתולוגיה — "שיחות לילה עם ז'וז'ו אבוטבול".

     

    במקביל, הוא נפל לתקופה מסוימת להתמכרות להימורים, והפסיד חלק מרכושו. למזלו, הוא אומר, הפסיק בזמן, לפני שאיבד את כל הנכסים שברשותו. "אני מסתכל אחורה ו־וואלה, היו לי חיים מה־זה מעניינים. מרתקים. מגוונים. זכיתי בהמון מתנות אהבה: באישה כמו פאני, בילדים אוהבים, בקריירות כל כך מגוונות. אני לא מצטער על כלום, ואת יודעת מה? על הכל הייתי חוזר. רק דבר אחד שבר לי את הלב: המוות של אלון. מה לא הייתי נותן בשביל הילד הזה? הייתי מוכן אפילו לא להתעורר מהמוות הקליני שעברתי, רק בשביל לראות אותו לשבריר של שנייה".