רביעי 17 באוקטובר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    חדשות • 06.10.2018
    ההיסטוריה שייכת לכולנו
    רונן ברגמן

    ראש הממשלה החליט להאריך בעוד 20 שנה את זמן החשיפה של מסמכים הנוגעים בביטחון המדינה, ולהעמיד את התקופה על 90 שנה. זו החלטה אומללה, חסרת היגיון, הפוגעת בחופש המידע וחופש הביטוי. מצערת לא פחות העובדה שנתניהו לא קיבל את ההחלטה לבד. הוא נענה להמלצת מערכת הביטחון, הזוכה לגיבוי משרד המשפטים.

     

    ראשית הפרשה בעתירה שהגישו "ידיעות אחרונות" והח"מ ב־2007 נגד ראשי מערכת הביטחון, קהילת המודיעין ומשרד ראש הממשלה לאחר שהפניות לכל אותם גורמים ולפיהן הם מפירים את חוק הארכיונים – לא נענו. מי ששולט בעבר שולט בהווה, ואולי גם בעתיד. את העיקרון הזה הבינו ראשי מערכת הביטחון, שהקימו לעצמם ארכיונים סגורים, ממודרים ומנותקים מארכיון המדינה: ארכיון משרד הביטחון, ארכיון אמ"ן, ארכיון הוועדה לאנרגיה אטומית, ארכיון המוסד, ארכיון השב"כ. כל זה בוצע בניגוד לחוק, ותוך שלגנז המדינה, האמור לפקח על הנעשה בהם, אין כל סמכות ודריסת רגל. במצב הזה לא רק שחומר שהיה אמור להיות משוחרר לעיון הציבור לא הגיע לשם מעולם, אלא שמפקדי הארכיונים החליטו על דעת עצמם מה ומתי ואיך להשמיד חומר וכיצד לעצב את ההיסטוריה של מדינת ישראל. לא מדובר בנושא שולי. הארכיונים הללו כוללים מאות קילומטרים של ארגזים, המכילים חומר ארכיוני בעל חשיבות חסרת תקדים, והמאבק על שמירתו וחשיפתו לציבור חשוב לא רק לחוקרי אקדמיה ולעיתונאים, אלא לכל מי ששימור ההיסטוריה והמורשת של המדינה והבנתם חשובים לו.

     

    בעתירה, שהוגשה בידי עו"ד מיבי מוזר, נטען שקהילת המודיעין ומערכת הביטחון לא מעבירים, בניגוד לחוק, שום חומר שלהם לארכיון המדינה, כולל חומר שאין להם כל שימוש שוטף בו. ארכיון המדינה, מצידו, אינו מפקח על הארכיונים "הפרטיים" הללו. אנשי קהילת המודיעין אף אוסרים להעביר רשומות שנוצרו אצלם, נשלחו לגופים אחרים (כמו משרד החוץ) ויותר מאוחר הועברו לארכיון המדינה. במילים אחרות, לארכיון המדינה אסור לשקול אם מותר או אסור לחשוף לציבור כל מסמך הנושא לוגו של שב"כ למשל. לפי החוק, חומר ארכיוני רגיל נחשף לציבור לאחר 30 שנה. חומר ביטחוני אמור להיחשף לציבור כעבור 50 שנה, בכפוף לאפשרות להשאיר חלקים ממנו חסויים. אלא שזרועות קהילת המודיעין כלל לא החלו בתהליך מיון הרשומות שנוצרו אחרי הקמת המדינה ובשנותיה הראשונות.

     

    המדינה, שלא הכחישה שהיא מפירה את החוק, הגיעה אז לבית המשפט והודיעה שהיא משנה את החוק - מכריזה על הארכיונים הנפרדים של מערכת הביטחון כחוקיים בדיעבד, הופכת אותם ליחידות סמך של ארכיון המדינה ומגדילה את זמן החשיפה מ־50 ל־70 שנה. "אל תדאג, כשנגיע ל־70 נגדיל את הזמן ל־100 שנה", אמר לי בכיר בקהילת המודיעין בחיוך של שמחה לאיד. "אתה לעולם לא תראה את החומר הזה". הוא טעה: האריכו אותו ל־90 ולא ל־100 שנה. המדינה הבטיחה באותו דיון שתגיש לבית המשפט פירוט אודות הפיקוח שיחיל ארכיון המדינה על הארכיונים הפרטיים, וייקבע נוהל לשחרור הדרגתי של מסמכים ישנים. זה לא קרה. המדינה אף לא הגיבה לפניות ולבירורים בעניין.

     

    מעבר לשערורייה המינהלית יש פה נושא עקרוני: המסמכים הללו הם רכושו של הציבור. הם אינם שייכים לגורם ביטחוני זה או אחר, שרוצה להמשיך להחזיק אותם בלעדית אצלו – בין אם בגלל עצלנות וחוסר רצון להשקיע משאבים, כי למה צריך ולמי זה חשוב; בין אם כדי למנוע פרסום פרטים מביכים ופרשיות שליליות; ובין אם בגלל "תרבות הסוד" של מערכת הביטחון הישראלית.

     

    קשה להאמין שיש סודות אמיתיים בחומרים משנותיה הראשונות של המדינה, ואם יש – אפשר למחוק אותם ולשחרר את השאר. גם אם לא כל המסמכים מציירים את ישראל באור חיובי, חובה לפרסם אותם. ככה זה בדמוקרטיה. חבל שראש הממשלה נכנע בקלות כה רבה להמלצות אנשי מערכת הביטחון, שכל כך לא רוצים להיפרד מהניירות הסודיים. מעניין מה אביו ההיסטוריון היה אומר.

     


    פרסום ראשון: 06.10.18 , 23:29