המשלחת היפנית הייתה בהלם. לפני כשבועיים, כאשר נציגי יפן נכנסו לאולם הדיונים במטה האו"ם, לפגישה בהשתתפות ראשת ממשלת ניו־זילנד ג'סינדה ארדרן, הדבר האחרון שהם ציפו לראות זו תינוקת קטנה שמחליפים לה חיתול. אבל ככה זה כשאמא מביאה את בתה הפעוטה לעבודה.
ארדרן עלתה לכותרות ברחבי העולם לאחר שילדה את בתה, נב, במהלך כהונתה כמנהיגת מדינה. לאחר חופשת לידה קצרה של שישה שבועות היא חזרה לעבוד, אבל לא ויתרה על הקשר הצמוד עם התינוקת שלה, והמשיכה להביא אותה מעת לעת למשרד ראש הממשלה. בכך הוכיחה ארדרן שאמא שמגיעה עם תינוקהּ למקום העבודה יכולה לתפקד בהצלחה גם במשרות תובעניות במיוחד. השיא הגיע בשבוע שעבר, אז העמיסה את נב על טיסה של 17 שעות לניו־יורק, שם השתתפה בעצרת השנתית של האו"ם. נב בת השלושה חודשים, שעדיין יונקת, אף ישבה עם אמה באולם העצרת הכללית והשתיים נפרדו רק כאשר האם עלתה לנאום.
המקרה של ארדרן הוא הרבה יותר מגימיק פוליטי או אמירה על כוח נשי. כמו אמהות רבות, גם היא נאלצה להתמודד עם ההחלטה המורכבת שמגיעה בתום חופשת הלידה, אשר מעמתת בין האימהות לקריירה. כמעט כל אמא מכירה את ההתלבטות הזו: מצד אחד הדחף להישאר קרובה לתינוק שלך, ומצד שני הרצון לחזור לעבודה. ארדרן בחרה לשלב בין השניים.
גם בישראל יש הורים, לרוב אמהות, המבקשים לשלב בין הורות לקריירה באמצעות הבאת התינוק למקום העבודה בתום חופשת הלידה. במדינה שבה המעונות לגיל הרך אינם מסובסדים וכמעט שאינם מפוקחים, שבה תרבות התעסוקה דורשת שעות עבודה רבות, זה אפילו עשוי להישמע כפתרון לא רע. בנוסף, יוקר המחיה וחופשת הלידה הקצרה יחסית הופכים לאתגר כלכלי עבור לא מעט משפחות. לכל אלה יש להוסיף את סוגיית ההנקה, את החשש הטבעי להשאיר את התינוק בידיים של אדם זר, ואת הצורך הטבעי עוד יותר שלא להיפרד מעולל בן שלושה חודשים.
אבל התופעה של אמהות המגיעות עם תינוקן למקום העבודה נמצאת עדיין בחיתולים; היחס השמרני של החברה, הממשלה והמעסיקים הוא שהופך את הפתרון הזה לנדיר, למרות שהמערכת לא מציעה שום פתרון אחר. אמהות עימן שוחחנו מספרות על הקשיים, ההצלחות, הפתרונות היצירתיים והתקווה, שיום אחד תינוק במשרד יהיה מחזה מובן מאליו.
הבוס מחזיק את הילד
ענבר בית־הלוי, מנהלת משרד בפירמת עורכי דין, חזרה לעבודה עם אסיסטנט מיוחד: בנה רום, שהצטרף אליה בתום חופשת הלידה. "זה היה נהדר", היא אומרת. "כשרום נולד יצאתי לחופשת לידה של שלושה חודשים, ותיכננתי להאריך אותה לחצי שנה. לא הייתי מוכנה להכניס אותו לפעוטון, בין היתר בגלל שהוא חסר ישע ולא יכול לספר לי אם יקרה לו משהו רע. אבל אז התקשר אליי הבוס שלי וביקש שאחזור לעבודה. אמרתי לו שאני חוזרת רק עם רום, והוא פשוט אמר 'בסדר'. הבאתי למשרד לול, משחקים, מזרן פעילות. רום הקטן למד לעמוד פה, על הקלסרים".
איך היו התגובות?
"כל אחד שנכנס התלהב ממנו, והבוס שלי קיבל המון תשבחות. אם יהיה לי תינוק נוסף אין ספק שאביא גם אותו". לדבריה, כל הצדדים הרוויחו. "הבוס שלי המשיך לקבל את שירותי המשרד שלו, אני המשכתי להיות קרובה לתינוק שלי, קיבלתי משכורת וחסכתי את הפעוטון". ובכל זאת, היו גם חסרונות. "בינינו, כשאת באה לעבודה זו הבריחה מהבית, מהניקיונות, מהכביסות, מהתלות. היו פעמים שביד אחת ניקיתי פיפי, ביד השנייה עניתי לטלפון וביד השלישית הקלדתי במחשב. אבל בגלל שהיה מדובר בתקופה קצובה, זה היה בסדר".
"אני ממליץ", אומר עו"ד שלמה אגמי, הבוס של בית־הלוי. "כשתינוק נמצא בעבודה הוא משרה רוגע ונינוחות. באים אליי לפעמים לקוחות עצבניים, אבל כשהם ראו את התינוק זה עשה להם טוב, זה מפרק חלק גדול מהמתח בעבודה. כשרום בכה וענבר הייתה עסוקה במשהו דחוף החזקתי אותו על הידיים".
גם דנה מתתיהו עשתה את זה עם בתה, ליב. "אני גרפיקאית עצמאית, ואין לי את הפריבילגיה להגיד ללקוחות שלי לחכות עד אחרי חופשת הלידה", היא מספרת. "אני עובדת ממשרד והחלטתי להביא את ליב איתי לעבודה. כשהיא ישנה עבדתי כמו משוגעת, כדי להספיק מהר־מהר עד היקיצה הבאה. זה נמשך חמישה חודשים, עד שהרגשתי שהיא גדולה מספיק, ולא מזמן העברתי אותה לידיים של סבתא".
היו גם רגעים קשים?
"לא. היות שהיא הייתה קטנטונת וישנה, נהניתי משני העולמות. אני מאוד אוהבת את העבודה שלי, ועצם העובדה שהיא הייתה נוכחת איתי עשתה לי טוב. זו הבת השנייה שלי אחרי עשר שנים, ורציתי להיות לידה כל שנייה וליהנות ממנה. מצד שני הייתה לי גם מחויבות גדולה לעסק, וזה היה הפתרון הכי יעיל. לא היו לי דאגות וחרדות של האם מטפלים בה, מאכילים אותה ומרגיעים אותה כשהיא בוכה".
הרצון של בית־הלוי ומתתיהו להביא את תינוקן לעבודה נבע בעיקר מצרכים פרקטיים וכלכליים, אבל יש אמהות שעבורן מדובר באידיאולוגיה. ד', עובדת במשרד ממשלתי, ילדה לא מזמן את בתה הרביעית. "מבחינתי ילד עד גיל שנה לא צריך לחוות ניתוק של מעל שעתיים מאמא שלו", היא אומרת. "זה לא אומר שאישה לא צריכה לעבוד או ללכת לקוסמטיקאית, אלא שהיא פשוט מביאה את הילד איתה. הילד הוא לא מרכז העולם, אלא חלק טבעי ממנו. לילד כזה יש התקשרות בטוחה עם האם והוא ילד רגוע, שלא חייב להיות נודניק כדי לבקש את מה שהוא צריך".
אבל כשד' ניסתה לשלב את בתה החדשה בעבודה, זה לא ממש הסתדר. "אמרתי שאני לא מוותרת על הקריירה ועל מה שאני אוהבת, אבל גם לא מוכנה לוותר על האימהות שלי", היא אומרת. "חוויתי אמפתיה והבנה גדולה מצד הממונים הישירים, אבל הבירוקרטיה המכוערת מלמעלה חסמה את זה".
המערכת, טוענת ד', עדיין לא בשלה לקבל ילדים במקום העבודה, וחבל. "יש לזה ערך מוסף שחייבים להתחשב בו", היא מסבירה. "מעבר לילד שמרוויח כי הוא לא נפרד מאמא שלו, גם האמא רגועה ויש לה תפוקה ענקית. גם הסביבה מרוויחה, אנשים נחשפים למה זה אימהות, הם נמצאים לצד האם והתינוק ומבינים שהורות זה לא רק משהו אינטנסיבי ושלילי. את מהווה מקור השראה".
לבסוף התפשרה ד' על מטפלת, שדואגת לתינוקת שלה בסמוך למקום העבודה וכך מאפשרת לאם לשמור על קשר הדוק איתה ולהניק אותה. "אני עדיין מאמינה שהדבר הנכון עבור אמהות רבות הוא להביא את התינוק למקום העבודה. זה פתרון ישים, אבל הרבה אמהות מפחדות לדבר על זה, והחברה רואה בזה משהו מוזר. בעיניי הדבר המוזר הוא ילד שנקרע מהמקום שהוא יצא ממנו לפני שנייה. העולם החדש הפך לקר ומנוכר, הילד צריך להתמודד עם הלבד שלו מגיל אפס, וככה הוא מתפתח כמבוגר".
חברת כנסת ואמא
מי שזיהתה את הצורך ההולך וגובר של הורים להישאר צמודים לילדיהם היא גל חיים, אמא של דניאל. "הייתי בטוחה שאחרי חופשת הלידה אני חוזרת לעבודה", היא מספרת. "ואז נולד היצור היפהפה הזה. כשהמעסיק שלי ביקש שאחזור לעבודה באופן מלא, הרגשתי שזה לא נכון להכניס את דניאל למסגרת".
חיים המשיכה לעבוד בצורה חלקית. "הייתי נפגשת עם עוד אמהות צעירות שעבדו כעצמאיות, והיינו יושבות עם הילדים ועובדות. כל פעם מישהי אחרת העסיקה אותם ומכאן הגיע הרעיון". הרעיון הוא Mommy Work, מתחם עבודה משותף להורים וילדים, שהחל לפעול בפברואר האחרון ברעננה. "פעלתי מתוך תחושות בטן, לא חקרתי את הנושא אבל הרגשתי שיש צורך אמיתי", אומרת חיים. "הורים, בעיקר נשים, מאריכות את חופשת הלידה ונפגעות כי הן אינן מקבלות שכר. גם המעסיק נפגע כי הוא מפספס את העובדת שלו. אנחנו מציעים למעסיק שהאם תחזור לעבוד מהמשרדים שלנו".
המתחם מחולק לשלושה חלקים: חלל משותף להורים וילדים, חדר עבודה שבו אין כניסה לילדים, וחדר ילדים עם משחקים, שולחנות אוכל ומזרנים. כחמישים משפחות הספיקו להשתמש בינתיים בשירותי המתחם, כעצמאיים וכשכירים, והמתחם גם מוכר מנויים חלקיים למי שמעוניין להשתמש בו רק בחלק מהשבוע. "יש גם צוות גננות, אבל ההורה יכול לבחור איך הילד ירדם, יאכל וכו'. זו קהילה, שבט גדול, הילד מרגיש בבית, יודע שההורה נמצא, וזה מאפשר לו ליצור קשר נינוח עם הצוות".
זה יכול להיות פתרון בקנה מידה רחב?
"המטרה שלנו היא לפתוח סניפים בכל הארץ".
ממש כמו בניו־זילנד, גם לנו יש פוליטיקאית בכירה שהביאה את התינוקת שלה למשרד. ובכל זאת לא נראה שציפי חוטובלי, סגנית שר החוץ ומי שעמדה בעבר בראשות הוועדה לקידום מעמד האישה, עומדת לקדם חקיקה שתאפשר ליותר נשים להביא את תינוקן למקום העבודה.
לפני ארבע שנים, כשעוד הייתה רק חברת כנסת, ילדה חוטובלי את בתה הבכורה, מעיין. "הלכתי ליולי אדלשטיין (יו"ר הכנסת, א"א) ואמרתי לו שאני עושה הסבה של הלשכה שלי לחדר תינוק", היא נזכרת. "הבאתי עריסה, צעצועים ושטיח פעילות, ושכרתי מטפלת".
החוויה, מספרת חוטובלי, לא הייתה פשוטה. "זה אולי נשמע פסטורלי, אבל זה לא", היא אומרת. "המוטיבציה העיקרית שלי הייתה הרצון להמשיך להניק, אבל מהניסיון שלי זה לא פשוט להביא ילדים למשרד. צריך מישהו שישגיח עליהם בזמן שיש עבודה ופגישות, ולא כל אישה יכולה להרשות את זה לעצמה. כל הרעיון הזה של שילוב ילדים בעולם העבודה דורש הרבה היערכות וסביבה תומכת".
אלו תגובות קיבלת?
"התגובות הן תמיד חיוביות, כי אנשים יודעים שחופשת הלידה קצרה מאוד ושלא פשוט להשאיר תינוקת בת חודש וחצי בבית".
חוטובלי, כאמור, אינה חסידה נלהבת של תינוק במקום העבודה, אבל היא כן מעודדת נשים לשלב בין קריירה לאימהות. "צריך לדבר על האתגר הגדול של אמא שחוזרת מהר מחופשת לידה ושיש תינוק או תינוקת שתלויים בה. זה חלק מהזהות המקצועית שלנו שאנחנו אמהות, ואנחנו גאות בזה, וכל אחת מחפשת את הפתרון שמתאים לה. מבחינתי זה חלק מהאמירה שלי בחיים הציבוריים, שלהיות אמא ולהיות בתפקיד ציבורי זה דבר שהולך יחד".
את בתה השלישית, נועה בת החודש וחצי, חוטובלי כבר תשאיר בביתה של הסבתא. "אבל כבר הבאתי אותה כמה פעמים לעבודה", היא מחייכת. נועה כבר זכתה לפגוש את ראש הממשלה ושר החוץ בנימין נתניהו: "זה מאוד נחמד לשבת בפגישה עם האיש הכי חשוב במדינה ולהגיד 'רגע, יש כאן עוד דברים חשובים'".
תינוק במקום העבודה זה משהו שיכול להפוך לנורמה?
"אני חסידה של פמיניזם ושל חופש בחירה. המטרה שלנו היא לאפשר כמה שיותר פתרונות לאישה שרוצה להיות לצד התינוקת שלה. צריך להבין מה הצרכים של כל אחת, והלוואי שיהיו יותר מקומות עבודה שיאפשרו שירותי מעון".
נורמות בלתי אפשריות
גם יערה מן, מנהלת תחום שוק תעסוקה פמיניסטי בשדולת הנשים, מתקשה לראות איך הפתרון הזה הופך לרווח בעולם העבודה. "כאמא, וכמי שמתמחה בשוק התעסוקה בישראל, את רוב העבודות קשה לעשות עם תינוק לידך. תינוק בן חצי שנה זקוק לגירויים, לתשומת לב, הוא לא רק שוכב בעגלה. קשה לי לראות איך התופעה הזו הופכת לרחבת היקף".
ואולם מן מבינה היטב את הצורך הגובר של אמהות המסיימות את חופשת הלידה ומחפשות פתרון שיאפשר להן לעבוד, מצד אחד, ולהישאר לצד התינוק מצד שני. "הבעיה העיקרית היא שאין מערכת חינוך אמיתית לגיל הרך בישראל", היא אומרת. "76 אחוז מהילדים מתחת לגיל שלוש לא נמצאים במסגרות מפוקחות, ובעצם אנחנו לא יודעים איפה הם נמצאים. מה שאנחנו כן יודעים זה שהם לא עם אמא, כי הרוב המוחלט של האמהות בישראל חוזרות לעבוד לפני שהילד מגיע לגיל שלוש".
אז מה עושים ההורים?
"משלמים. מי שיכול לשלם הרבה שוכר מטפלת פרטית בסכומים שמגיעים ל־8,000 שקלים לחודש, והרוב משלמים על מעונות פרטיים - מחירים שנעים בין 2,000 ל־4,000 שקל בחודש, המון־המון כסף. או שעושים כל מיני 'תפירות': הורדה לחצי משרה, עזרה מסבתא, וכו'. בכל אופן, מי שמשלם את המחיר הן בדרך כלל האמהות".
ואכן, בסקר נרחב שערכה שדולת הנשים לאחרונה התברר כי 50 אחוז מהנשים ויתרו על קידום בעבודה משיקולים הקשורים לגידול הילדים, לעומת 31 אחוז מהגברים. 59 אחוז מהנשים ויתרו על שכר לטובת שעות עבודה נוחות יותר, לעומת 40 אחוז מהגברים.
"מה שעוד מקשה על ההורים זו תרבות העבודה בישראל, שדורשת המון שעות ומתגמלת את מי שנשאר מאוחר במשרד", ממשיכה מן. "חופשת הלידה בישראל קצרה ביחס למדינות המערב, ואנחנו גם אחרונים בין מדינות ה־OECD במספר ימי החופשה השנתיים לעובד, בפער ענק. זה מייצר מצוקה גדולה".
אז למה תינוק במקום העבודה זו לא תופעה רווחת?
"ברוב העבודות זה לא אפשרי. זה לא עונה על הצרכים שלי כעובדת ולא עונה על הצרכים של התינוק. אני בעד שילוב של משפחה ועבודה, אבל להביא תינוק למקום העבודה זו גזירה גדולה למעסיקים. גם בעולם אני לא מכירה תופעה כזו".
אחת הדרכים לאפשר לאמהות להמשיך לעבוד לצד תינוקן היא הקמת מעונות במקום העבודה. בשנת 2000 נפתח במשרדי אמדוקס ברעננה גן ילדים, אך הוא נסגר ב־2005 לאחר התנפצות בועת ההיי־טק. "הורים לא היו מוכנים לרשום את הילד לגן ולגלות כעבור כמה שבועות שהם לא עובדים שם יותר", מסביר ניר גולן, מנכ"ל רשת "גני גולן" שהפעילה את המעון.
הקמת הגן באמדוקס לא נועדה לאפשר את הקשר הצמוד בין ההורה לילד, אלא את הקשר בין ההורה למקום העבודה. "הרציונל היה להעניק לעובדים הטבה שתחזיק אותם בחברה", מסביר גולן. לדבריו, לאחרונה החלו חברות להתעניין מחדש בפתיחת גני ילדים בתוך מרחב העבודה, אלא שהפעם, אומר גולן, המוטיבציה היא לא רק לשמר את העובד: "יותר ויותר הורים רוצים להיות קרובים לילדים שלהם".
בכמה מוסדות להשכלה גבוהה פועלים גני ילדים, כולל באוניברסיטת בר־אילן. "המעון נועד לתת מענה קודם כל לסטודנטיות ורק אחר כך לעובדים", אומרת חיה נדיבי, עוזרת לדיקן הסטודנטים בבר־אילן. "בגן יש חדר הנקה, ואמהות יכולות להרגיש יותר בטוחות שהן יכולות לראות את הילד בכל שעה". לאחרונה עלתה הצעת חוק של ח"כ איציק שמולי, המבקשת לחייב כל מוסד אקדמי שבו מעל ל־5,000 סטודנטים להקים מעון בתחומו.
פתרון נוסף שצץ לאחרונה הם גני ילדים המוקמים בתוך אזורי תעסוקה. לירון, שעובדת באזור התעשייה רמת החייל בתל־אביב, רשמה את בנה לגן שפועל באזור. "הגן פתוח עד 17:00, ויש גם אפשרות שאחת הגננות תישאר עם הילד מעבר לכך", היא מסבירה. "זה מאפשר לי לא לצאת מוקדם מהעבודה, וכשהוא חולה אני מגיעה אליו במהירות. ככה אני בראש שקט לגמרי".
