מחשבות סופניות

אני בת 70 וגרושה הרבה שנים, אמא וסבתא. יש לי חיים טובים, אבל לאחרונה אני מוטרדת ממחשבות לא נעימות על הסוף המתקרב. אני משתדלת לא להציק לאף אחד עם המחשבות האלו, אבל ככל שאני מנסה להדחיק אותן הן דווקא יותר מטרידות. בהרבה הזדמנויות, כשהילדים או הנכדים או אפילו בחדשות מדברים על עתיד כלשהו, מתעורר בתוכי קול שאומר "את כבר לא תהיי פה". עצם המילים "את לא תהיי פה" מפריע לי. אפילו מעורר בי סוג של חלחלה. איך לדעתך אני צריכה להתמודד עם מחשבות על אודות המוות?

מחשבה על סוף חייך יכולה להיות דבר טבעי, כמובן בתנאי שכמו כל מחשבה אחרת היא לא הופכת פולשנית או מסיחה את הדעת מפעילויות יומיומיות, ואם היא לא פוגמת ביכולת ליהנות מהחיים. מחשבות על סיום החיים של עצמנו (ובעיקר חרדה לחיי אהובינו) יכולות לקרות בכל גיל, בחלום או בשלבי הערות, אבל ככל שמניין שנותינו מתקרב אל הקץ הבלתי נמנע (שמבחינתך עשוי להגיע עוד הרבה שנים), המחשבה העתידנית הופכת טבעית ומובנת יותר מאליה. המחשבה על תוחלת החיים מן הסתם חודרת להלך הרוח של אנשים רגישים ומודעים. תודעת הפסקת החיים של עצמנו גורמת לנו לעיתים לארגן צוואה, להשאיר הוראות לגבי הגבלה של הארכה מלאכותית של חיינו, אופן הקבורה, להשאיר מסרים לאהובינו, ויש מי ששואל את עצמו מה יקרה עם שפע המזכרות, המכתבים, התמונות שטרח לאגור (או לחלק באופן יזום ‑ הנה עוד נושא להתלבטות מובנת).

הימנעות פעילה ממחשבה על אודות נושא חשוב זה היא לא תמיד הדרך המועדפת. אם הנושא מעסיק אותך, נראה שהדרך היותר בריאה היא דווקא להידבר עם בני שיח מתאימים, ותוך כדי כך לפרק את המחשבה למרכיביה. כך גם תוכלי לבדוק היכן מתרכזת החרדה הממשית, אם קיימת כזאת בנפשך. אפשר בין השאר גם לברר זאת בין שבשיחה מקצועית ובין שעם בני גילך, חברים או בני משפחה שפתוחים לשיחה. את עשויה לגלות שזהו נושא שיחה סקסי לא פחות מטיולים אקזוטיים.

ובאופן מפורט יותר, מה הכי מציק לך לגבי הסוגיה הכל כך ענקית בקיום האנושי המוגבל: האם התהליך המוביל לשם מטיל עלייך אימה? חושבת על "איך זה יגיע"? חרדה לצלילותך? האם את שואלת את עצמך מה קורה לאחר המוות (גיהינום, עונש על חטאים וכיו"ב)? האם את לא אוהבת את המחשבה שתחמיצי את הדברים המעניינים שימשיכו לקרות לאחר גיל 120, כמו לדוגמה כיצד יגדלו ויתבגרו ילדייך, נכדייך או נינייך? האם את דואגת לחפצייך שיישארו מיותמים בלעדייך? או מה ירגישו קרובייך (כאב או הקלה), ואולי בכלל לא בא לך להסתלק מכאן?

במאמר על תפקיד ההומור בטיפול בזִקנה, חרדת ומשאלות מוות מאת ג'וזף ריצ'מן, הוא מציג את האנקדוטה הבאה: "אדם בן 95 הסובל מלב חלש זכה בפיס בעשרה מיליון שקל. משפחתו חששה לעדכן אותו מפחד שהזעזוע יהיה גדול מדי וליבו לא יעמוד במעמסה. הם ביקשו מרופא המשפחה שלו לעדכן אותו באופן מקצועי ועדין. הרופא יזם שיחה, ובתור התחלה שאל את החולה: 'מה תעשה אם אספר לך שזכית בעשרה מיליון שקל'? הישיש ענה לו: 'אתן לך חצי מן הזכייה'. הרופא קרס ומת".

אכן, בין השאר עדיף גם לצחוק, להתלוצץ ולפרוק מתח לגבי סוף־הסופים. אם את אוהבת את החיים, תעשי הרבה כדי להגדיל את ההנאה מכל רגע.