שלישי 14 ביולי 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    24 שעות • 09.10.2018
    השאלה היומית: האם נכון לעכב את הסטודנטית האמריקאית לארה אל־קאסם בנתב"ג ולמנוע את כניסתה לישראל?
    קראו את שתי הדעות המנוגדות ובסוף תוכלו להצביע: מי צודק לדעתכם?
    בן־דרור ימיני, יריב אופנהיימר

     

     

     

    אין מדינה שתתן לזה יד

    בן־דרור ימיני

     

    האמת היא שנמאס, פשוט נמאס, לשמוע את הביקורת הכל כך צבועה, הכל כך שקרית, על כך ש"ישראל מונעת כניסה של מתנגדים למדיניותה". הבעיה היא שהתועמלנים למיניהם ששייכים, רובם ככולם, ל"כוחות הקדמה", שולטים בשני גופי הידע החשובים ביותר — מדיה ואקדמיה. והם מבצעים שטיפת מוח ללא הפסקה וללא בושה.

     

    כך שנתחיל עם העובדות. כל מדינה מתוקנת — וזה כולל את ארה"ב, בריטניה, צרפת והולנד — מונעת כניסה של דיסידנטים למיניהם. במאמרים קודמים הצגתי עוד ועוד מקרים. לארה אל־קאסם, הסטודנטית שמעוכבת בשדה התעופה, עמדה בראש התא של SJP באוניברסיטת פלורידה. מדובר בארגון שמוביל את קמפיין ה־BDS נגד ישראל. זו לא הייתה "הבעת עמדות ביקורתיות". אל־קאסם עמדה, למשל, בראש הקמפיין למניעת הרצאתו של חן מזיג בתא הסטודנטים הלהט"בים באוניברסיטה. נכון שבעיתון "הארץ" מספרים לנו שמדובר בסטודנטית סקרנית, רגישה ונפלאה. אבל איפה הייתם כאשר היא אירגנה סתימת פיות? מדוע אז לא יצאתם נגדה? לשיטתכם, אפשר להניח, מותר לסתום את הפה לישראלים. מותר להתנגד לעצם קיומה של ישראל, עניין שהוא לא רק אנטי־ציוני אלא אנטישמי. אבל את הפעילות המתועבת הזאת צריך להכניס לישראל, כדי להיות "נחמדים". רק לפני שבועות אחדים פרופ' מאוניברסיטת מישיגן סירב להעניק מכתב המלצה לסטודנטית שביקשה ללמוד בישראל. הוא בעד החרם. הוא נגד ישראל. מדוע לא שמענו אתכם? כלומר, כאשר סטודנטים מנועים מכניסה לישראל בגלל שהפרופסורים שלהם תומכים בחרם — זה בסדר. אבל ברגע שישראל מונעת כניסה של פעילים המתנגדים לקיומה — זו הפרה חמורה של זכויות יסוד. עד היכן לעזאזל מגיעה הצביעות שלכם?

     

    רק בקשה אחת יש לי לתומכיה הנלהבים של אל־קאסם: ברגע שתראו לי מדינה אחת בעולם שמאפשרת כניסה לפעילים נגד קיומה — אצטרף אליכם. עד אז, שבו בשקט. ואם הסטודנטית תביע חרטה על סתימת הפיות שהיא אירגנה, ועל כך שעמדה בראש תא שנאבק נגד קיומה של ישראל — יהיה מקום לשקול מחדש את כניסתה לישראל. כל עוד היא מסרבת — אין לה מקום בישראל.

     

    פוגעים בחופש הדמוקרטיה

    יריב אופנהיימר

     

    לא אריה דרעי ולא גלעד ארדן צריכים להיות הסלקטורים בשערי הכניסה למדינת ישראל. המדינה היא לא הבית הפרטי של שרי הממשלה. המדינה הזאת שייכת לכולם והכניסה אליה צריכה להיות חופשית — גם למי שמתנגד למדיניות ממשלת הימין והמשך השליטה הישראלית בשטחים. במדינות דמוקרטיות לא אוסרים כניסה על סמך דעה פוליטית, מתריסה ככל שתהיה. מגפת התשאולים, העיכובים והגירושים שפשטה במעברי הגבול מאז כניסתו של חוק החרם, חייבת להיפסק. ישראל מתנהגת כמו מדינה רדופה שרואה בכל סטודנט שמאלני או עיתונאי דעתן, איום ממשי לקיומה.

     

    כבר שבוע ימים שהדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון מחזיקה בתא מעצר בנתב"ג סטודנטית אמריקאית שהתקבלה ללימודי משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים, והגיעה לישראל במטרה ללמוד כאן. היא איננה מהווה איום ביטחוני ולא חשודה בשום מעשה טרור, ואפילו קיבלה ויזת לימודים משגרירות ישראל במיאמי. אבל כמה לינקים שמצאו פעילי החסמבה של המשרד לעניינים אסטרטגיים בדבר פעילותה נגד מדיניות ישראל, הספיקו וכניסתה נמנעה. טענותיה כי היא איננה פעילת BDS ובחירתה ללמוד בישראל מוכיחה זאת, אילצו את ארדן לצאת בהצהרה מביכה המאפשרת לה אשרת כניסה בתמורה להבעת חרטה על דעותיה בעבר.

     

    ככה זה כשמחוקקים חוקים על בסיס עמדה פוליטית. מה דינו של מי ששינה את דעתו, מה דינו של מי שמשנה את דעתו בשנית, מה הבדל בין מחשבה לבין פעילות הסברתית, מה מותר ומה אסור, ולמי? מדינה דמוקרטית צריכה לאסור כניסה אך ורק מטעמים ביטחוניים או חשש לשלום הציבור. חרטה או לא חרטה, זאת לא הדרך לברור מי רשאי להיכנס לישראל או מי לא. בגישה הזו המדרון חלקלק ועתיד הדמוקרטיה בסכנה.

     

    הדרך לנצח את תנועות החרם על ישראל היא לא במאבק אישי בפעילים, אלא בשינוי המדיניות ובסיום הכיבוש בשטחים. ביום שישראל תאותת ברצינות על רצונה בשלום, תנועת ה־BDS תחזור לגודלה המקורי בשוליים של דעת הקהל העולמית.

     


    פרסום ראשון: 09.10.18 , 20:09