"תראי", אמר לי ג'מאל חאשוגי והתקרב אליי עם בני לווייתו, מאבטחים, עיתונאים, ושני ממלאי תפקיד בארמון המלך, "אני לא אוהב את הישראלים, אבל בואי נדבר". הוא היה זה שניגש אליי, הוא ידע את שמי, והכיר את העיתון "ידיעות אחרונות", והוא אפילו ידע שאני "מסתובבת הרבה בעולם הערבי".
נפגשנו שש או שבע פעמים, בכל פעם כאילו נתקלנו במקרה האחד ברעותו, ואז הוא היה זה שחיפש מקום "לשוחח בשקט". באחת מהפעמים אמרתי לו, אולי נזמין חבר משותף, מלבנון או מדובאי, שישתתף בשיחה, וג'מאל הודיע ש"לא צריך, כי אני רוצה לשמוע אותך, ואת תשמעי אותי". באותה נשימה הוא היה מוסיף מיד: "זה לא לפרסום — לא בשמי, לא בשם מקור סעודי, לא בשום דרך אחרת. תתייחסי אל זה כאל שיחת רקע עמוק־עמוק".
רק שלשום, כשהבנתי שג'מאל חאשוגי נרצח באכזריות על ידי הממשל הסעודי ושהוא לא ישוב עוד, הוצאתי את הניירות שבהם סיכמתי את הפגישות בינינו. כמו שהתחייבתי, לא עשיתי בהן שימוש, והן היו תחובות עמוק במגירה, בחדר העבודה. ידעתי בדיוק איפה לחפש. חאשוגי, בגלבייה לבנה בפגישותינו בעולם הערבי, ובחליפה כהה, בדרך כלל ז'קט כחול ומכנסיים אפורים, בפגישותינו באירופה, שידר תמיד קוצר רוח. כאילו משהו נוסף מעסיק אותו, מטריד אותו, והוא עושה שני דברים בעת ובעונה אחת. כשהכרנו הוא היה עיתונאי, עורך "אל־ווטן" הסעודי. בהמשך היה יועצו ואיש סודו של הנסיך תורכי אל־פייסל, ראש המודיעין, ושגריר סעודיה בארה"ב ובבריטניה. בתפקידו האחרון חאשוגי שימש, זמן קצר, ככתבו הבכיר של היומון הנחשב "אל־חיאת", עד שהודח מתפקידו, בהוראת ארמון המלוכה בסעודיה. לפני קצת יותר משנה נערכה פגישתנו האחרונה. לשלטון עלה יורש העצר הצעיר מוחמד בן־סלמאן שהכניס את קודמו, מוחמד בן־נאיף, למעצר בית שבו הוא שוהה עד עצם היום הזה. חאשוגי שהיה מקורב לשלטון הקודם, עזב את משפחתו ואת סעודיה, ועבר לנדוד בין ארצות־הברית לטורקיה.
בפגישה האחרונה שאלתי אותו אם דעתו על הישראלים השתנתה, בעקבות שיחותינו. "האמת היא שהצלחת לחדד אצלי את המחנאות הפוליטית בישראל, וזה טוב. אני מבין שיש מחנה ימני, עם הליכוד, אבל יש גם אנשים שהיו רוצים לחיות בשלום, להפסיק את ההתנכלות לצד החלש יותר. ואז הפתיע אותי בשאלה: "ומה עם הצעירים אצלכם? מה חושבים בני העשרים וחמש־שלושים?" אמרתי לו שזה תלוי. חלק גיבשו לעצמם תפיסת עולם פוליטית בזמן השירות הצבאי, ימין או שמאל, וחלק החליטו להתנער בכלל מהפוליטיקה ולעסוק בענייניהם. ויש עוד חלק בגילים האלה, שהחליט לעזוב את ישראל ולחפש מקום אחר וחיים אחרים". "כמו אצלנו", התלהב חאשוגי. "גם אצלנו הצעירים מחפשים דרך לברוח ולהתחיל משהו חדש, בלי לחץ, בלי מתחים".
הסתלקו במטוסים פרטיים
בשבוע האחרון, עקבותיו של חאשוגי נעלמו. ארוסתו הטורקייה חאדיג'ה, כך הקפיד לקרוא לה, הראתה לעיתונאים את שני הטלפונים שהפקיד אצלה רגע לפני שנכנס, בלעדיה, לקונסוליה הסעודית. היא נותרה מחוץ לקונסוליה במשך שעות, מסרבת להאמין שהוא לא יחזור יותר, שהוא איננו. הנשיא ארדואן הבטיח לפרסם מה קרה לחאשוגי, ונאלץ לשמור על פרופיל נמוך. אבל בכירי המשטרה דאגו להדליף את הסרט שבו חאשוגי נראה נכנס לקונסוליה, והדליפו גם את העובדה ש־15 מאנשי הממשל הסעודי הגיעו בשני מטוסים פרטיים לאיסטנבול ונכנסו לקונסוליה זמן קצר לפני חאשוגי. גם אם הקונסול הסעודי טוען שהמצלמות "רק שידרו מה קורה בזמן אמת, בלי לתעד", המודיעין הטורקי יודע היטב מה קרה בחדר החקירות המאולתר בקונסוליה, איך עינו את חאשוגי, ביתרו אותו והעלימו את איבריו, ואיך 15 הבכירים עלו על המטוסים הפרטיים והסתלקו בחזרה לסעודיה עוד לפני שפרצה השערורייה הגדולה. הטורקים מוכנים לומר רק שהצליחו לזהות ארבעה מתוך 15 הסעודים, "ואנחנו יודעים בדיוק מי הם, אנחנו גם יודעים שבתיקיהם הנעולים הם לא לקחו את חאשוגי. ככל הנראה העמיסו את חלקי גווייתו על מכונית שחורה בחלונות מוגפים".
הפרשה המחרידה הזאת לא יורדת מהכותרות. גם הנשיא טראמפ התייחס אליה אתמול ואמר שהוא מודאג מהממצאים שמתגלים. ישראל תשתוק לפי שעה.
"אני חושב שאני עיתונאי מיוחד", אמר לי חאשוגי לפני חילופי השלטון. "מצד אחד הולך לפי הקו הרשמי, ומהצד השני יש לי, לשמחתי, חופש פעולה מסוים לומר את דבריי. אני גם מרשה לעצמי להיפגש עם זרים, כמו שאני נפגש איתך, ולרשום לעצמי הערות".
כאן עצרתי אותו, להסביר שבישראל יש חופש דעות אמיתי, ומה שהוא שומע ממני, לא בהכרח מייצג את עמדת ראש הממשלה או בכירים בימין או בשמאל. עיתונאי ישראלי שמכסה את המזרח התיכון עבור כלי תקשורת ישראלי, הסברתי לחאשוגי, לא חייב להיצמד לשלטון. אתה רואה, שומע, מדווח, עושה מזה סיפור, ולא מצפים ממך להכניס את הדעות הפוליטיות שלך לתוך המאמר".
אני דווקא גאה לייצג את השלטון שלי ולהיות חלק ממנו", אמר לי חאשוגי. "קודם כל, נעים לגלות שאתה חושב כמו מעצבי המדיניות. אתה גם יכול לתרום, אפילו משהו קטן, בשיחות אישיות ובמאמרים שלך. ואם אתה הופך להיות עיתונאי מפורסם (כמו שחאשוגי היה), בהחלט מחשיבים את דעתך".
שאלתי אותו, באחת מהפגישות, אם מפריע לו לנהל שיחה עם אישה, אם לא היה מעדיף שיישב מולו גבר, עיתונאי ישראלי. "האמת היא שכן", אמר ביושר, "הייתי בהחלט מעדיף לנהל את השיחות האלה עם גבר ישראלי, כי מציקה לי העובדה שאני צריך לריב ולהתווכח איתך. אני לא רב עם נשים, אני מחבב אותן. אני גם יודע את מקומן. זה בהחלט לא מסתדר לי שאני צריך לשבת עם עיתונאית, אבל תראי, הנה אני מסתדר".
חאשוגי היה מאוד ריאלי ופסימי לגבי הסיכוי לשלום במזרח התיכון. "אני מאמין שלאף אחד אין באמת רצון לקדם תהליך שלום אמיתי במזרח התיכון", אמר לי. "זה לא עונה על אינטרס של אף אחד. לא הישראלים, לא הפלסטינים, לא המצרים, לא הירדנים, וגם לא אנחנו. האיראנים הם האויב שלנו. אנחנו נמשיך להתמודד איתם וננסה לנצח אותם. אנחנו, למזלנו, הרבה יותר עשירים מהאיראנים. אני מקווה שהשלטון שם ייפול בסופו של דבר ושיעלה שלטון אחר. גם אתם תרוויחו מהשינוי הזה".
גם על ראש הממשלה נתניהו היו לו דעות מוצקות: "אני רואה את ראש הממשלה שלכם, בנימין נתניהו, ואני מודיע לך שאני לא אוהב אותו, אבל אני מתייחס אליו ברצינות", אמר לי חאשוגי באחת השיחות בינינו. "הוא נבון מאוד, משכיל מאוד ודובר אנגלית מצוינת. בניגוד לעולם הערבי שיכול להחביא שיחות ופגישות, אני יודע שאצלכם זה לא פשוט, מה גם שהמנהיג בעצמו, רוצה להשוויץ במפגשים שלו עם העולם הערבי. גם אם הצד השני לא מסכים לפרסום, אז נתניהו או האנשים שלו ימצאו פטנט איך להוציא את החומרים ולפרסם אותם. זה לא חייב להיות בכלי תקשורת ישראלי. אתם יודעים ואנחנו יודעים שאפשר להנביט ידיעה גם בעיתון הנידח ביותר, גם בעולם הערבי, וברגע שכולם יזהו שזאת ידיעה מעניינת במיוחד, ישלפו אותה משם לכותרות בכל העולם. אני בעצמי יודע איך התפוצצנו מכעס כשישראל עשתה דברים כאלה בעיתוני המפרץ".
לא רוצה לבקר בישראל
השיחות בינינו עסקו תמיד באירועים בין ישראל לעולם הערבי "שיודע שאתם על המפה, אבל ממש לא סובל אתכם. "תראי", הסביר לי, "אפילו במצרים של מובארק וסיסי, השליט ייקח מכם את מה שמעניין אותו, והרחוב בשלו, לא רוצה ישראלים". אמרתי לו שאני דווקא מסתובבת הרבה בקהיר, ושומעת מהאנשים ברחוב דברים אחרים. "זה לא חשוב", הוא ענה בביטול, "שולחים אלייך אנשים מטעם השלטון, לרצות אותך, שתכתבי עליהם דברים חיוביים. בגדול — אתם לא תהיו רצויים בעולם הערבי, אפילו לא במדינות שחתמתם איתן על הסכמי שלום, כמו מצרים וירדן".
חאשוגי דיבר הרבה על הנסיך תורכי אל־פייסל. הוא שימש כיועצו בתקופה שבה כיהן הנסיך כראש המודיעין בסעודיה, וכשגריר ארצו בוושינגטון ובלונדון. תמיד הפליג בשבחיו. "הוא איש מרתק. יודע המון, פתוח מאוד. ואני יודע שהוא נפגש, מפעם לפעם, גם עם ישראלים בתפקידי מפתח, וזה נשמר בסוד. לא מדליפים. בטח שלא מהצד שלנו". ודעתך נוחה מהפגישות האלה? שאלתי. "אם הנסיך תורכי עושה, אני מסכים. אני מבין שהוא לומד הרבה בפגישות האלה, וגם בני השיח הישראלים שלו לומדים".
תגיד, שאלתי את חאשוגי, איזו דעה התגבשה אצלך על הישראלים? "קודם כל, יש לכם הרבה מאוד ביטחון עצמי ואתם חושבים שאתם יודעים הכל. כמעט הכל. אתם מדינה קטנה שכל הזמן כביכול מחפשת להתיידד עם המדינות השכנות לה, אבל לא באמת. אתם אומרים את זה כדי להצדיק את ההתנהגות שלכם. אני יודע שיש לכם קשרים במדינות המפרץ, במרוקו, בתוניסיה, וכמובן במצרים וירדן. המוסד הישראלי מגיע בכיסוי, לכל מקום שהוא מחליט".
היית רוצה לבקר בישראל, שאלתי אותו באחת ההזדמנויות. הוא צחק צחוק מריר. "כל אחד היה רוצה, בגלל הסקרנות, השאלה אם זה אפשרי. אני יכול להרשות לעצמי לבקר אצל הפלסטינים בגדה המערבית או בעזה. אני לא רוצה לבקר בישראל, כי אני יודע שאין דרך לקיים ביקור סודי. ואם זה יתגלה, כמו שאני מתאר לעצמי, מה הרווחנו? אני לא אוכל להסביר, בשום צורה, מה היה לי לחפש אצלכם".
