שבת 15 בדצמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    אמהות מיין
    7 ימים • 10.10.2018
    איפה הילד?
    ארבע נשים מספרות למה נאלצו למסור את ילדיהן לאימוץ ‑ ואיך הן חיות מאז עם עצמן. פרויקט מיוחד
    אריאלה שטרנבך
    שנאתי את עצמי

     

    טל אילנה חוגגת ימי הולדת לבת שילדה, בלעדיה

     

    מאז שאני זוכרת את עצמי ידעתי שאני מאומצת. קיבלתי הורים מדהימים, אבל הייתי ילדה קשה, עשיתי להם חיים לא קלים וכבר כשהייתי כבת שש נהגתי באלימות כלפי אמי המאמצת. מגיל צעיר קיבלתי ריטלין והוריי ניסו כל טיפול מקצועי כדי לעזור לי. הייתי מותחת גבולות רק כדי לראות מתי הם יעזבו אותי, אולי כדי להבין למה אמי הביולוגית עזבה אותי. היום, לאחר טיפול ארוך, אני יודעת שהם עשו הכל, אבל אין באמת דרך לעזור לתסביך של ילד מאומץ.

    בגיל 12 התחלתי לשתות לאבא שלי את בקבוקי האלכוהול בלי שהוא היה שם לב. הייתי בורחת מהבית בלילות ונפגשת עם נערים שידעו לנצל את גילי ואת השכרות שלי. האלכוהול גרם לי להרגיש. כשהייתי שותה, יכולתי להתקשר להורים שלי בשלוש לפנות בוקר ולבכות להם על האימוץ, ורק אז הכאב באמת יצא ממני.

    ההורים שלי פנו ללשכת הרווחה לבקש עזרה. הם ציפו שיעזרו להם, שיכוונו אותם, אבל ברווחה נהגו באכזריות וניתקו אותנו: במקום לעזור, הם הכניסו אותי להוסטל סגור. משם עברתי לרחוב, ופה ושם גרתי אצל חברים. מצב כל כך מסוכן עבור ילדה בגיל הזה. עברתי לא מעט מקרי אונס בחוץ, עד שזו הפכה למעין שגרה.

    בהמשך אבא שלי חיפש אותי, וכשמצא הוא הכניס אותי להוסטל שהיה דווקא טוב. משם עברתי לצבא אבל לא שרדתי. חזרתי להסתובב ברחובות תל־אביב ולהתקלח בים. שם גם נכנסתי לזנות, והשימוש בסמים גבר. יום אחד, ואני בת עשרים, שתיתי יין והקאתי אותו מיד. התברר שאני בהיריון. הייתה לי השערה מי האבא, מישהו שהכרתי והתנהג אליי לא יפה.

    התקשרתי לאבא שלי לבקש עזרה והוא מיד הגיע לחלץ אותי. הועברתי להוסטל לנערות בהיריון ומאותו רגע הפסקתי לשתות ולעשות סמים. הבריאות של הילדה הייתה חשובה עבורי יותר מהכל. התרגשתי מאוד מההיריון, מבחינתי זאת הייתה הזדמנות ראשונה לבנות משפחה אמיתית. המחשבה על אימוץ הגיעה רק לקראת החודש השמיני. זכרתי את כל החד־הוריות שעבדו איתי בזנות כדי לפרנס את הילדים שלהן, ורציתי עתיד טוב יותר לבתי.

    הלידה עצמה הייתה קלה ומדהימה. לא אשכח את הרגע ששמו את התינוקת על הבטן שלי. קראתי לה שי־לי והיא תפסה לי את האצבע כל כך חזק והרגשתי שהיא כאילו אומרת לי, 'אל תעזבי אותי'. בשלושת הימים בבית החולים ביקשתי שאיש לא יבוא לדבר איתי על האימוץ. החזקתי אותה המון ושנאתי את עצמי על שאין לי ברירה אחרת. הרגשתי מפלצת.

    אחרי השחרור מבית החולים הועברה הילדה לאומנה ואני חזרתי להוסטל. נקרעתי ביני לבין עצמי. היו ימים שהתחננתי למנהלת שיביאו לי את הילדה מיד, והיו רגעים שהבנתי שיותר טוב עבורה לגדול במשפחה נורמטיבית, כדי שהיא תקבל את כל מה שהיא צריכה. את כל מה שאני לא יכולה לתת לה.

    חודש לאחר הלידה הלכתי עם אבא לחתום על מסמכי האימוץ, ולפני החתימה ביקשתי לראות אותה בפעם האחרונה. פתאום ראיתי מולי תינוקת יפהפייה, שלא הבנתי מתי הספיקה לגדול כך. היא לבשה בגדים יקרים ונראתה מאוד מטופחת, כאילו יצאה ממגזין. היא לא הפסיקה לחייך והיו לה עיניים גדולות ופנים מוארות. נרגעתי. במשך שעה ביליתי איתה, ואחר כך ישבתי במשך שש שעות מול הדף המזורגג ולא הצלחתי לחתום שהתינוקת שלי תגדל רחוק ממני. פחדתי, הבנתי שאם אני חותמת לא אראה אותה יותר.

     

    הכתבה המלאה ביום שישי ב-7 ימים