מה הזיכרון הכי מוקדם שלך?
"גן טרום־חובה בראשון־לציון, אני משחקת בגינה, ואז אמא שלי מגיעה עם האחיות שלי לומר לי שלום. ואני זוכרת שאמא נורא יפה והיא לובשת שמלה יפה, ובתור ילדה אני מרגישה שאני נורא מבסוטה שהיא אמא שלי ואז שנייה אחרי, במעבר חד, אני מתעצבנת שהן ממשיכות לדרכן ולא מוציאות אותי מהגן וחושבת לעצמי, איזו חוצפה, מה זה הניקור עיניים הזה, הן באות להגיד, 'שלום, אנחנו עצמאיות, בוגרות ויפות, ואת ילדה קטנה בגן ונשארת שם'. ואני חושבת לעצמי, למה באתן להגיד שלום? נראה לי שזה היה הרגע שממנו חלמתי להיות ילדה גדולה, מחוץ למסגרות".
איזו עצה היית נותנת לדנה פרידר בת ה־16?
"אל תדאגי, תצליחי לסיים בשלום את כל המסגרות שתהיי בהן. וכן, את תמיד תהיי דרמטית אז אל תנסי לשחק אותה קול, תחיי עם זה. וגם, אם תדברי יותר חלש יש מצב שלא תעשי לעצמך סעיף שמיעה ככל שהשנים יעברו. כשהגעתי לצבא קיבלתי פרופיל 97 עם סעיף שמיעה. אמרתי, מה זה השטויות האלה, לא הגיוני, יש לי שמיעה מוזיקלית. ואז עניתי, לעצמי, שייתכן שהחרשתי את עצמי בגלל הקול החזק שלי, אחרת מאיפה הגיע הסעיף שמיעה הזה?"
מה הכוונה בדרמטית?
"אני בנאדם דרמטי שבוכה בקלות, עצוב בכל הכוח ושמח בכל הכוח. זה יכול להיות נחמד לפעמים להגיע לקצוות האלה ולפעמים ניסיתי להיות קול ולברוח מזה. היום אני חיה בשלום עם הקצוות ולפעמים גם נהנית מזה. כל הזמן אומרים לי, 'איזה בנאדם שמח את, איזה אנרגיות יש לך'. אבל זה יכול להיות לכיוון השני, ואז זה יכול להגיע להיות מצב שבו קשה לי לנשום, מהכאב. כשיש לך מודעות לכך שאתה דרמה קווין אפשר לקבל את זה".
הכתבה המלאה ביום שישי ב-7 לילות
