ראשון 18 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: יונתן בלום
    7 לילות • 10.10.2018
    התחזית: אביבי
    האירוע בילדות שכמעט הסתיים בסיפור MeToo. הפציעה בפיגוע שבגללה רצה להיות סלב. המפגש הלילי עם שד שראה בבית. השירות הטראומטי בצבא, שכלל חברים חטופים בלבנון, רובה מכוון לפרצוף והצמדת רימון לצוואר. ההצלחה של 'החמישיה הקאמרית' והכישלון של 'שבוע סוף'. הפרידה הזמנית מאשתו. גילוי המיניות בפורטוגל, שעזר לו להבין את הטרגדיה של הגבר. ו"צמחי המרפא" שמזניקים אותו לממד אחר. שי אביבי מככב ב'המנצח' וחוזר ל'בואו לאכול איתי' וגם לתחנות מרכזיות בחייו. מומלץ להדק חגורות
    יהודה נוריאל | צילום: יונתן בלום

    שי

    נולדתי בעכו, ילד האמצע, בין הבכור אמיר לאחותי יעל. קוראים לי שי כי הלידה שלי הייתה קלה ונוחה, וההורים הרגישו שהגיעה מתנה. אמא ואבא היו מורים באזור אשקלון. הוא פגש אותה בתחנת אוטובוס. אחרי כמה חודשים הגיע הרגע שהוא קנה שני קרטיב לימון, עלה על האוטובוס והתיישב לידה. מאוד רומנטי. ומאז הם ביחד. זוג מאוד־מאוד ביחד, 60 שנה, ממש תומכים אחד בשני. וזה יפה. היו שנים שלא אהבתי את זה, כי זה הגיע למקום של שוכחים מהעצמי. היום אני מביט, ממרום 20 שנות זוגיותי, שנחשבות לשיא, על ה־60 הזה, ואומר וואו.

     

    איראן־ליטא

    אבא משה נולד בכרמאנשאה, איראן, ועלה בגיל שנה ארצה. סבא ג'לאל אראג'אן, שזה "אדון נכבד מאוד", היה דמות מיתית, תותח־על, מתורגמן של חברת נפט פרסית. פעם הגיע לתור את הארץ, חזר לשם והביא את כולם. הדיבור היותר אגדי היה שמכיוון שיש לו עיניים כחולות, כל הפלג הזה ברח כמה מאות שנים קודם מטורקיה לפרס, כי אחד הסולטאנים שם עין על אחת מבנות המשפחה. הוא נסע לעיראק והכיר את סבתא שלי, מרסל (טובה בעברית), שאז הייתה בת 13. השידוך העיראקי נחשב טוב. הם הגיעו לפרדס כץ. היו לאבא עוד שישה אחים ואחיות, גדלו בשני חדרים. אלי אביבי המנוח של 'מדינת אכזיב' אחד מהם.

     

     

    בגיל 13, במקום חגיגת בר־מצווה באולם, שלחו אותי לדודים בארצות־הברית. הגעתי לניו־יורק עם סבא. הוא היה אז אלמן, סביב גיל 80. הלכנו לגן החיות בברונקס. סבא ראה שם בחורה צעירה ואמר לי, "לך תעשה איזה סיבוב ככה, איזה חצי שעה". פשוט גירש אותי. מפתיע. ומדליק.

     

    אמא אהובה נולדה בפתח־תקווה למשפחה מליטא. סבתא שלי עלתה באופן די פלאי לפני השואה, אבל כל משפחתה הושמדה. נסענו לפני כמה שנים לביקור שורשים. ותשמע: ליטא נורא יפה! מבחינתנו זה עגלות, אנשים עם זקן שחור ובורות מלאים יהודים. אבל הכל שם נורא ירוק. הפתיע אותי, יש שם ציפוי ירוק, דק־דק על הכל. מכסה יפה על מה שלמטה.

     

    ילדות

    הייתי ילד טוב מאוד. בכיתה ב' המורה ראתה שאני יודע לענות על הכל אבל לא באמת מקשיב. נשלחתי להיבדק, אובחנתי כמחונן והוקפצתי כיתה. סיפור שהציל אותי. כי עברתי למחזור מעולה, להמשך ילדות רגילה וכיפית, בסך הכל.

     

     

    יש לילדות העכואית גם צד פחות נעים. אני לא באמת רוצה לגעת בזה כאן. כותרת? MeToo. ויצאתי מזה במזל. ה־MeToo כמעט ובוצע עליי. המזל שלי שהצלחתי להיחלץ. השגחה. זהו. איחסנתי את זה עד גיל די מאוחר, ולא עשיתי איתם התחשבנות. גם כי אין כבר עם מי. אחד הפך להיות רב. אחד נפטר. אחד היה מראש משוגע. וזהו. לא התכוונתי לספר, אז בוא נשחרר.

     

    אז בסך הכל הייתה ילדות טובה. אבל הדברים האלה יצרו את התחושה הזו, כמו בביקור ההוא בליטא: מתחת לקרקע הבטוחה והירוקה, יש פלצות. ועוד מוטיב חוזר בחיי, השמירה. יצאתי ללא שריטה. זה נס.

     

    הרימון

    טיול משפחה לחברון, אחרי מלחמת ששת הימים. פיגוע רימון היד במערת המכפלה. יש לי את גזיר העיתון. 10 באוקטובר 1968. "שי אביבי, בן חמש מעכו, שנפגע מרסיס הרימון ונותח, יצא מכלל סכנה". אז הייתי בן ארבע וחצי. ואני זוכר הכל.

     

    אורי,שאול,שי,מיכל
    אורי,שאול,שי,מיכל

     

     

    אני עומד ליד אבא שלי, בגובה הברכיים שלו, ורואה מין גחל בוער משייט באיטיות. מיד אחרי זה אני שומע צעקה רחוקה של איזו אישה. מיד אחרי זה אני מרגיש מנותק. ופאף, מהומה! עקצוצים בגוף. ורסיסים, פה ופה ופה, וגם פה, ממש ליד הביצה השמאלית. אבא שלי לוקח אותי על הידיים. דהרה מטורפת במדרגות. אמא שלי רצה אחרינו. חוסמת עם האצבע את הקילוח מהעורק המדמם שלי בצוואר. ככה היא הצילה אותי. מגיעים לג'יפ של מג"ב. אני נשכב על הכיסא. ההורים יושבים ומחייכים אליי כדי להרגיע. גוזרים לי את החולצה היפה. מסוק גדול נוחת. רק אני ואבא שלי עולים בנגלה הזו להדסה בירושלים. אינפוזיה בגודל של צינור נכנסת לי ליד. ורק אז, אני בוכה מכאבים. רק אז נפתח לי, כמה שעות אחרי. כאבי תופת. בוכה ומשתגע. למחרת הפיגוע חזרתי למצוץ אצבע. איפשהו יש צילום מהבוקר הראשון אחרי: אני חבוש ואצבע בפה. אבל שום דבר יותר דרמטי. עשרה ימים בבית חולים, וזהו. גם פה הייתה עליי השגחה. כי היו פגיעות הרבה יותר חמורות, 47 פצועים, למישהי יצאה עין. אבל כל המשפחה שלנו, רק רסיסים, כמעט שום דבר.

     

    לפני כמה זמן הייתי בסיור בחברון מטעם 'שוברים שתיקה'. אני מסתכל ורואה שזה המקום. המדרגות של מערת המכפלה. ובתובנה מאוחרת, זה האירוע שגרם לי לרצות להיות סלב. זה היה האודישן. התקבלתי! צריך להבין, אני בבית חולים, תשומת לב, ומבקרים, ועיריית עכו, ומשה דיין מגיע, שב־68' הוא היה - מי זו וונדר וומן? - פאקינג דיין! אז מה שחקק אצלי הרימון הזה הוא הרצון להיות בולט. בלטתי כבר בגיל ארבע וחצי. זה מה שגרם לי לרצות להיות שחקן. תודתי ליאסר.

     

    השד

    בגיל צעיר מאוד ראיתי שד בבית. אני יודע שראיתי שד. לילה חשוך אחד הוא הופיע בפתח הדלת. צללית שחורה יותר מהשחור הכללי. עומד שם, אילם, ליד משקוף הדלת, ונועץ בי זוג עיני זרחן ירוקות. מלחיץ מאוד. שאלתי אותו, "מה אתה רוצה". הוא לא ענה לי. ואז הזדחלה האימה. קברתי את הראש בין המזרן למיטת הסורגים.

     

    בגיל מאוחר יותר עשיתי עליו היפנוזה. הסתבר לי שם דבר מאוד מוזר. ניגשתי אליו, והשד בכלל היה זה שתקוע שם. הוא היה זקוק למישהו שיציל אותו. אם בכלל זה היה חלום, אז הוא היה מאוד צלול. היו לי כמה מקרים של חלומות צלולים. פעם אחת ישנתי במלון בעיר לֶה, הודו הטיבטית. תוך כדי חלום צלול יצאתי החוצה מהמלון, בהנפת יד מרחוק פוצצתי את המנורות בעמודי התאורה, כמו כוח־על, וחזרתי למיטה. היה צלול אחושילינג.

     

    שערותיי סומרות כשאני קורא את סדרת ספרי דון חואן. שם יש עבודה עם חלום, כשהמטרה היא להתחיל לשלוט בגוף החולם, עד כדי שאתה יכול להיפגש פה, במציאות שלנו, עם דמות החולם שלך. התפיסה היא שזה ממד אמיתי, אתה יכול לשלוט בדמות שלך שם, ולהביא אותה הנה. אני יכול לשבת ליד שי החולם. זה מטורף. אני בטוח שזה נכון.

     

    תיכון

    חלק מרכזי בחיי היה חוג התיאטרון, המטופח מאוד, מכיתה ד' עד י"ב. תפקידים ראשיים בעיקר. חוץ מזה לא היה משהו מסעיר. אולי תמונה אחת: איכשהו, לא יודע איך, קבעתי דייט עם בחורה סקסית. הכי סקסית. מתחילים את הדייט בהליכה לכיוון חומות העיר העתיקה, ואני דורך על חרא. הדייט נגמר באותו רגע. כאילו, זהו, רק שהיא לא תראה. חיסלתי את הדייט, חזרתי הביתה, והיא אבדה לי לנצח. באמת, היא הייתה הכוסית של הלייף! ולא הייתי משופע בכוסיות באותו הזמן. אתה זוכה בלוטו, והטופס עף לך ברוח, ולא חוזר. ההתנדנדות בין לוזר לווינר היא עוד מוטיב בחיי.

     

    לבנון

    לוחם בנח"ל. מלחמת לבנון התחילה ביוני 82', אותנו העלו באוגוסט. הגענו לעאליי ובחמדון. היה נורא. אין לי סיפורי גבורה. רק סיפורי פחד. זו הייתה התקופה של נסיעות בספארי, והתרעות על מכליות בנזין שיגיעו למחסום ויתפוצצו. כדי להרגיע את עצמי, הייתי שוכב בתחתית הנגמ"ש, שם על עצמי את הפאנל הכתום לזיהוי רק"ם. ומביא ביד. לוקיישן לא מוצלח.

      

    צילום : ידיעות אחרונות
    צילום : ידיעות אחרונות

    בוקר אחד אנחנו פותחים ציר. לא משהו מיוחד, סתם רגעי האימה של היומיום. חוצים שדה ארוך, ומישהו מקדימה אומר, "אה! יש פה מצרר!" מאותו רגע, הנשק תלוי עליך ככה לרוחב, ואנחנו חוצים את כל השדה הזה, וזה הרבה דרך, עם הידיים על הביצים. מחלקה שלמה של חיילים עם ידיים על הביצים, בתוך עשב גבוה, מרימים רגל ועוד רגל, אפ באוויר. וכל אחד רק מתפלל שהוא לא נוחת על מצרר. תמונה קומית קצת. ומלאת אימה.

     

    לא היה לי כיף שם. ביקשתי מחבר שיפצע אותי. שישבור לי את השוק, את עצם השוקה. מקום מאוד כואב. והוא היה מאוד רציני, הבחור הזה. הוא זרק לכיוון שלי מרגמה. זזתי ברגע האחרון ואמרתי, די. אבל הוא לא היה מוכן לוותר. "ביקשת ואני אבצע!" במשך שבוע הסתובבתי בפחד, כי הוא ניסה לתקוף אותי כמה פעמים כדי לשבור לי את השוק. לא צוחק! בנאדם מטורף. זה מה שקורה לאנשים שם. זה הסתיים במכה רצינית שהוא הכניס לי, ואחריה היה מוכן לסגת.

     

    אחרי כן זה הגיע איתו לעוד קצה. באיזו שמירה הוא דחף לי רנאור לתוך הפרצוף. זה נורא מסנוור. "תפסיק". לא הפסיק. "תפסיק". לא הפסיק. חטפתי לו את הרנאור ותקעתי לו בתוך הפרצוף. "תפסיק". לא מפסיק. כי כשאני ביקשתי, אתה לא הסכמת! יעני, ניסיתי להסביר לו באשכנזית. הבנאדם דרך את הנשק ופתח נצרה. "אני יורה בך". " לא אכפת לי", עניתי. כי האור הזה בפרצוף עושה אותך משוגע. למזלי, חבר אחר מהמחלקה ראה את הסיטואציה: בנאדם עם רובה לתוך הפרצוף שלי, אני עם רנאור לתוך הפרצוף שלו. הוא חבט בו, העיף אותו לכל הרוחות, ושנינו התעוררנו מכל הדבר הזה. אבל זה היה מאוד־מאוד קרוב.

     

    שקשוקה ג'יבריל

    שבת בבוקר, 4 בספטמבר 1982. הלכתי להכין שקשוקה לחבר'ה. לקח לי המון זמן, זה להתעסק עם גזיות, שעתיים עבודה, הבלגן הרגיל. בשלבי הסיום הייתה הקפצה. שמונה חיילי נח"ל נעלמו, יוצאים לחפש אותם. אלה היו שמונת החטופים, שניים מהם עכואים שלמדו איתי באותו מחזור. שישה מהם שוחררו אחרי שנה ומשהו, ועוד שניים רק אחרי קרוב לשלוש שנים, בעסקת ג'יבריל המפורסמת.

     

    עכשיו כשאני נזכר בסיפור, אז אנחנו היינו שם רגע לפניהם, הכוח הראשון. ירדנו לאיזה יער, למקום שכל המקומיים מסביב יכולים לראות אותנו, ואנחנו לא יכולים לראות כלום. זוכר איזה ילד שעומד שם, עם רובה ציד גדול ממנו. הגענו לשם ביום חמישי. הורדתי לשם איזה שני קילומטר חוט של טלפון שדה. פינינו את המקום בשישי בבוקר, אבל הכבל נשאר, כדי שהבאים יגיעו והכל יהיה מוכן. אז כשהם ירדו אחרינו בשישי בערב, כבר לא היה צריך יותר מזה: כל הכפר ראה אותנו, הם באו אחרינו, אז פשוט באו ולקחו אותם. אפילו לא חיכו יום. והחוט הראה להם: פה!

     

    השקשוקה הזו בושלה כשהם כבר אינם. שוקשקו. זה מטורף. כשאני נזכר בזה עכשיו, עוברת בי צמרמורת. אני פתאום מתחיל לקלוט. ושוב, זו השמירה מלמעלה.

     

    דיכאון

    אחרי לבנון תקעו אותי בפלוגת שריון של הנח"ל. להיות טנקיסט. חי"רניק לא רציתי להיות, אז שריונר? ובאיזה חור בנגב, שלא ידעתי שיש בכלל. שם כבר הייתי בדיכאון קליני. אמרתי לעצמי, אם הקב"ן לא מוציא אותי, אני גומר עם זה. לוקח רימון יד, מצמיד לצוואר ומשחרר. לא להיפצע קשה! לא לנסות להתאבד ולצאת צמח! לעשות את זה באמבטיה, כדי שאם חלילה אני רק נפצע, אדמם ואטבע. לנעול את הדבר הזה. כי המרחק בין לוזר לווינר הוא חתיכת הימור פה. למזלי הקב"ן הסתכל עליי, שאל שאלה־שתיים, ושיחרר אותי.

     

    הטיול הקטן

    אחרי הצבא, טיול חו"ל קצר באירופה. בלי הרבה כסף. מדוכא. מוצא את עצמי איזה לילה בברמן, בדרך לברלין המערבית של אז. לא נשאר כסף, אז יש כאלה בארות משאלות, שאנשים זורקים אליהן כסף פנימה, ובאישון לילה אני רואה שם מטבעות כאלה גדולים. הושטתי יד וחפנתי כמה. בלי מוטיבים של נקמה בגרמנים. סתם מוטיבים של רעב. אני רעב, חבר'ה! ואז מתברר שהמטבעות, שנראו כאלה גדולים מבעד לשבירת האור במים, הם כמה פניג עלובים. היה טיול קצר וחרא.

     

    הצ'ארמר

    אף פעם לא הייתי באמת איזה מין זאב ערבות. לא הלכתי מספיק על הדארק־סייד. מונוגמיסט רומנטיקן, לא זיין. הייתי מרוצף בסיפורים טובים, יפים. אבל אני קורא ראיונות של בני דורי, 'המדבר' (פאב מיתולוגי בתל־אביב – י"נ) וזה, ולי אין רוקנרול ברזומה. זה קצת מצער אותי. אבל זה מה שאני. ככה הגעתי ללימודי קולנוע בעיר הגדולה. מהצבא יצאתי אילם, אדם חסר ביטחון, אומללות מתונה. ולא טרפתי את העיר. צר לי, אבל קצת איכזבתי את עצמי. לא אגיד שלא היה כיף, אבל לא הייתה חגיגה כמו שאנחנו מאחלים לעצמנו היום. אלוהים נותן פין מפלסטיק למי שאין לו שיניים.

     

    החמישיה

    תקופת הלימודים היא זו ששיגרה אותנו לאוויר. מנשה (נוי) ואני עשינו סרט סטודנטים. איתן צור ראה את הסרט ואמר, בואו לחמישיה הקאמרית. האמת היא שעם מנשה כבר הגעתי לשם כזוג פרוד. הייתה לנו לפני כן חברות נפש. אבל לחמישיה כבר הגעתי סדוק. היה לי מאוד עצוב שאנחנו כבר לא חברים. הרגשתי ננטש. לא מספר למה. לא על רקע אגו, לא כסף, לא צד שלישי - על רקע, כלשהו. די. היום כמובן אנחנו בטוב. אבל אז זה היה טראומטי.

     

    מגיעים לחמישיה, שתי כנופיות עוינות. מנשה ואני מהקולנוע, קרן, רמי ודבל'ה מהתיאטרון. ותיק־תק זה נהיה אהבת נפש, בין כולם. וזה קרה מאוד מהר ומאוד חזק. בפרק 6 כבר היינו להיט. קונצנזוס. תמיד הרגשתי שאני הכי פחות טוב שם. הלו, זה רמי, דבל'ה, קרן, ומנשה בכלל, הייתי גומר מערכון שלי והולך להסתכל עליו, כמעריץ. אבל אחרי שנים, בצפיות מאוחרות, גיליתי לשמחתי שאני משחק יותר טוב ממה שזכרתי. נרגעתי. אני בליגה.

     

    החמישיה גם נגמרה ברגע הנכון, בהחלטה לתלות את הנעליים בשיא, ובעיניי זו גדולה. כי לא הייתה שום סיבה לפרק את זה. תראה את 'ארץ נהדרת', 15 שנה נותנים בראש. אבל אז פשוט חשנו כולנו, באופן מוסכם: אוקיי, היה, ואנחנו עוזבים את זה, כשאפילו אין סימנים שמשהו מתעמעם. זה דבר מדהים, שכל כך קשה לעשות אותו בחיים שלך. באיזשהו מקום, כמו מועדון ה־27: כדי להפוך לאגדה, אתה צריך למות בזמן.

     

    להיות "שי אביבי"

    הקמפיין הראשון שעשיתי היה למזגני תדיראן. החמישיה כבר הייתה בשיא, הפכתי מסתם בן אדם ל"שי אביבי", לדמות הזו. ולאורך המו"מ על הקמפיין היה לי סוכן, ועו"ד, וכל ציוץ שלנו קורה. רוצים שאתגר (קרת) יכתוב? הוא יכתוב. כל תנועה שאנחנו עושים, מקודשת. נזרקים סכומים אגדתיים עבור ילד מעכו. משהו כמו מאה אלף דולר של אז. מלא כסף!

     

    מגיע הבוקר ואני נכנס לסט הצילומים. רואה תפאורות מאוד גדולות, 50 איש עובדים, מסתכל רגע אחורה וקולט: עכשיו זה רק אני. נגמר העורך דין, נגמר הסוכן, עכשיו אני לבד! אני לא חרדתי בשום צורה. אבל חטפתי אחד. הבעלים של משרד הפרסום, מיקי בר, בא ללחוץ לי את היד לפני הצילומים, לובש חולצה לבנה. ואני בהתקף חרדה, רואה מולי את מלאך המוות שבא לקטוף אותי. ועכשיו אני צריך לשחק!

     

    יצאתי החוצה, עברתי דרך הקייטרינג, הריח של החביתות עשה לי עוד יותר רצון למות. ואז זזתי הצידה, וקרן שמש פתאום נגעה בי. נשמתי עמוק. חזרתי פנימה. שיחקתי. עברתי את היום הזה בשלום. אבל לא יכול לשכוח את הפער הזה, בין כל המערך העצום ו"שי אביבי", לביני.

     

    כישלון

    בדרך כלל פונקתי בהצלחות ובביקורות. כמובן היו כמה כישלונות. 'שבוע סוף' החדשה, בעונה השלישית. 'רשת' שוב ניסתה לעשות מין 'ארץ', עם אנשים מאוד טובים. מיכל הזהירה אותי, אבל מכיוון שגם גברים יודעים להחליט, אמרתי "כן". הכסף היה מעולה והתחייבו לשלם גם את התוכנית יורדת. ואז אנחנו חוטפים. התוכנית יורדת אחרי ארבעה פרקים. בוא נגיד ששכבתי על הספה קצת. קצת כמה שבועות. מאוד־מאוד לא נעים, וזה בפרופיל הכי גבוה, אנחנו מול 'ארץ נהדרת', רשת מול קשת.

     

    יצאתי מזה עם הערכה מחודשת לתפקיד שלנו, השחקנים, בפרונט. למה תמיד בזתי קצת לשחקנים? כי הם גוזרים את התהילה על הכישרון של אחרים, מי שכתב, מי שביים. בחוויית הכישלון הבנתי, שכשאתה עומד בפרונט, אתה חוטף. לא ירדו על הכותבים או על מישהו אחר – אתה זה שחוטף. ומה אגיד, זה לא אני, זה הם שכתבו? מה פתאום. אז כמו שאני אוכל את החרא, גם כשאקבל מחיאות כפיים – זה מגיע לי.

     

    עכשיו, ב'המנצח' (מ־13 באוקטובר ב־yes), אני משחק את אשר, איש שהוא קצת לוזר, או לפחות מרגיש כזה מול חבר ילדות שלו, שמשחק ליאור אשכנזי. תענוג לשחק לוזר בסדרה כל כך ווינרית, והשאלה הזו נבחנת גם שם. לאן רצים, על מה המהומה, מה חשוב באמת.

     

    אוכל

    'בואו לאכול איתי' עולה עכשיו לעונה שלישית. יופי של תוכנית, נכון? התפלקה לה בונבוניירה, בלי שאף אחד ציפה לזה. אבל אני מגיע רק בקצה של אנשים שעושים עבודה דקדקנית. תוכנית מקסימה, לא גסה מדי. נו, הבריטים באמת אלופים בטלוויזיה.

     

    יש לי רומן ארוך עם בישול. מיכל הייתה הבחורה הראשונה שהרשמתי עם זה. היא גרה בדירה שכורה, בארון הייתה קופסת גרגירי חומוס מבושלים, והכנתי לה פסטה. מנה בת זונה. רק אז חלפה בה המחשבה שאולי בכל זאת יש בי משהו, כי קודם היא ראתה אותי בתור איזה סטוץ. וזה חומוס, עכו, מורשת – תכלס, זו הפסטה ששינתה את חיי. ילדים, הכל התחיל בקופסת גרגירי חומוס!

     

    זוגיות

    מיכל ואני כבר 20 שנה יחד, הורים לזֹהר, בת 14, ואיתי בן 11. הייתה לנו פרידה אחת ארוכה. אחרי הילדים והמעבר לפרדס חנה, מתישהו פשוט נמאסתי עליה. זה לא היה "לך מפה!" אבל הכל נבחן מחדש. מיכל אמרה, לא ברור שאני רוצה אותך. ובמשך שנתיים עמדתי על קרקע לא בטוחה בכלל. ואני אדם שרגיל להיות אהוב.

     

    זה קשור גם למשבר גיל ה־40 של האישה. משבר עמוק מאוד, שבאמת מרעיד את האדמה. מדברים הרבה על משבר גיל ה־40 של הגבר, אבל זה קשקוש, מקסימום אופנוע ואיזה זיון מהצד. האישה בוחנת את החיים שלה מחדש. ומהבחינה הזו, מיכל אמרה לי, שמע, בכלל לא בטוח שאיתך אני סוגרת את הסיפור. שנתיים ניסיתי להתנגד, לשמור, להחזיק. האינטימיות? נעלמה עוד לפני השנתיים האלה. זה מה שקורה, לא בכל בית שני – בכל בית ראשון. המשבר הזוגי הוא עמוק־עמוק־עמוק.

     

    היה ערב שישי אחד, מאוד לא דרמטי. היא עושה משהו, אני עושה משהו. ופתאום אני חווה את השקט הנוראי הזה שיש בינינו. את הקור. אמרתי, אוקיי, אני הולך. בדיוק התפנה בית של חברה משותפת, עברתי לשם, והלאה לבית אחר. שלושה חודשים לא היינו ביחד. והם אלה שהחזירו אותנו. זה היה החמצן שאיפשר ללהבה להידלק מחדש. עכשיו אנחנו בתקופה הכי טובה שלנו, א־וו־ר. אחרי 20 שנה יחד, כמו תינוקות שלומדים ללכת מחדש. זוגיות טובה היא הבסיס עליו עומד הכל. אפשר להפוך אותה לסוס אביר עליו רוכבים יחד אל השקיעה ולא לחמור מדדה וצולע. עניין של תשומת לב. ההופעה המשותפת שלנו עוסקת בזה.

     

    מיניות

    הגענו לפני שמונה שנים, כתיירים עם הילדים, לקהילת טאמרה בפורטוגל. כפר אקולוגי, שבו אנשים בוחנים גם את הזוגיות, האינטימיות והמיניות שלהם. במהלך השנים אני מבין שלגברים אין שמץ ידיעה על מיניות האישה. לנשים יש, אבל הן לא יודעות איך לתקשר את זה החוצה. יש פה אחריות משותפת לתקשורת על מין, שבה האישה לא סומכת על זה שאתה טלפטור, שצריך לדעת לבד: לא, היא מדברת, ואתה לא נעלב, אלא לומד. זו המשימה של כל זוג שרוצה להישאר ביחד. אלה המפתחות: האישה מוליכה, אם היא מבקשת שיהיה ככה, אז יהיה ככה – והגבר שמקבל הערה, מקשיב לה ולומד. חיבור בין שתי אנרגיות, שכדי שתתרחש ביניהן נקודת מפגש, הגבר חייב לקחת על עצמו הרכנת ראש ולימוד.

     

    גברים חווים טרגדיה גדולה. הם מסתובבים בעולם כשהם ממולאי טי־אן־טי בתוכם. זו המיניות שטבועה בנו, ואנחנו לא יודעים מה לעשות איתה, כמו מטעני נפץ. אנחנו כלואים בתוך מנגנון אדיר מאיתנו. הגבר הוא טורף. אבל בזמן שהנמר טורף את האיילה ונח חודש, אצלנו המנגנון לא מרפה. אנחנו מסתובבים בעולם הזה, וכל פיסת ירך, כל בדל צוואר, כל עור חשוף, אנחנו משתגעים. גברים מסתובבים בעולם משוגעים.

     

    כל ה־MeToo שהתפוצץ מגיע משם. הוא הציף את התוצאות המרות של הדבר הזה. אבל אנחנו רק בתחילת הדרך. לקראת מבט עמוק ואמיתי לתוך הטרגדיה של הגבר, שכלוא במנגנון מיני, פועם בועט ומוחץ מבפנים. זה הדבר הבא שהעולם צריך לטפל בו. הריפוי נמצא שמה. ואני לא יודע מה התרופה. זוגיות מונוגמית יכולה להיות הפתרון, אבל לא מה שיסגור את העניין. זוגיות פתוחה, מסובכת בעניינים שלה. חיי רווקות, גם. בגידות? חיים בקומונה? לא יודע מה הפתרון. אבל הבעיה יצאה החוצה, וכדאי שנפנה מבט לדחף המשוגע הזה שמוטבע בנו, ויש לנו שליטה מועטה עליו.

     

    "צמחי רפואה"

    איוואסקה הוא לא סם מסוכן. אני רוצה לקרוא לזה ‑ צמחי רפואה. על פני כדור הארץ מפוזרים צמחים שנועדו לקדם אותנו הלאה. המין האנושי מדהים מצד אחד, וחולה מאוד־מאוד־מאוד מצד שני. צמחי המרפא יכולים לתרום לרפואה שלנו. יש תיאוריה מעניינת, שהמעבר בין קופי אדם לבני אדם היה דרך צמחים ופטריות. אני משוכנע שהם פה כדי לעשות את זה. הגראס כבר מוכר, אפילו על ידי מדינת ישראל, ומציל אנשים, ברמה הפיזית והתודעתית.

     

    החוויה שלי עם איוואסקה הייתה הבנה עמוקה שאנחנו חיים בממד מסוים, ומתרחשת עלייה של יחידים ושל כל הקבוצה לממד אחר. מילים מתקשות לתאר את זה. יש בחוויה גם אלמנטים פסיכדליים, אבל לצידם אתה נמצא באותו מקום, יודע שאתה בממד אחר, ובפסגה של הדבר אתה פשוט נוכח! נוכח במלואך. בלי המיינד־פאק שבגללו האנושות חולה: בלי תחושת הנפרדות, העוינות, ההתנשאות, הנחיתות. בקצה של זה אתה ער, נוכח, שמח, נקי מאובר־דוז של מחשבות רעות ושל דאגות. ואתה חוגג! חוגג את החיים עם חבורה של אנשים.

     

    במהלך הלילה הלב נפתח, והמחשבה האובססיבית עוזבת. הרי אנחנו עסוקים ב"מה היה" או ב"מה יהיה", ונורא מעט ב"מה קורה עכשיו". צמחי הרפואה האלה עוזרים לנו להגיע לשם, ואז אתה יכול לראות הכל בבהירות: שאין שום סיבה שבעולם לטנף את הים, או לכרות את היער. אין שום סיבה! זה נורא בהיר. אם רק היה אפשר לעשות טקס מאוחד לכל הפאקינג עולם הזה. אמן עוד יקרה.

     

    מוות

    עוד מעט אני בן 55. לא סופר "כמה ימי הולדת עוד נשארו לי" וכאלה, כדי לא להיבהל. אבל יש בהחלט מחשבות, איך מתארגנים לשליש האחרון בחיים. איך להביא אותה בסטייל. וגם, בשכבת הגיל שלנו ההורים מאוד מבוגרים, הזִקנה נוכחת, וזה מלחיץ. אז המוטיב בחיים הוא איך להתארגן לזה. נכון, יש עוד זמן, עוד 30 שנה, נאמר. אבל אלה לא יהיו כמו השנים בין 20 ל־50. זה יהיה שונה.

     

    המוות נחוץ. כי צריך לפנות מקום. לא נוכל לחיות לנצח כי אז אנחנו לא מפנים שום מקום, ושום דבר חדש לא יכול לצמוח. המוות הוא לא מחלה. הוא מבורך. רק צריך לעשות את זה באצילות. ולהפנות את המבט אל העכשיו. כי רובנו מרגישים כלואים: נזרקנו לפה, בין הלידה למוות, וזה עובר כהרף עין בעצם. לכן, צריך להפנות את המבט אל העכשיו. להיות נוכח. את הסיבוב שבאת לעשות כאן, תביא במלואו.

     

    yehuda.nuriel@gmail.com

     

     


    פרסום ראשון: 10.10.18 , 19:57