אויב עצמי / "מעידה יכולה למנוע נפילה". את המשפט החזק הזה מצאתי בספר חדש בשם "365 ימים של פלא, משפט לכל יום בשנה", שלמרות הקלישאות שבו אפשר להישען על חלק ממשפטיו, כמו כשנשענים נניח על עץ או עמוד ברחוב.
ועכשו לענייננו. ביולי 2014 אישר שר התחבורה את האופניים החשמליים (לא החשמליות כפי שהרוב טועים לומר). ועכשו מתברר שאנחנו כבר בשלב הנפילה ולא המעידה.
אנחנו, כידוע, לפעמים האויבים הכי גדולים של עצמנו, וסיפור האופניים החשמליים הוא סיפור של אויבות עצמית במחסה של פתיחות דמוקרטית מול נערי ישראל המודרניים בחסות הוריהם. כי למה אנחנו עדיין מאפשרים לילדינו האהובים לרכוב במהירויות מטורפות בלי קסדות, על כבישים, בלי פנסים ומחזירי אור ותוך כדי סימוס, אם לא כי אין לנו כבר שליטה עליהם? אז ביום שישי שעבר בבוקר לא היה ערוץ אחד בטלוויזיה שלא דיברו בו בחוסר אונים על תופעת אופני הסיכונים החשמליים. והכי מצחיק־עצוב שלפנות ערב כשזיפזפנו בטלוויזיה הבחנו שאפילו אופירה (אסייג) השמחה בדרך כלל יותר מכל אחד אחר בעולם (כולל טראמפ וכל הרפובליקנים אחרי מינויו של השופט קוואנו) נראתה עצובה. קרה משהו לאייל גולן או שזה בגלל אסונות האופניים? שאל מישהו.
לא, לא, היא מתגרשת. לא ידעת?
סוף הנעורים / שלושה נערים בני 17 נכנסו למכונית שלי ונסעו איתי להופעה שלי בפארק רעננה לפני שלושה שבועות. היו אלה נכדי מיכו ושני חבריו. בדרך כלל הם דעתנים, בעיקר בענייני מוזיקה ונפש, אבל הפעם הם היו מוטרדים, מודאגים ועצובים ממצבו של ארי נשר שנפצע בתאונה לילה קודם, כי שלושתם הכירו אותו ממה שנקרא "החבר'ה".
הידיעה על מצבו של ארי הפילה על כולנו מצב רוח קשה בערב ההופעה. זה לא היה רק בגלל אביו, אבי נשר, במאי הקולנוע המצוין ומשפחתו (כמובן בעיקר), אלא גם כי לכולנו יש ילדים חשמליים, כי כולנו שותים לפעמים כוס יין בארוחת שישי ונוהגים, וכי כולנו אנושיים ברגעים קשים כאלה.
אני עצמי רוכב יומיומי מכור. אבל לאור הבנת המצב בכבישים, במדרכות ובשבילים, אני מזמן רוכב בפחדנות וחששנות (ארבע פעמים התהפכתי ופעם הכידון נכנס לי ישר ל...). ופעם אחת כשרכבתי מתל־אביב לחיפה, זה היה כזה סיוט שלא חזרתי על מבחן האומץ הזה יותר. ארי נשר הצעיר ויפה התואר נקבר בגיל צעיר מדי ושלושת חבריו חזרו לבית הספר, אבל לא באמת שבו לעצמם נפשית. ואז לפתע נזכרתי בשירו העצוב של נתן יונתן שהיינו קוראים פעם יחד בערבי שישי בתנועה כשחששנו שהנעורים שלנו יבואו אל סופם ("החול יזכור").
"החול יזכור את הגלים אבל לקצף אין זוכר/ זולת ההם אשר עברו עם רוח לילה מאחר/ מזיכרונם הוא לעולם לא יימחה./ היו שם קונכיות ריקות שנהמו קינה של ים/ ובית עלמין על הגבעות/ ושניים שחלפו דומם/ בין החצב והקברים והשִׁקמה./ הכל ישוב אל המצולות זולת הקצף הלבן./ נרות הלילה דעכו. הידידות האהבה/ הנעורים שבאו פתע אל סופם". לבכות.
החיפוש אחר נייר טואלט / הבוקר עלה מעל המדבר המתעורר. טיפות גשם סימנו אולי את בוא הסתיו. "יהיה שיטפון בנגב?" שאלה מישהי לילה קודם בחרדה. "מה פתאום?" ענינו.
זה היה לפני שבועיים בחג. התארחנו באתר שנטי במדבר, המקום שבו מטפלים בילדים חסרי בית ומשפחה, "בוגרי החיים ברחובות" מה שנקרא.
אז קמתי מוקדם, ולפני שיצאתי לצעוד (ממש בכביש שבן־גוריון היה צועד פעם בשדה־בוקר) נהייתי מוטרד מזה שלא הבחנתי אפילו בגליל נייר טואלט אחד בשירותים שלנו.
"אני חייב למצוא נייר, כי אחרת יתרחש פה אסון כשכולם יקומו", חשבתי כשצעדתי. וכששתי איילות וציפור שיר חלפו על פניי נזכרתי במשפט מתוך ספר המשפטים שאומר: "גן העדן המופלא נמצא איפה שאני נמצא".
צעדתי שעה ואז הופיע לי מאיפשהו במדבר בחור אתיופי גבה־קומה וכשחלף כבר על פניי פניתי אליו ושאלתי אותו בנימוס מדברי: "תגיד אחי, יש לך במקרה נייר טואלט רזרבי?" (שזה כמו לשאול מישהו באמצע המדבר אם יש לו גלגל רזרבי, כוס מים, גלידה או סושי).
"בטח", ענה, ובלי היסוס הביא לי מאחד הצריפים לא אחד, אלא ארבעה גלילי נייר טואלט. ואז כשהכנסתי את הגלילים לשירותים הבנתי שברגעים מסוימים בחיים, נייר הטואלט הוא הדבר הכי חשוב בעולם, אחרי בריאות, מוזיקה ואהבה. נכון? נכון.
שארל / כתוב בספר המשפטים המעודדים שחיוך מקצר את המרחק בין אנשים. אז יום שישי אחד לפני כשנה ישבתי במסעדה כשמישהו ניגש אליי ושאל אם בא לי להכיר את שארל אזנבור הקשיש שישב בקצה השני. בטח, אמרתי וניגשתי לשרלו הקטן שהיה מושא להערצתי בשנות השישים יחד עם אדית פיאף וז'אק ברל ("נה מה קי טה פה") וחייכתי אליו כדי לקצר את המרחק בינינו.
"גדלתי עליך", אמרתי לאזנבור באנגלית.
"איי דונט היר יו" (אני לא שומע), מילמל הזמר במבטא צרפתי. "קול מי אין דה אדאר איר", כלומר, "טלפן (כלומר, דבר איתי) באוזן השנייה".
אז צעקתי לו שוב באוזן השנייה את כל שלל המחמאות שהיו לי אליו. אבל אז הבחנתי שבמקום להודות לי, הוא הגיב בתנועת ביטול של מי שלא יכול לקבל ולהכיל מחמאה. וזה הזכיר לי לפתע את עצמי במצבים כאלה שבהם מישהו אומר לי מילים חמות (שמעלות אותי באש המחמאות) ולא תמיד אני מצליח להכיל אותן. מכירים את זה? את המבוכה האכזרית מול השפע?
אז דווקא בגלל זה, למרות שלא חייך, חשתי קרוב לצרפתי ממוצא ארמני שמכר למעלה מ־180 מיליון אלבומים בחייו וחיבקתי אותו לסלפי כאילו הופענו יחד מיליון פעמים באולימפיה בפריז.
עברה שנה בערך. אזנבור עמד להופיע שוב בארץ. ואז, טראחח, נודע דבר מותו בשינה בגיל 94, אחרי ששב מסיבוב הופעות ביפן.
"שארל אזנבור מת", בישרתי בצער גדול לחבר לפני שבוע.
"מי זה אזנבור?" ענה החבר ביובש מדברי נוראי.
"נו, אזנבור מהשירים 'לה מאמא' ו'לה בוהם'".
"לא מכיר", ענה ביובש פסקני.
"יש לך נייר טואלט בבית?" שאלתי.
"מה זה שייך?"
"תיכנס לשירותים ונסה להיזכר בזמרי העולם הטובים שהיו לפני כל השיט הנוכחי", עניתי בעצבים.
ברוס הזמין / אני אופטימי לפעמים. אבל כששלשום ראיתי שלוש בנות דוהרות יחד על זוג אופניים אחד, הבנתי שמשהו בדנ"א שלנו לוקח אותנו תמיד למקום שבו אנחנו נהיים האויבים של עצמנו. כלומר, שדבר לא ישתנה. להפך. האופניים יתרבו כנראה והתאונות (לא עלינו) כנראה יתרבו איתן.
מה שבטוח הרגשתי שאני חייב לנוח מסיפור התאונה, ומהרצח הנורא במפעל אלון בשומרון. אז עליתי על אופניי השקטים (לא לפני שהתפללתי תפילת הדרך) וכשהגעתי לפארק צילצלתי למיכו הנכד והפתעתי אותו בידיעה שברוס ספרינגסטין הזמין אותי ואת לואי להב להיות אורחיו בהופעה שלו בדצמבר בניו־יורק. אז אם אתה לא עולה על חשמליים, אני מזמין אותך לנסוע איתנו בכיף, התניתי.
מיכו התעלם מהתנאי, מילמל שבא לו לבוא איתנו והוסיף ציטוט לא מדויק מהשיר של ברוס "כי 'בייבי איי ווז בורן טו רייד'" ("נולדתי לרכוב"). "'בייבי איי ווז בורן טו ראן', כלומר נולדתי לרוץ", תיקנתי אותו. ואז פתאום קלטתי שבשביל הילדים האלה הפכו האופניים החשמליים לכרטיס כניסה לעולם החברתי החדש שבו אתה מנסה להתבגר הרבה לפני שהתבגרת באמת.
זהו. עכשו בסוף קחו לכם שני משפטים אופטימיים מספר המשפטים המדובר: "אפילו בשעה הקשה ביותר יש רק שישים דקות". ו"לא כולנו הגענו אולי באותה ספינה, אבל כולנו באותה סירה", אמר ברנרד ברוך החכם.
