לבד בפריז

רק הבוקר התפרסם עליי סקר ״שיק או שוּק״. יצאתי 95 אחוז ״שוק״, לפי הצבעת הגולשים, שכנראה לא מבינים כלום. כי הנה אני בפריז, במסיבה של שבוע האופנה. עורכת "ווג" שותה לידי דאקירי, והמאפר של קים קרדשיאן בוהה לי במחשוף. הוא גיי, הם יודעים להעריך אופנה אמיתית.

אז איך נקלעתי לסיטואציה? תיכננתי בכלל לכתוב פה שירים מהבוקר עד הערב, אז שכרתי דירה עם פסנתר ונוף מעורר השראה, לסניף של רשת סאפורה בשאנז אליזה. פה בטוח ייצא לי משהו עמוק במיוחד.

טסתי לבד לארבעה לילות. פתאום נחה עליי המוזה להיות משוררת מיוסרת, אבל די מהר הבנתי שעל מי אני עובדת? עדיף בהרבה להיות סועדת מאושרת. כך נחתתי בפריז עם התקפת רעב, מקוששת קונדיטוריות ומוצאת בעיקר דוגמניות רזות. בכלל לא ידעתי שזה שבוע האופנה, ושכל פריז מלאה ג׳ירפות מחויטות על עקבים. שלא יתפסו עליי תחת! יש על שמי קרנפה בספארי ברמת־גן.

השעה ארבע לפנות בוקר, בדיוק נחתתי, והכל סגור. בפריז של שבוע האופנה, בעיקר לפני הזריחה, תוכלו למצוא רק פליטות של תצוגות אופנה, מעט פרומות מהמסיבות של הלילה שעבר. ראיתי אותן יוצאות לאט־לאט מהמועדונים במרתפי העיר, ויכולתי רק לדמיין מה הלך שם. אבל תכלס, העדפתי שלא לחשוב על זה בכלל. מה למלכת השוּק כמוני וללב עולם האופנה העולמי? אני כל כל הרבה יותר מזה. אותי מעניינים דברים עמוקים בהרבה מגוצ׳י ושאנל, כמו למשל בריוש או מאקרון!

לקראת השעה שש נפתחה מאפייה אחת. המוכרת ממש לא שמחה לראות אישה עם שתי מזוודות אובר־ווייט בפתח מעדניית הבוטיק שלה. אולי זו הייתה התסרוקת. אולי המבט הסוטה והמורעב בעיניים. בכל זאת, ראיתי אוכל מנחם ואני הרי קרנפה. אז החלטתי לשבת שם בניגוד לרצונה. רק לשתות קפה. כן, כבר שנה וחצי אני לא אוכלת לחם. גמולה סופית מדגן. אין סיכוי שאשבר דווקא כאן כשכולן כל כך רזות מסביב.

השעה שבע בבוקר. סיימתי את הקרואסון. רק עכשיו קלטתי שהאייפל מולי מקושט נורות לד מנצנצות בלבן וכסף. זה לכבוד התצוגה של איב סן לורן מחר. מוזר שלא שלחו לי הזמנה.

הנחתי בדירה את המזוודות שלי, אחת עם ציוד הקלטות, אחרת דחוסה במיטב ״אופנת רפת יבנאל״. בוקר טוב פריז. איזה יום נפלא. אני נוסעת למארה. כי לשם אמרו לי לנסוע. אחרי הכל אני אמנית נודדת שמחפשת מוזה.

מצאתי שם מלא חנויות בגדים. הנה לכם נוף מרענן. נשים מחויטות שלא אכלו הבוקר קרואסונים יוצאות ונכנסות לבוטיק בלב הרובע הקסום. אם יש לך קצת חוסר ביטחון, בואי לפריז בשבוע האופנה. אין פה אף אחת עם צלוליט. גם לא קר להן לעולם, ובעוד את קופאת בכובע צמר "א־לה שודד בנקים״ ששמת לעצמך על הפרצוף, אלה יפסעו מולך במיני וגוזייה.

כדי להשלים את החוויה התרבותית, קבעתי עם מיכל אנסקי. היא במקרה הייתה בעיר, רק שבניגוד אליי דווקא התלבשה בהתאם. נפגשנו לארוחת ערב, כאילו חסרות לי עכשיו נשים רזות, יפות וגבוהות על הראש. ועוד עם טעם טוב.

היא הזמינה אותי למלון יוקרה, שם מגישים לך ליד הרוזה הצונן והמבעבע בוטנים בטעם שני כוכבי מישלן. שיגישו מצידי גם חלה מתוקה עם דג מלוח, אני עם דיאטות גמרתי. כמה שיותר ממני, יותר טוב. אז המשכנו למסעדה של אסף גרניט, שהייתה מפוצצת עד אפס מקום. הולך לו בטירוף. כל כך שמחתי שאני מפורסמת, אחרת לא הייתי משיגה לשם מקום בחיים.

גם בלילה השני יצאתי עם מיכל, ששוב הייתה לבושה מדהים. וגם תמירה, אצילית וחייכנית. חברים (לא שלי, כמובן - הם מקסימום ישיגו לנו כרטיס ללונה גל) סידרו לנו כניסה למסיבה ממש־ממש שווה. אי־אפשר להיכנס לשם בלי קשרים ובטח שלא בלבוש מסמורטט. מזל שבדיוק היה איתי מחשוף. בפריז הבנתי סופית שהציצי שלי הוא סוג של מנגנון הסוואה. כמו שאת מורחת צבעי אדמה כדי לא להיחשף בשטח אויב, ככה מרחתי על עצמי מחשוף, כדי שלא יראו שאני לובשת שאריות מהארון של אחות של נועם.

איזו מסיבה! אמא'לה. מימין, הדוגמנית השוקולדית עם הכתמים הלבנים, משמאל ‑ זאת עם הגבות המחוברות של ברברי. מה לעזאזל אני עושה כאן, המקום שבו כולן מצטלמות על קיר של ״פאשן בוק״, עושות פוזות למצלמות, שמהן אני אפילו לא צריכה להתחמק. אף אחד גם ככה לא היה מאמין לי שאני כוכבת בישראל. גם לא הייתי מגלה להם והורסת את כל העבודה הטובה שגל גדות עושה בשבילנו בהוליווד. פה אני סתם אישה עם ציצי וחיוך חמוד מחדרה.

מיותר לציין שרקדתי ליד ג׳יג׳י חדיד. או שאולי זאת הייתה ג'יג'י אחרת, כי לא יכולתי לראות לגמרי את הפרצוף מלמטה. העקבים לחצו לי, וכולן היו כל כך ארוכות, שאפילו אנסקי הייתה שם בגובה ממוצע.

התאהבתי בה עוד יותר. סוף־סוף מישהי שנראית חיה ונושמת. הדוגמניות מסביב לא בדיוק רקדו, יותר זזו סביב צירן כמו דלת עץ מתנדנדת בפונדק. מיכל ואני הרגשנו כמו בדיסקוטק באשדות יעקב איחוד, וזרענו הלם סביבנו. גם הבחורים התחילו רק איתנו, אולי כי לא חשבו שיש להם סיכוי עם האחרות, אולי פשוט כי היינו בחיים. מתברר שלא כולם נקרופילים בפריז.

חזרתי לדירה וכתבתי שיר. לא זוכרת ממנו כלום. אחר כך נסעתי לרובע הלטיני וכשחזרתי משם עם חמש שקיות של קניות כבר באמת כאבו לי הרגליים. גם המשקל שלי עלה, כך שהיה להן יותר ממני לסחוב. איך רציתי להתגלגל למיטה השכורה שלי ולחלום שאני ג'יג'י.

אז אכלתי באגט והרגשתי שאני לגמרי בשלה לחזור. גם ככה אין לי חוש אופנה וגם לא חוש כיוון. את אנסקי כבר אפגוש בדיסקו באשדוד. חוץ מזה, גם האוכל בירושלים פצצה וגם שם יש ג׳ירפות.

אז נכון, התאהבתי ברעיון של חופשה לבד, אבל לא חייבים דווקא את שבוע האופנה. זה נורא יקר ונורא משמין. עדיף לכתוב שירים.

agvaniot@gmail.com