כבר שנים שאנחנו עוסקים ב"הדתה". הכוונה היא בעיקר להחדרת ערכים דתיים למערכת החינוך, לחיים הציבוריים, במרחבים המשותפים בעיקר. יש תופעות מרגיזות, כמו חיילים מתחרדים שהפנו את הגב למדריכה. היא כנראה מפחידה אותם. יש גם, פה ושם, בנות שירות לאומי שמגיעות לבתי ספר. לא ידוע על אף תלמיד אחד שהפך לדתי בגלל צעירה דתייה שסופחה לבית ספר חילוני. יכולת ההשפעה שלה אפסית. אבל כמה נפלא להפוך אותה לסוכנת של איזו מזימה יהודית־מיסיונרית. יש עוד תופעות, כמו מיחם שאסור לשימוש ביום שבת באיזה בסיס צבאי, וזכה לאינספור אזכורים ברשתות החברתיות. איסורים כאלה היו גם כשאני הייתי חייל. ובכל מקרה, איסורים מהסוג הזה משניאים את היהדות. בדיוק כמו רוב הפעולות שמיוחסות לקמפיין ההדתה.
במציאות שמחוץ לקמפיין ה"הדתה" קורים דברים אחרים. לפני ימים אחדים הייתי באירוע בת־מצווה. החוגגת עלתה לתורה. את הטקס ניהל רב אורתודוקסי למהדרין. הוא שייך לחוג הולך וגדל של רבנים מזן חדש. היריבים הגדולים ביותר של הממסד הרבני הרשמי הם רבני צהר, שהם לא פחות אורתודוקסים. הם מציגים אלטרנטיבה של יהדות שפויה. אפשר להמשיך עם הספר המרתק של חן ארצי סרור, "הדתיות החדשות" על בנות המחנה הציוני־דתי. צריך לקרוא כדי להבין שמתרחשת שם מהפכה שקטה. אנחנו שומעים מנגד על תופעת ההתחרד"לות. אין צורך להתעלם ממנה. אבל בצד השני, שהוא רב ורחב יותר, יש יותר ויותר גילויים של יהדות מתונה ומשתלבת. יש מהפכה נשית. ארצי סרור כותבת על נשים שנכנסות לאליטה, על פמיניזם, על מיניות. יש ויכוח על העלייה במספר המתגייסות הדתיות. אבל דבר אחד ברור. הקמפיין של רבנים מהזרם החרד"לי נכשל כישלון חרוץ. הרב אבינר טען שהתגייסות בנות מזיקה לצה"ל ומביאה חורבן על המדינה. הצעירות הדתיות לא ענו לו בדיבורים. הן ענו במעשים.
תתחדשו
גם אצל החרדים מתחוללים שינויים. זו לא רק העלייה המתמדת בשיעור הפונים להשכלה גבוהה ובהשתלבות בשוק העבודה. מדובר גם בוויכוח אידיאולוגי חשוב שמבצבץ שם. לאחרונה פורסמו באתר החרדי, כיכר השבת, מאמריו של הרב אברהם בורודיאנסקי, על תופעת "המתחדשים". הכותב מספר על שינוי מסלול אצל חרדים רבים. לא עזיבה מוחלטת של המסגרת, אלא נטייה להרחבת דעת, להשכלה כללית. "התופעה מתרחבת וגדלה. משפחות שלמות משנות כיוון חשיבה", כותב בורודיאנסקי. "חלקם מזניחים חיי עולם, וחלקם נשארים מחוברים בחיבור שאינו עומד ברוח מצויה... זוהי לא צרתם של ציבורים מסוימים, זוהי נחלת הכלל. משפחות שלמות שעושות חישוב מסלול מחדש". הוא יוצא בביקורת, גם אם מעודנת, על אותם אלה בממסד החרדי שמתנגדים לכל שינוי, ושפוסלים כל מי שלא עומד בקריטריונים מחמירים של שומרי הסף של החרדיות. התוצאה נעה בין עזיבה מוחלטת של המחנה לבין עזיבה חלקית.
מחקר של ד"ר נרי הורוביץ מעריך שכ־20 אחוז מהצעירים החרדים בשנים האחרונות יוצאים לשאלה, למעלה מאלף איש בשנה. מחקר ישן, של פרופ' מוטי בר לב, העריך שאחד מכל חמישה חובשי כיפות סרוגות יוצא לשאלה, אחרים מדברים על רבע. יש מחלוקת בעניין היוצאים לשאלה לעומת החוזרים בתשובה, אבל אין מחלוקת שבקרב אלה שנותרים בתוך הקבוצות המקוריות שלהם, חרדים וציונים־דתיים, מתחולל שינוי מרתק. כך שעם כל הכבוד לקמפיין ה"הדתה", בפועל קורים דברים קצת יותר מעניינים וחשובים.
הכתובת על הקיר
לפני ימים אחדים ביקרתי בבית ספר תיכון בתל־אביב. על אחד הקירות הופיע משהו מהמקורות היהודיים. הדתה? מבטי המשיך לצד השני של הקיר, ושם היה סיפור. לשברירי שנייה היה נדמה לי שמדובר בקטע מהתנ"ך. המשכתי קצת, והתברר שמדובר בקטע מהברית החדשה. איזה איזון נפלא. קצת יהדות. קצת נצרות. היה חסר רק קטע מהקוראן כדי להשלים את השילוש הקדוש.
אין שום חשש שמישהו יתנצר או יחזור בתשובה בגלל משהו שמופיע על הקיר. כשהייתי ילד, הברית החדשה הייתה מוצר שאסור להתקרב אליו. מוקצה מחמת מיאוס. המחמירים, לאו דווקא דתיים, היו אפילו שורפים אותו. עכשיו הוא מופיע במלוא הדרו על קיר בבית ספר תיכון בצפון תל־אביב. ולא, זו לא הנְצרה. מי שתלה את הקטע חושב שכך הוא ירחיב דעת ופתיחות ונאורות בקרב התלמידים.
ומי שבכל זאת ממשיך להיבהל מ"הדתה", כדאי שיקרא את הדוח של מכון המחקר IMPCAT-SE, שמתמחה בבדיקת ספרי לימוד במזרח התיכון, וגם בישראל, בהקשרים שונים, כמו זכויות אדם, מעמד האישה, חינוך לשלום ועוד. בנוגע להדתה נכתב במחקר: "קריאה של עשרות ספרי לימוד מלמדת שהיא אינה קיימת, בוודאי לא כפי שיש מי שמנסים לצייר אותה. פה ושם... ישנם סימנים קלים של נטייה לכיוון הנרטיב הדתי, אבל סביר להניח שילדים שלומדים מחשבת ישראל יספגו, ובכן, תכנים שנוגעים ליהדות ולמחשבת ישראל. בשאר התחומים, במיינסטרים, לא מצאנו שום עדות לניסיונות להחזיר בתשובה". ורק דבר אחד ברור. הקצוות יכולים להתכתש. בפועל, יש תסיסה. יש גיוון הולך וגדל בתוך המחנות, בכיוון של התחדשות יהודית והתמתנות יהודית. וזו בהחלט בשורה משמחת.
חרדים לגורלנו
כל האמור עד כאן לא בא לומר שאין בעיה. יש. בוודאי שיש. אבל היא לא נמצאת במישור של מערכת החינוך. הבעיה נמצאת בהחרדה הקואליציונית. לא הדתיים שולטים במערכות הגיור, הכשרות ורישומי הנישואים. השליטה היא חרדית לחלוטין. אולטרה־חרדית. החרדים דורשים. הקואליציה נכנעת.
ההשלכות הרות אסון לישראל. השבוע שמעתי מנהיג יהודי באירופה, שמקדיש חלק ניכר מזמנו להגנה על ישראל מול גורמים עוינים. אבל, הוא הזהיר, אתם מאבדים אותנו. כאשר גיור של רב אורתודוקסי בגרמניה או בצרפת נדחה ברבנות בישראל - זו פגיעה בקהילות היהודיות. אל תחיו באשליות, הוא אמר, השבר שמתחולל בין ישראל לרוב יהודי ארה"ב, הוא שבר שמחלחל גם ליהדות אירופה.
גם בעניין הזה המאבק מתנהל במקום הלא־נכון. ישראל היא מדינה יהודית. יש פחות מדי חינוך יהודי, במובן הרחב והפלורליסטי, ולא יותר מדי. הבעיה היא פוליטית. הרוב בישראל, והפעם הכוונה היא לרוב היהודי, לא רוצה כפייה חרדית, לא רוצה פטור מלימודי ליבה, לא רוצה פטור משירות צבאי, לא רוצה שלטון חרדי על מנגנוני הנישואים, הגיור והכשרות. אבל הרוב הקואליציוני נכנע, שוב ושוב, למיעוט החרדי. זו לא דמוקרטיה. זה עוד ביטוי למיעוטוקרטיה. אבל במקום לנהל את המאבק הנכון, מתנהל בישראל המאבק נגד הדתה שהיא ברובה אגדה.
