"הורדתי את המגנטים עם התמונות שלה מהמקרר, שקאי לא ישאל איפה אמא"
גיא יחזקאל לא מצליח לישון. "אני מחכה ער במיטה, אולי היא תיכנס פתאום בדלת", הוא אומר. אבל אשתו, קים יחזקאל–לבנגרונד, שנרצחה בפיגוע בברקן, לא תבוא יותר | עכשיו מספרים בעלה, הוריה ואחותה על ההתמודדות מול קאי הפעוט שמסתובב בבית וקורא לאמו, על המאבק העיקש שניהל אביה עד שהגיע לגופתה, ועל תעודת ההסמכה לעריכת דין שתוענק לקים מאוחר מדי
במעלית הבניין, בדרכם הביתה, נותן גיא יחזקאל לבנו קאי את צרור המפתחות. הפעוט מקשקש במפתחות ומקשקש בפיו. קל לזהות מילה עקשנית אחת. אמא. גיא בוכה ביום ובוכה בלילה. אבל כשקאי לידו הוא מצליח לארוז את הדמעות. בשלב הזה עוד לא סיפר לקאי לאן נעלמה אמא. הוא לא יודע כיצד מסבירים זאת לתינוק בן שנה וארבעה חודשים. הוא לא ממש יודע כיצד להסביר זאת לעצמו.
קאי ילד צחקן. העיניים הבהירות והענקיות שלו מחייכות וסקרניות כל העת. בתוך הבית קאי רץ אל חדר ההורים. הוא מציץ בין חרכי התריס אל הרחוב. אמא. אמא. אמא. גיא מחבק אותו. הבן מתרפק על אביו, ועוטף אותו חזרה בחיבוקים. לרגע נדמה כי הקטן תומך בגדול.
מחדר ההורים יוצא קאי, שהחל ללכת לפני שלושה שבועות, אל הסלון העמוס בצעצועים. ככה זה כשאבא שלך הוא סוכן מכירות בחברת צעצועים גדולה. שתי מכוניות ענק ממתינות לילד. הוא נכנס אל אחת מהן ושוקע במשחק צוהל.
את המגנטים עם התמונות המשפחתיות שבהן מופיעה אשתו, קים יחזקאל־לבנגרונד (29), שנרצחה ביום ראשון בפיגוע באזור התעשייה של ברקן, הסיר גיא מהמקרר. "היה לנו טקס קבוע עם קאי: כל בוקר מטיילים בבית ואז הוא הולך למקרר, מצביע על התמונות ואומר את השמות של כולם. הורדתי את כל התמונות כדי שקאי לא יחפש את אמא. יש לנו מאוורר תקרה שהוא מהופנט ממנו, אז בימים האחרונים — כל פעם שהוא אומר 'אמא' אני מדליק לו את המאוורר ומסיח את דעתו".
הפיגוע התרחש בבוקר, מעט אחרי 7:30. המחבל, אשרף נעאלווה בן ה־23, פלסטיני תושב הכפר שוויכה, הגיע למפעל שבו עבד כחשמלאי בשבעת החודשים האחרונים, עלה למשרדים בקומה השנייה, נכנס למשרדה של קים, שעבדה כמזכירת המנכ"ל, ופתח באש. הוא התקדם לחלל משרדים נוסף, ירה לעבר זיו חג'בי, רצח אותו ופצע עובדת נוספת.
היום האחרון בחייה של קים נפתח כמו בכל בוקר אחר. היא קמה בשש, יצאה לטיול עם פולה הכלבה ופיזרה אוכל ומים לחתולים שבהם טיפלה. גיא (28), שהרגיש לא טוב, נשאר במיטה, הקשיב לקולות השגרה השמחים של אשתו ובנו. "היא התלבשה והתאפרה. קאי התעורר כמו תמיד עם קריאות של צחוק מהחדר שלו. קים ניגשה אליו, צחקה איתו ואירגנה אותו לגן. לפני שהיא יצאה היא ניגשה אליי עם קאי, נתנה לי נשיקה על המצח וביקשה שאלך לרופא. בדיעבד אני שמח שהיא זו ששמה אותו בגן באותו הבוקר. סיפרו לי שבפעם הראשונה הוא לא בכה כשהיא השאירה אותו, אלא נופף לה עם היד ואמר: 'ביי אמא. ביי קים'. אני בטוח שזה עשה אותה מאושרת.
"אני חזרתי לישון והתעוררתי מדפיקות בדלת. חמותי וגיסתי, אמא של קים ואחות שלה, סיפרו לי על הפיגוע. ברגע שאמרו בטלוויזיה: 'אישה כבת 30' כבר ידעתי. לא אמרתי להן שאני יודע שאין במפעל עוד מישהי צעירה כזו. בכל זאת קיוויתי שאולי טעו בגיל. אני מצטער. לא כל כך נעים לקוות שזאת מישהי אחרת. כשאבא של קים התקשר מהזירה, התמוטטתי".
עכשיו הוא נותן לדמעות לזרום חופשי, מוותר על הטישו, מנצל את הזמן שקאי בטיול בחוץ עם סבתא שלו. "קאי זה מקור כוח. זה אושר. אני לא יכול לבכות לידו", הוא אומר. "אני לא רוצה להראות לו שעובר עליי משהו. אני לא ישן בלילה, מחכה לקים ער במיטה, אולי היא תיכנס פתאום בדלת. עברתי לצד שלה. חשבתי שאולי יהיה לי קל יותר להירדם עם הכריות שלה. אבל אני לא מצליח לישון".
רק שתי נקודות חסרות
הם הכירו דרך חבר משותף. "בדייט הראשון שלנו יצאנו לפארק רעננה", משחזר גיא, "היא בחרה את המקום כי אני לא מכיר את האזור, אני מאשדוד. טיילנו שם והיה מקסים. ידעתי מיד שזה זה. לא היו בינינו משחקים, לשנינו זה היה מאוד ברור שזה רציני".
אחרי שמונה חודשים יחד, חגיגת יום ההולדת של גיא הפכה להצעת נישואים. הוא הפתיע אותה. היא חשבה שהיא מארגנת לו מסיבת הפתעה עם בני משפחה קרובים, אבל כשנכנסה – הטבעת נשלפה. "אני זוכר את הגוף שלה. מרוב אושר היא קרסה, ותפסתי אותה. ואז היא אמרה לי, 'טוב. תכין תיק – מחר טסים למנצ'סטר לראות משחק'. אני חולה על מנצ'סטר יונייטד. אוהד מושבע כבר שנים".
למרות האהדה לקבוצה האירופית, בבית משפחת יחזקאל אין כניסה לצבע האדום. קים ואביה רפי אוהדים מושבעים של מכבי תל־אביב בכדורגל, וכך גם חינכו את הדור הבא: בגיל שלושה ימים יצא קאי מבית החולים עם חליפה של מכבי תל־אביב. גם תיק הגן שלו בכחול וצהוב.
לקראת הנישואים מצאו בני הזוג דירה בברקן ושם גרו כשלוש שנים, לאו דווקא מתוך אידיאולוגיה. "ברקן זה שקט ואוויר טוב", אומר גיא. "אני לא כל כך הייתי מחובר לטיפול בחיות, אבל קים הכניסה אותי לעולם הזה. טיפלנו בפולה הכלבה שלנו, וקים גם דאגה לחלק כל בוקר אוכל ומים לחתולים. כל חתולי ברקן היו מתקבצים סביבה. כשחתול אחד נפצע, היא טיפלה בו במרפסת שלנו עד שהוא הבריא".
כשקאי נולד הבית התמלא בשמחה. "בחרנו את השם יחד. זה שילוב של קים וגיא, וראשי תיבות 'קדושת ארץ ישראל'. קאי זה גם ניצחון בסינית. לקים היו תקופות קשות בחיים, לפני שהכרנו, וקאי מילא אותה באושר. הוא היה ילד של אמא בכל המובנים. הם פשוט הפכו לחברים הכי טובים. קים עשתה הכל, אבל הכל, בשביל קאי. היה לה מאוד חשוב ליצור לו שגרה קבועה. סדר יום. היא הקפידה על השעה של המקלחת, של האוכל, של השינה. בהתחלה לא הבנתי למה אי־אפשר פשוט לזרום. אחר כך אמרתי לה כמה היא צדקה. ראיתי כמה קאי רגוע ומאושר.
"כשלא היה מספיק מקום בדירה בברקן לכל הצעצועים של קאי, החלטנו לחפש דירה בראש־העין ולהתקרב להורים שלה. במזל מצאנו דירה בדלת הצמודה להורים ובארבעת החודשים האחרונים אנחנו כאן".
לפני ארבע שנים החלה קים ללמוד משפטים במכללת שערי משפט. "היא הייתה סטודנטית דגרנית ורצינית. ישבה בלילות ולמדה", מספר גיא. "אחרי שנת התמחות היא ניגשה לבחינה ללשכת עורכי הדין כשהיא כבר בסוף החודש התשיעי".
"אמרתי לה, קים, אל תיגשי ככה למבחן כשאת חלשה, אבל היא לא ויתרה", מספר אביה, רפי לבנגרונד. "היא לא עברה. בזמנו, כשהיא באה ואמרה לי שהיא רוצה ללמוד משפטים, אמרתי לה, אין בעיה. אני מממן הכל. אבל אם את מתחילה, את מסיימת. אין תחנות יציאה בדרך. והיא באמת לא ויתרה. היא ניגשה שוב למבחן אחרי הלידה, והיו חסרות לה רק שתי נקודות כדי לעבור.
"במוצאי שבת האחרון יצאנו בעשר בלילה, כמו בכל ערב, לטיול עם הכלבים. היא עם פולה, אני עם ליב הכלבה שלנו. הסיבוב הזה שלנו כל ערב, זה בעיקר בשביל לדבר. היא עוד הייתה מספיקה לעשות כל ערב ריצה לפני או אחרי. היה לה חשוב הכושר. במוצאי שבת היא אמרה לי שטוב לה בעבודה, אבל נמאס לה להיות פקידה. היא סיפרה שהיא מתכננת לגשת שוב למבחני הלשכה, והפעם היא רצתה לקנות ספרים שיעזרו לה להתכונן למבחן. שאלתי אותה כמה זה עולה. היא אמרה, 3,000 שקל. אמרתי לה, עליי. תראי את זה כסגור. היא לא הספיקה לקנות.
"היום, באמצע השבעה, הודיעו לנו מלשכת עורכי הדין שהחליטו לוותר על שתי הנקודות החסרות ולתת לה את התעודה. אני לא יודע מה זה כבר יעזור לה, אבל אולי לפחות בעתיד קאי יהיה גאה שאמא שלו הייתה עורכת דין".
גם אבא שלה יוכל להתגאות בה.
"אבא שלה גאה בה בכל מצב". לרגע הדיבור הבטוח של רפי נשבר. העיניים דומעות. הוא מלטף את הקעקוע על אמת ידו. "חרטתי בסינית על היד את האות הראשונה של השם של אשתי, חוה, של הבנות שלי, שחר וקים, ושלי".
הקשר בין האב לבתו היה קרוב, אינטימי. "גם עם שחר אחותה יש לי קשר מיוחד, אבל קים באמת דיברה איתי על הכל. היא אפילו רצתה שאהיה איתה בחדר הלידה. אמרתי לה: 'קים, את מביכה אותי. אני אבא שלך. אני אחכה לך בחוץ'. אמא שלה לא מסוגלת לראות דם, אז היא התעקשה שאני אהיה. היא רגילה שתמיד בכל דבר אני מגונן עליה. מזל שבסוף היא ילדה בניתוח קיסרי, ורק גיא היה איתה. אחרת היא הייתה מכריחה אותי. הייתה ילדה עקשנית".
גם האב עקשן. עקשן וקשוח. ביום ראשון יצא כבכל בוקר לעבודתו בכוכב יאיר כקצין בטיחות ותעבורה בחברה גדולה. רגע לפני שנכנס למשרד, התקשרה אליו בתו הבכורה, שחר.
"באותו הבוקר שמתי את הבן הגדול בבית הספר", מספרת שחר, 35, בחודש השביעי להריונה, המתגוררת עם בת זוגה ענבל בבניין הסמוך. "בשמונה קפצה הודעה מאתר חדשות שהיה פיגוע בברקן. הרמתי טלפון לקים והיא לא ענתה. עכשיו, אין דבר כזה שהיא לא עונה. היא תמיד עונה. ב־12 בלילה עוד הסתמסנו. היא סיפרה לי משהו על חברה ושלחה לי לב. אנחנו כל ערב מדברות. התקשרתי לאבא ואמרתי לו שקים לא עונה והיה פיגוע. ידעתי שאם הוא יתקשר אליה אין סיכוי שהיא לא תענה".
"רפי נותן לבנות הכל, אבל הוא גם יקה קשוח. בן של ניצולי שואה", מספרת האם חוה. "כשקים הייתה נערה קנינו לה נייד ב־4,000 שקל. יומיים אחר כך היא יצאה לאנשהו, וכשרפי התקשר אליה היא לא ענתה. אצל היקים אין דבר כזה לא לענות. כשהיא חזרה הביתה, רפי דרך עם הרגל על הנייד וריסק אותו. מאז גם אם היא הייתה בקוטב, היא הייתה עונה לו".
גיא צרח "לאאאא"
כשקים לא ענתה גם לאביה, מיהרו שחר וחוה להעיר את גיא החולה. רפי החליט לנסוע לברקן. "משהו הסתובב לי בבטן", הוא אומר. "אין מצב שיקרה משהו לילדים שלי ואני לא אהיה שם. נסעתי לברקן דרך קלקיליה כדי לעקוף את הפקקים – גרנו כמה שנים בשומרון אז אני מכיר את האזור – ובינתיים אני מנסה לדלות פרטים מהרדיו. כשאמרו שפצועים הועברו לבילינסון, ביקשתי מחבר שיקפוץ לשם עם האופנוע. החבר הודיע לי שקים לא הגיעה לבית החולים.
"הבנתי מיד שזה יותר רע ולא יותר טוב. הדלקתי מהבהבים ברכב של העבודה, לקחתי שמאלה לנתיב הנגדי ונסעתי. הגעתי 500 מטר לפני השער של אזור התעשייה. השער היה סגור הרמטית. היה לפניי ג'יפ צבאי. כשקצינה פתחה לו השער, נצמדתי לג'יפ, כך שלא יוכלו לסגור עליי את השער. עצרתי. הקצינה אמרה שאי־אפשר להיכנס. אמרתי לה שיש לי פה עניין בפיגוע. היא אמרה, 'מה פתאום. הכל סגור'. אמרתי לה: 'מה באמת?' נתתי גז ונכנסתי.
"כיביתי את הצ'קלקות כדי לא לבלוט. ידעתי שאני צריך לרדת מהרכב, כי בטח רודפים אחריי בגלל שפרצתי את המחסום. החניתי את הרכב בצד והמשכתי להתקדם ברגל בריצה קלה כדי לא למשוך תשומת לב".
מה עבר לך בראש? למה אתה עושה את זה?
"הבת שלי שמה והיא לא עונה. אני חייב לדעת מה קורה. אני חייב לראות אותה".
רפי הצליח לעקוף את הכוחות בכניסה לרחוב והגיע עד לפתח המבנה, אלא שבכניסה עמדו צמודים זה לזה שוטרים וחיילים ולא איפשרו מעבר. "התלבטתי מה לעשות. לדחוף מישהו ולרוץ? למזלי הגיע בדיוק בעל המפעל. היה איתו עוד בחור ואני הצטרפתי כאילו באתי איתם. הם פנו לקומה הראשונה ואני רצתי למעלה. דחפתי את השוטר שעמד במדרגות והמשכתי לרוץ. נכנסתי למסדרון, לחדר, ואני רואה את קים עם הפנים לרצפה.
"השוטרים שרצו אחריי רצו לעצור אותי. אמרתי, 'אני אבא שלה'. השוטר לא האמין איך האבא הגיע לשטח שאמור להיות סטרילי. הוא ביקש תעודה מזהה. הראיתי לו רישיון נהיגה. הוא לא ידע מה לעשות איתי. שאלתי את הפרמדיק, למה לא עושים משהו? הוא אמר: מצטערים, אין מה לעשות. ירדתי למטה, והתקשרתי לגיא. אמרתי לו, 'זאת קים'. מה קים? הוא שאל. 'קים מתה', אמרתי וניתקתי את הטלפון".
בבית בראש־העין פרצה מהומה. "שלושתם התרסקו", מספרת ענבל. "גיא נפל על הרצפה במטבח וצרח, 'לאאאאא', שחר עם ההיריון על הרצפה בסלון, וחוה במרפסת צורחת, 'רצחו לי את הילדה'. לא ידעתי למי לגשת קודם. התחלתי לומר להם את השמות של הנכדים, הילדים שלנו. הזכרתי שוב ושוב את קאי. לאט־לאט הם הצליחו לחזור למציאות".
כששחר התאוששה מעט היא התקשרה לרפי וביקשה ממנו לחזור הביתה. "כמו שנכנסתי לאזור התעשייה בברקן בלי שאף אחד ישים לב ככה יצאתי משם", מספר רפי. "עשיתי בדיוק מה שהמחבל עשה. הוא נכנס ויצא בלי שאף אחד עצר אותו. הבעיה שהגעתי מאוחר מדי. אם הייתי שם בזמן, הוא לא היה יורה בה. ואם הוא היה יורה, לברוח הוא לא היה בורח. זה לא היה קורה.
"לא סיפרתי למשפחה מה ראיתי. אבל התמונות האיומות האלה לא יוצאות לי מהראש. אני לא מצטער שנסעתי לשם. זו הבת שלי. לא הייתי סולח לעצמי אם לא הייתי נוסע לשם. הייתי חייב. כשאני הגעתי היא כבר לא הייתה אזוקה. אבל מאז ששמעתי שאזקו אותה, אני לא נרדם בלילה. למה לאזוק אותה? ילדה כזאת רזה. מה היא איימה עליך? זה הורג אותי. זה לא יוצא לי מהראש".
טבעונית בלי כפייה
אזור התעשייה בברקן, שבו עובדים ישראלים ופלסטינים ביחד, נחשב לסמל של דו־קיום. רפי לא קונה את זה. "אין סיכוי לדו־קיום. טוענים שלא כל הפלסטינים צריכים לסבול בגלל עשב שוטה אחד. אבל גם אני לא רצחתי אף אחד, אז למה אני צריך לשלם את המחיר? למה כשאני סובל זה בסדר? איבדתי את היקר מכל. אם יש עשב שוטה והם לא מטפלים בו, אז שיסבלו גם הם. אבא שלי בא מהשואה 27 קילו, סלל כבישים ובנה מדינה. אז שגם הם יהיו בשטח שלהם ויבנו להם מדינה ויעזבו אותנו בשקט".
את המנחמים שלא מפסיקים להגיע, מקבלים בני המשפחה בחדר הדיירים בכניסה לבניין. אל בית משפחת לבנגרונד ואל בית משפחת יחזקאל, הצמוד אליו, עולים רק חברים קרובים. "מגיעים אינסוף אנשים, גם כאלה שלא הכירו אותה מגיעים, אפילו מכרמיאל באו לנחם אותנו", אומרת חוה. "הגיעו לכאן הרבה אנשים מכובדים, הנשיא ועוד פוליטיקאים, אנחנו מכבדים את כולם, אבל התרגשנו במיוחד מהאנשים שבאו מרחוק בלי להכיר בכלל את קים. אנשים רואים את התמונה של קים, רואים את הפנימיות על הפנים הקורנות שלה, והיא כאילו קוראת להם לבוא אליה, לבוא אלינו".
ביום שני בצהריים עזב רפי לכמה שעות את השבעה, כדי להשתתף בלווייתו של זיו חג'בי. חג'בי, אב לשלושה, נרצח גם הוא בפיגוע ומשפחתו תרמה את איבריו. גם איבריה של קים נתרמו, אבל בשונה ממשפחתה של קים, בני משפחת חג'בי ביקשו מהתקשורת לאפשר להם להתכנס באבלם. "היה לי חשוב להגיע ללוויה שלו", אומר רפי. "קים דיברה איתי על היחס הטוב שהיא מקבלת בעבודה, אז היה לי חשוב לכבד אותם".
לצד המנחמים, מגיעות אל המשפחה גם פניות רבות דרך הרשתות החברתיות. "בכל מקום שקים הייתה זה עשה הד", מספרת שחר. "בקבוצה של הטבעונים בפייסבוק כבר מתארגנים על פעילויות שונות לזכרה. בקבוצת האוהדים של מכבי תל־אביב כולם הכירו אותה. ביום ראשון במשחק מול בית"ר עמדו דקה דומייה לזכרה. והקבוצה גם אמורה לבוא לנחם.
"עוד לא הספקתי לקרוא את כל ההודעות שזורמות אלינו, אבל אחת מהן מאוד ריגשה אותי. סיפור קטן על קים. מישהי כתבה לי שקים באה אליה לעשות ציפורניים. ישבה שם גם אם חד־הורית שקים לא הכירה, שאמרה שאין לה כסף לילדים. קים שלפה 200 שקל ונתנה לה, וזה היה בתקופה שלא היה לה בעצמה יותר מדי, כשהיא למדה וגיא פירנס. קים לא סיפרה לנו על זה. היא פשוט נתנה.
"היא הייתה אחד האנשים הכי יפים שראיתי בחיים שלי", נאנחת האחות. "והיא הייתה יפה גם מבפנים. טובת לב. יפה אבל צנועה. אף פעם לא הבינה למה כולם נדלקים עליה. כשהיינו יוצאות למועדון יחד, היה צריך להזיז ממנה אנשים, שיניחו לה. למרות שאני מבוגרת ממנה בשש שנים, היא הייתה החברה הכי טובה שלי. קים הייתה יכולה להתעורר באמצע הלילה מאיזה זיכרון מצחיק מהילדות, להתקשר אליי, ושתינו צוחקות כמו משוגעות".
לפני חודש חגגה קים 29. ליום ההולדת ביקשה מיקסר חדש. ביום חמישי האחרון בחייה חנכה אותו לראשונה והחליטה לפנק את בני המשפחה. "אנחנו לא דתיים, לא עושים קידוש ולא כלום, אבל בכל יום שישי בשמונה כולם מתייצבים לארוחה", מספרת חוה. "יש פה תמיד אוכל לגדוד שלם. בשבת האחרונה קים הכינה המון סוגים של מנות אחרונות".
גיא: "אני לא אוהב מתוקים, רק עוגת גבינה. אז היא הכינה עוגת גבינה גדולה ואמרה, 'זה בשבילך'. אבל בגלל שהיא טבעונית היא הכינה גם פרווה. היא לא הייתה קיצונית עם הטבעונות. על עצמה מאוד הקפידה – רפי הצליח לשכנע אותה לאכול ביצי חופש רק אחרי שהוא צילם לה איך התרנגולות חופשיות בחווה באיתמר – אבל היא לא כפתה על אף אחד את הדרך שלה. בישלה למשפחה עוף ובשר, רק שלא יחסר לנו משהו שעושה לנו טוב".
בשבת בבוקר קים נסעה עם קאי ומשפחתה לצפון, לבקר בת דודה שילדה. גיא לא הצליח לקום מהמיטה. הוא קדח מחום. "היא דאגה לי והתקשרה מהדרך לבדוק שאני בסדר. הם חזרו בערב, וקים השכיבה את קאי לישון. אני עוד הספקתי לראות ככה בקושי משחק של מנצ'סטר וחזרתי למיטה. התעוררתי שוב ב־12. היא הייתה ערה ודיברה עם חברות ועם אחותה. שאלתי אותה אם היא רוצה שאישן בסלון, כדי לא להדביק אותה, והיא אמרה לי, 'מה פתאום, תעיר אותי אם אתה צריך משהו'. עכשיו אני צריך אותה כל כך, אבל כבר אי־אפשר להעיר אותה".
לפנייה לכתב/ת 
