בילאל, השומר החייכן בכניסה למפעל סלטי שמיר באזור התעשייה ברקן, מאמין בטקטיקת הש"ג היוזם. הוא לא מסתפק בלרבוץ בבוטקה, אלא יוצא לגיחות רגליות בכל פעם שהוא רואה אדם לא מוכר מתקרב לשער, ושואל מה הוא מחפש. הוא בן 20, גר בכפר הפלסטיני חארס, 10 דקות נסיעה מהתנחלות ברקן ואזור התעשייה, וכבר מגיל 17 עובד ב"שמיר". בתחילה עבד בלילות, כדי שבימים יוכל ללכת לבית ספר, וכשסיים תיכון עבר למשמרות יומיות בנות 9 שעות. את הזמן הפנוי הרב שהתפקיד מזמן, מעביר בילאל בחיק הלפטופ שלו, צופה בערוץ 10 (מה שהקנה לו עברית לא רעה בכלל), או בקליפים של להקת ההיפ הופ הפלסטינית "דאם". המניירות הש"גימליות שלו כוללות גם קנאות בריאה לשער המפעל, אותו יסרב לפתוח עד שווידא שהרוצה להיכנס אכן מוזמן לפגישה. הוא מרגיש בעבודה הזו די בבית, כי לצידו עובדים בסלטי שמיר שמונה תושבי חארס נוספים, בהם דוד שלו.

בילאל הוא אחד מ־4,000 פלסטינים שעובדים בברקן, אחד משני אזורי התעשייה הגדולים בגדה המערבית, לצד אזור התעשייה מישור־אדומים. ברקן הוקם ב־82', ומחצית מעובדיו הם פלסטינים שמגיעים מכפרים ועיירות שמרוחקים מהמקום מרחק של עד שעה נסיעה. הם מגיעים כל בוקר ב־7, חלקם בטרנזיטים שמביאים אותם מכפרם ומורידים אותם בפתח המפעל, וחלקם רשאים להיכנס לתוך אזור התעשייה עם רכבם הפרטי.

הבידוק בכניסה התארך

הרצח של קים יחזקאל־לבנגרוד וזיו חג'בי ביום ראשון השבוע, שזיעזע את הציבור בישראל, גרם לטלטלה גם אצל בילאל ושאר הפלסטינים שעובדים בברקן. השפעתו הישירה עליהם הייתה התארכות ניכרת של הבידוק הביטחוני בכניסה לאזור התעשייה בבקרים, שייצרה מראה המזכיר את מחסומי הכניסה לישראל עצמה, ולא להתנחלות. אזור התעשייה מספק להם שכר גבוה משמעותית מהנהוג בגדה המערבית, והם חרדים למשרות שלהם. בעוד השכר הממוצע של עובדי הרשות הפלסטינית (מורים, שוטרים וכו') הוא כ־2,500 שקל בחודש – שכר המינימום הוא 1,450 שקל – הממוצע לעובד פלסטיני בברקן הוא כ־6,500 (200 וקצת שעות ב־29.12 שקל לשעה, שכר המינימום הישראלי).

יהודה כהן במפעל ליפסקי. "שלא יבוא לנו עוד משוגע כזה"

הבוס של בילאל ובעלי המפעל הוא עמי גיא (70), איש עסקים וטייס בעברו שנפל בשבי הסורי במלחמת יום כיפור. הוא קנה את החברה לפני 13 שנה, אחרי שהיא פשטה רגל, ובבעלותו גם מפעל דגים כבושים ברמלה. סלטי שמיר עבר לברקן כבר ב־86', כך שהוא מהוותיקים מבין 164 המפעלים שבמקום. מתוך 150 עובדיו, 100 הם פלסטינים. לפי גיא, היתרון העיקרי באזור התעשייה, לעומת כזה בתוך הקו הירוק, הוא הקלות שבה הוא מגייס עובדים. "אם אני צריך עובדים פלסטינים חדשים, אני פשוט מבקש ממנהל העבודה והוא משיג לי כמה", הוא אומר. "הגיוס הוא מפה לאוזן, לא צריך חברת השמה או משהו, וברגע שהעובד החדש הוא בן משפחה או מכר של אחד העובדים הקיימים, אתה יודע שאפשר לסמוך עליו. בתוך ישראל, לעומת זאת, גיוס זה האתגר העיקרי. הישראלים לא רוצים לעבוד בייצור, ואני צריך להסיע כל יום עובדים מרהט ומזרח ירושלים למפעל ברמלה. אולי אם אציע 50 שקל לשעה ישראלים יבואו, אבל זה לא מעשי מבחינתי".

יתרון נוסף למעסיקים הוא שאזור תעשייה ברקן מוגדר כאזור פיתוח א' בחוק עידוד השקעות הון, מה שאומר שהמפעלים שעומדים בקריטריונים של החוק זכאים לשלם מס חברות מופחת - 7.5% במקום 23%. גיא אומר שעובדיו הפלסטינים שתפקידיהם הוא בקרת איכות לסלטים, ניהול מחסנים ועוד תפקידי ניהול צריכים לדעת עברית, כולל קרוא וכתוב, והשאר לא. לדבריו, הם משתכרים מינימום 6,000 שקל (לפי חישוב של 200 שעות), אבל חלקם יותר, אפילו 10,000 שקל, כי הם עובדים שעות נוספות או מקודמים. "הם אומרים לי ש־3,000 שקל מספיקים להם לכלכלת המשפחה, מה שאומר שהם חוסכים המון", הוא אומר.

יש מחיר לעובדה שהמפעל הוא בהתנחלות? זה פוגע במכירות בעולם? עובדים פלסטינים לפעמים מעוכבים בכניסה ולא מגיעים בזמן?

"רק 10% מהמכירות שלי הן בעולם – ברוסיה, צרפת, אנגליה וארה"ב. היו כמה ניסיונות להחרים אותנו בגלל לחץ של BDS, אבל בסוף זה הסתכם בלקוח אחד די קטן מאירופה שהפסיק לקנות מאיתנו. איפה שיש חרם טוטאלי שכן תופס זה בשטחי הרשות הפלסטינית, שם אסור לקנות סחורה ישראלית שמיוצרת בהתנחלויות. לא עזר כמה שהסברתי שאנחנו מפרנסים אלפי פלסטינים.

עמי גיא מסלטי שמיר. "חשוב לי שהמפעל יהיה פה"

"עד הפיגוע לא הייתה בעיה בבקרים עם הכניסה של העובדים הפלסטינים, אני מסיע אותם מצמתים מרכזיים בהסעות מטעמנו, והכניסה מהירה ופשוטה. רובם מגיעים בסביבות 7, אבל חלק באים ב־4 לפתוח את המחסן. יש להם אישור עבודה שצריך לחדש כל חצי שנה, והוא תקף רק למפעל שלנו, לא למפעלים אחרים בברקן".

כשקנית את המפעל, הוטרדת מהעובדה שהוא נמצא בברקן?

"לא. חשוב לי שהמפעל יהיה פה בברקן, כי ברור לכולם שאזור התעשייה הזה לא יפונה, ושבכל הסדר או הסכם, הוא יישאר בשטח ישראל. מבחינתי אנחנו כמו עוטף עזה – נמצאים בחזית, ומפרנסים הרבה יהודים וערבים. והכי חשוב: קל להגיע לפה, כי אנחנו בניגוד לכיוון הפקקים. אני גר ברמת־השרון, ולוקח לי 22 דקות להגיע לעבודה והביתה כל יום".

שכר גבוה בהרבה

היחס של החברה והרשות הפלסטינית לעבודה בהתנחלויות הוא מורכב. בהתנחלויות עובדים כ־30 אלף פלסטינים – כמחצית באזורי תעשייה, כמו ברקן, מישור־אדומים ומעלה־אפרים, והיתר בחקלאות, בניין, ומתן שירותים כמו ניקיון או זבנות בסופרמרקטים. בנוסף, עוד כמעט 100 אלף פלסטינים עובדים בתוך ישראל, 65 אלף מהם בהיתר עבודה רשמי. 150 אלף פלסטינים עובדים עבור הרשות בתפקידים שונים, והיתר מתפרנסים בדוחק מחקלאות, בניין, מסחר וחלטורות. העובדה שרבבות של משפחות מתפרנסות מעבודה בהתנחלויות, שמשלמות הרבה יותר מכל אפשרות תעסוקה אחרת בגדה, חזקה מכל השקפה פוליטית, כולל עקרון ה"אנטי־נורמליזציה" הפלסטיני לאי־שיתוף פעולה (תעסוקתית, כלכלית, תרבותית, ספורטיבית) עם ישראלים, קל וחומר עם מתנחלים.

ב־2010 ניסתה הרשות הפלסטינית לחוקק חוק, שהעונש על הפרתו הוא מאסר, שיאסור לעבוד בהתנחלויות. בעקבות התנגדות גדולה בציבור הפלסטיני ביטל ראש הממשלה דאז סלאם פיאד את האיסור. "נסעתי אז לכניסה לאזור תעשייה ברקן לשמוע מה חושבים על החוק פלסטינים שעובדים שם", אומר עיתונאי פלסטיני בכיר שביקש להישאר בעילום שם. "רובם היו מחארס וסלפית (עיירה נוספת שסמוכה לברקן, ע"מ). הם אמרו לי שהעבודה פה עדיפה על עבודה בתוך ישראל כי זה קרוב לבית, ולא צריך לקום ב־3 בבוקר כדי לעמוד שעות במחסום הכניסה לישראל, אלא קמים ב־6 כמו בני אדם נורמליים. שאלתי אם לא מפריע להם שזו התנחלות, והם ענו שהם מחפשים להתפרנס, ואת הפוליטיקה הם משאירים למנהיגים. צריך להבין: מצד אחד, ההתנחלויות הן הביטוי הכי כואב של הכיבוש מבחינתנו, כי הן לוקחות לנו אדמות, חוסמות לנו את הנוף ומגבילות לנו את חופש התנועה, אבל במקביל עבודה בהתנחלויות זה לא דבר חדש, זה קורה כבר 40 שנה. אני עבדתי בהתנחלות כילד, וככה רבים מהפלסטינים שגרים בכפרים ובעיירות, ולכן במקומות כמו חארס וסלפית לא תשמע אף אחד מבקר את מי שמתפרנס בברקן. איפה כן תשמע ביקורת על זה? ברמאללה, בקרב האליטה, שם גרים אנשים שלא עבדו בהתנחלות בחייהם".

"רק שלא יחרימו אותנו"

זכי ואחמד שמלאווי, גם הם תושבי חארס, עובדים במפעל ליפסקי למוצרי אינסטלציה וסניטציה. לאחרונה נפשו במלון מובנפיק בעקבה, צ'ופר שקיבלו עובדי המפעל שיכלו לבחור בין כמה יעדים. רוב הפלסטינים בחרו בעיר החוף הירדנית כי לרבים מתושבי חארס, בהם זכי ואחמד, יש קרובי משפחה פליטים בירדן. לדברי מנכ"ל המפעל, יהודה כהן, הוא מעסיק 100 עובדים – 70 פלסטינים ו־30 ישראלים. לאחרונה ביקרו בו חברי פרלמנט מהאיחוד האירופי והוא ניסה לשכנעם לא לתייג את ברקן כחלק מההתנחלויות ולא להחרים מוצרים שלו. לדבריו, "לדעתי אני מספק לא רק פרנסה אלא גם תקווה, כי העובדים הפלסטינים שלי בונים חיים ומשפחות עם הכסף שהם מרוויחים פה ושולחים את ילדיהם לאוניברסיטה. אמרתי שאני מוכן אפילו להפנות חלק מהארנונה שלי לעיריית סלפית, רק שלא יחרימו אותנו".

ועדיין, פלסטיני שעובד בברקן רצח 2 קולגות ישראלים. אולי התקווה שהעובדים שלך מחפשים היא לא רק כלכלית אלא גם לאומית.

"להערכתי כ־70% מהפלסטינים שעובדים בברקן, רוצים דו־קיום גם מעבר לעבודה. ה־30% הנותרים באים אמנם לעבוד פה אבל הלאומנות לא נעלמה אצלם, ומהם צריך לחשוש. הפיוז יכול לקפוץ בשנייה. 30 שנה מטפחים פה חיים משותפים, ובצ'יק אדם אחד פוגע בתחושת האמון בין האנשים, ועובדות שנשארו במפעל עד 18 רק עם פלסטינים חוששות פתאום. אני מקווה שלא יבוא עוד משוגע, אם כי הסטטיסטיקה בברקן היא פיגוע ב־35 שנה".

נראה שפה קבור הפער התפיסתי בין הצדדים לגבי אזור תעשייה ברקן. בזמן שרבים בישראל מתעקשים לראות במקום הזה מופת לדו־קיום, הצד הפלסטיני סבור שעבודה בהתנחלויות היא ברירת מחדל, בגלל שהכלכלה בגדה המערבית מרוסקת, ושבסידור הזה יש אי־שוויון מובנה – שלא מציע פתרון לכיבוש אלא רק ממשיך אותו.

בינתיים, העובדים בברקן צריכים לחזור לשגרה, ולנסות ולנטרל את החששות. גיא מ"סלטי שמיר" ערך השבוע שיחה לכל העובדים. "אמרתי להם שאני מקווה שיעברו עוד 30 שנה לפחות עד שמקרה נורא כזה יקרה שוב, אם בכלל", הוא אומר. "אנשים חוששים, בטח. כמה עובדים פלסטינים אמרו לי שהם ממש כועסים על הפיגוע. הם יודעים שזה יעשה להם בעיות ביום־יום, ויקשה על הכניסה והיציאה מאזור התעשייה".

חארס מונה 400 נפש, ולהערכת תושב הכפר עיסא סוף (48), 85% מתושביו העובדים, עושים זאת באזור תעשייה ברקן. הוא עצמו לא עובד שם, והוא מבקש להדגיש באוזניי: "זה קשר שקיים כבר 30 שנה, מה שבישראל אוהבים לכנות 'שלום כלכלי'. יש בינינו לבין המתנחלים יחסים של אינטרס, הם צריכים אותנו ואנחנו צריכים אותם, אבל אנחנו לא חברים בשום אופן. שלא תטעה לרגע".

8,000 עובדים סך הכל, כ־50% פלסטינים

שכר ממוצע ברשות הפלסטינית: 2,500 שקל בחודש

השכר הממוצע לעובד פלסטיני באזור התעשייה: כ־6,500 שקל

מס חברות מופחת: 7.5% לעומת 23%

קל יותר להשיג אישור לעבוד בהתנחלות

פועל פלסטיני שרוצה לעבוד בתוך ישראל נדרש לקבל היתר - תעודה מגנטית שמנפיק המינהל האזרחי, שנמצא תחת משרד הביטחון. התנאי המרכזי הוא היעדר עבר ביטחוני או פלילי. אלא שיש עוד קאץ': כדי לקבל היתר עליו להציג למינהל הזמנה לעבודה מטעם המעסיק הישראלי. פה כבר נוצר "מלכוד 22": כדי שמעסיק ישראלי ירצה פועל פלסטיני הוא חייב להיפגש איתו, אלא שבניגוד לנוהל המקובל בגיוס עובדים שבו הפגישה מבוצעת בחברה או במפעל, דורש העבודה הפלסטיני לא יכול להיכנס אליו עד שאין לו היתר עבודה בישראל. הפתרון לבעיה הוא בדרך כלל ראיון בצידו הפלסטיני של המחסום, ואחריו נותן המעסיק לפועל מכתב כוונות להעסקה.

במובן הזה, עבודה בהתנחלויות נחשבת לנוחה יותר לפועלים הפלסטינים. הם עדיין נדרשים להיתר, אך קל להם יותר להגיע לקרבת המפעל כדי להיפגש עם המנהל הפוטנציאלי. בהתנחלות גם אין הגבלת גיל לקבלת היתר תעסוקה, בעוד שהיתר לעבוד בתוך ישראל ניתן לבני 22 ומעלה בלבד.

ומה לגבי זכויות סוציאליות? לדברי אסף אדיב, מנכ"ל ארגון העובדים מען, שמאגד עובדים פלסטינים בגדה המערבית, פלסטינים שעובדים בישראל או בהתנחלויות סובלים מבחינת ביטוח לאומי מנחיתות מבחינת התנאים: רק פיצוי על נכות בעבודה, או אם המעסיק פשט רגל. אין זכאות לקצבת ילדים, קצבת זקנה, דמי אבטלה או הבטחת הכנסה. מצד שני, ההפרשה החודשית שהעובד הפלסטיני והמעסיק שלו מעבירים לביטוח לאומי היא שקלים בודדים, כך ששכר הנטו גבוה יותר.

פלסטינים שעובדים בהתנחלויות ובישראל לרוב לא מקבלים גם ביטוח רפואי מהמעסיק. עמי גיא מ"סלטי שמיר" מספר שהוא דווקא פנה לחברות ביטוח ישראליות, אבל אף אחת לא הסכימה לבטח את עובדיו הפלסטינים, "וזה שם אותנו בבעיה, כי החוק מחייב אותנו לשלם להם אבל אנחנו לא יכולים", הוא אומר. לעומתו אילן כהן, מנכ"ל מפעל ליפסקי, אומר שבגלל שהחברה שלו היא חלק מקבוצה שכוללת גם את החברות "חמת, ו,חרסה,, המבוטחות על ידי חברת הביטוח הראל, הביטוח כולל גם את עובדיו הפלסטינים.