שפת התנ"ך

השבוע קראתי ספר מעניין מאוד. שמו "מדברים בשפת התנ"ך" וכשמו כן הוא. כתב אותו ד"ר רוביק רוזנטל והוא עוסק בנוכחותה של העברית המקראית בעברית שאנחנו מדברים וכותבים וקוראים היום. למרבה הצער, במדינת היהודים אין צורך בידיעה טובה של התנ"ך ולא של השפה העברית, אבל יש בה חובבי תנ"ך וחובבי עברית ואם מישהו לוקה בשתי המחלות - הוא ייהנה מהספר הזה כפליים. ואכן, קראתי אותו בהנאה, מצאתי בו הרבה דברים שלא ידעתי וכמה דברים שאני מוכן להתווכח עליהם עם ד"ר רוזנטל, אבל אלה אינם בתחום העברית אלא בזואולוגיה דווקא.

"שפת התנ"ך היא שפת ספרות, ושפת ספרות אינה שווה לכל נפש", כתב רוזנטל בספרו, והזכיר את סדרת הטלוויזיה "לונדון פינת בן יהודה", שבה הראה ירון לונדון שילדים בני זמננו אינם מסוגלים להבין את הביטוי התנ"כי "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו". רוביק רוזנטל מעיר שאי־ההבנה הזאת נובעת מכך שהמילה "אבוס" לקוחה מהמציאות החקלאית של ימי התנ"ך, עת לכל משפחה היו צאן ובקר, ואילו ילדים בני זמננו לא ראו אבוס מימיהם. זה נכון באופן חלקי. יש ילדים רבים בישראל, בעיקר במושב ובקיבוץ, שאינם יודעים מה הוא מלמד הבקר אבל יודעים היטב מה זה אבוס, ומכירים גם את האחות התנ"כית היפה שלו שוקת. ושנית - לא צריך להכיר את האובייקט שעומד מאחורי כל מילה כדי להשתמש בה. רבים משתמשים ב"מן הגורן ומן היקב" אף שלא ראו גורן ואינם יודעים מה בדיוק עושים בה.

סיוט ושמו איוב

הנתק שנוצר בין ישראלים רבים ובין התנ"ך נובע מהקושי הלשוני, מחוסר הרלוונטיות של תכנים רבים, ובעיקר מדרך לימודו בבית הספר. מניסיוני האישי, הן כילד לשעבר, הן כמבוגר שמספר וכותב לילדים, שלי ושל אחרים, אני יודע שילדים אוהבים את סיפורי התנ"ך אם מציגים אותם בגיל הנכון ובדרך הנכונה. מקצת הסיפורים האלה הם ספרות גדולה ממש, ובמקום ליהנות מכל זה, עינו אותי ואת חבריי ביותר מדי תלונות ואיומים של נביאים ובחרון אפו של אלוהים. בעיקר זכור הסיוט ששמו ספר איוב, עם השפה הנמלצת המעצבנת שלו ועם הדיונים האינסופיים עם הרעים הנודניקים שלו, ועם אלוהים שהאינטליגנציה שלו לא יכולה להיות גבוהה מהאינטליגנציה של מי שכתב אותו.

למרבה הצער, גם היום מפילים על תלמידים את איוב, ומשננים להם חוקים קמאיים, וכך מרחיקים אותם הן מהתנ"ך והן מגיבוריו ומלשונו. אבל "מדברים בשפת התנ"ך" עודד אותי, כי הוא נותן בסיס מדעי לתחושתי שעל אף מאמצי משרד החינוך וההכרזות של פוסט־בלשנים למיניהם, יש לעברית המקראית נוכחות חזקה וטבעית בעברית המודרנית. אמנם אין בתנ"ך מילים לתיאור תחומים טכנולוגיים מודרניים (ובאופן מפתיע אין בו גם כמעט שמות של פרחים), אבל יש בו כל המילים לרגשות, לתחושות, להלכי נפש, שמות של בני משפחה, איברי גוף ועוד. אין בו מכוניות ולכן אין גם המילה כביש, אבל יש בו רגליים והן פוסעות על המילים התנ"כיות שביל ומשעול ומסילה ודרך ונתיב שהן חלק מהעברית של היום.

רוביק רוזנטל מזכיר גם כמה ביטויים תנ"כיים, ובהם את "מלחמת חורמה". נזכרתי שלפני שנים, בכנס של עובדי "ידיעות אחרונות", אמרתי שההוכחה להצלחתו של ביטוי תנ"כי בשפה המודרנית היא הופעתו במדור הספורט של העיתון, וציינתי ש"מלחמת חורמה" מופיעה בו לפעמים. תהיתי, מדוע חורמה הצליחה לשרוד ואילו "אל תגידו בגת" הולך ונעלם? הרי כמו חורמה, גם גת הייתה עיר וגם היא נזכרת בקשר למלחמה. אחרי כמה ימים התפרסמה במדור הספורט כתבה על משחק כדורגל בין שתי קבוצות ערביות, והכותרת הייתה: "אל תגידו בג'ת". לא שזה החזיר את הביטוי הזה לשימוש שוטף, אבל שמחתי מאוד. תודה.

ארבע מילים

"לשון המקרא מהודקת ודחוסה", כותב רוביק רוזנטל בספרו, ואני מעז ומוסיף גם את התואר קמצנית, כי לפעמים התנ"ך מרגיז את הקורא בעטו הקפוצה. מצד אחד הוא מפורט מאוד בכל מה שנוגע לבגדי הכהנים, לעולות ולזבחים. מצד שני, כשיצחק התחתן עם רבקה, כתב הסופר "ויאהבה". זוהי הפעם הראשונה שהתנ"ך מציין אהבה של בני זוג, ובאיזה צמצום אכזרי - מילה אחת וזהו.

בימי נעוריי אמרתי פעם לאבי שהאנגלית עשירה וגדולה מהעברית. הוא אמר שאני צודק, אבל פתח את התנ"ך באנגלית והראה לי את תרגום הביטוי "אל יתהלל חוגר כמפַתח": "Let not him that girdeth on his harness boast himself as he that putteth it off”.

"אתה רואה? העברית הקטנה שלנו מסתדרת יפה מאוד עם ארבע מילים, והאנגלית הגדולה והעשירה זקוקה ל־16 מילים כדי לומר אותו דבר בדיוק!" והוסיף שכל שפה עשירה בתחומים שמעניינים את הדוברים שלה. "באנגלית יש מאה מילים למאה סוגים שונים של פלאיירים", הוא חייך, "ולנו יש מאה מילים לכל סוגי המוות והטיפשות". בעניין זה אגב, כותב רוביק רוזנטל בספרו שהעברית מפגינה עושר רב בתיאור גבולות וגדרות. זה מעניין - כי הגבול עצמו חסר. המנהיגים שלנו לא מעיזים לשרטט אותו, ובאופן כללי איננו מכבדים גבולות של אחרים.

קראתי את ספרו וחשבתי: בימי התנ"ך נקראנו עברים והשפה שלנו נקראה יהודית, ואילו היום אנחנו נקראים יהודים ולשפה שלנו קוראים עברית. הדבר קשור להשתייכותנו לשבט יהודה ולהליכתנו לגולה, אבל אין לי הסבר של ממש לפרדוקס הזה. ועוד דבר עלה על דעתי: אנחנו חופרים באדמה שלנו כדי למצוא בה שרידים של תולדותינו, ואנחנו חופרים בדנ"א שלנו כדי לחפש בו שרידים של אבותינו, אבל בשפה שלנו לא מדובר בשרידים, אלא ביצור חי שנרדם והוער והוא תופעה יחידה במינה שממלאת את ליבי גאווה, הכרת טובה ותחושת חובה.