שמש אדומה כדם, חדה, ענקית, שקעה ביום שלישי מאחורי חירבת חיזעה, הכפר שיושב בין חאן־יונס לרפיח, ממערב לגדר הגבול, ממערב לקיבוץ ניר עוז. כשהתחילו האירועים על הגדר, לפני קצת יותר משישה חודשים, היה חמסין באוויר. האביב חלף־הלך לו, הקיץ גם, ועכשיו הסתיו הגיע והשביח את השקיעות – רק את השקיעות. 207 הרוגים יש לפלסטינים מאז 30 במארס, 5,800 פצועי ירי. לצה"ל יש הרוג אחד, לוחם גבעתי אביב לוי. הסרטונים ברשת וציוצי הפוליטיקאים יוצרים תחושה של סף מלחמה. המציאות הרבה פחות ודאית. אין להוציא מכלל אפשרות שהולכים לקראת הסדרה.
אני עומד על תלולית העפר הגבוהה שערמו הבולדוזרים בצד הישראלי של הגדר. לפנינו עמדת צלפים ישראלית. מולנו אוהל, שדגל פלסטין גדול מתנופף מעליו. זהו אחד מחמשת מוקדי הפרות הסדר לאורך הרצועה. ביום ההפגנות הראשון, הספונטני, היו 25 מוקדים; הנהגת חמאס רצתה לעשות סדר וצימצמה את המוקדים לחמישה. הסדר הקל מאוד על צה"ל. כאשר בעזה הבינו את הטעות, היה מאוחר מדי: ההמון המשיך ללכת אל המקומות שהורגל בהם. הטכניקה לא השתנתה: מבעירים צמיגים, ובחסות העשן השחור, הכבד, מנסים הנועזים ביניהם להגיע לגדר. חלק מהמסתערים מצוידים במטענים, ברימונים, בכלי נשק. חלק באים בידיים ריקות. צלפי צה"ל יורים לתוך העשן. לפי רישומי צה"ל, 100 מתוך 207 ההרוגים הם לוחמי חמאס.
העימות המתמשך על הגדר הוליד ביקורת משמאל ומימין. עמותות זכויות אדם רואות בירי על מפירי סדר הפרה של נורמות בינלאומיות; פוליטיקאים מימין מוחים על שלא יורים די. עמוק בתוך השטח, סביב עמדות חמאס, זורקים לפעמים רימונים, מבעירים צמיגים, יורים באוויר. אולי זה משחק, אולי אימון, אולי ניסוי כלים. פוליטיקאים בימין מצפים שגם על הפעילות הזאת יגיבו הצלפים באש. לא המהות הטרידה אותם – הנראוּת הטרידה אותם. לשיטתם, כמה שיותר הרוגים בצד השני, יותר טוב.
צה"ל בחר לנהוג אחרת. "מה שלא מסכן אותי, לא מעניין אותי", אומר אחד המפקדים בשטח.
יש כללי משחק לעימות הזה, ושני הצדדים עושים מאמץ הרואי לעמוד בהם. חמאס מתמקד בקו הגדר: גם כאשר יש לו הרוגים, הוא מעדיף לספוג. הפעילות מתחילה לפנות ערב. ניכר מאמץ לקיים אירוע אחד בכל יום: ביום שישי התקיים האירוע ההמוני לאורך הקו; ביום ראשון, בתשע בערב, צעדו 300 איש אל הגדר במעבר קרני, מול נחל עוז. אחד נורה ברגלו, והאחרים נסוגו; ביום שני הפגינו אלפים על החוף, מול קיבוץ זיקים, ובמקביל, סירות ניסו לחצות את הגבול בים.
נתניהו וליברמן בחרו בהכלה. מפעם לפעם השניים שיחררו איומי מלחמה, אבל זו הייתה רק רטוריקה לצרכים פנימיים. גם הפצצות חיל האוויר נעשו בשיטת "הקש בגג" – הכל כדי למנוע הרג מיותר. נוצר משהו דומה למה שקוראים הצרפתים "מנאז' א־טרואה": נתניהו, אבו־מאזן ויחיא סינוואר אחזו זה בגרונו של זה. נתניהו חנק את סינוואר, אבל השאיר לו פתח צר לנשימה; האינטרס שלו היה לשמר את שלטון חמאס, על אפו וחמתו של אבו־מאזן; אבו־מאזן הידק את אחיזתו בגרון של סינוואר: הוא קיווה להפיל את עזה על נתניהו; גם לסינוואר היו תקוות: הוא קיווה לכפות פיוס לאומי, שיפיל את האחריות לכל מצוקות עזה על אבו־מאזן וישאיר את הנשק אצלו; לחלופין, קיווה שההפגנות על הגדר יולידו אינתיפאדה חדשה; הגדה תיפול על אבו־מאזן ועל נתניהו.
מי שנחנק באמת היו התושבים, שני מיליון נפש. הם לא במשחק.
אתמול, יום חמישי, הודיע צה"ל על חשיפת מנהרה נוספת שחדרה לתוך ישראל, ה־15 במספר בשנה האחרונה. המנהרה יצאה מכיוון חאן־יונס. ביום שלישי ביקרתי במנהרה מקבילה, שהגיעה עד סמוך לקיבוץ נירים, קילומטר בתוך שטח ישראל. הבנייה מרשימה – קירות בטון, תקרת בטון קמורה, כבלי חשמל. רוחב המנהרה מאפשר ללוחם אחד חמוש לרוץ בתוכה. בנקודות מסוימות היא יורדת 20 מטר מתחת לפני הקרקע, בין חמש לשש קומות.
סינוואר נכשל בכל המהלכים שלו – נכשל בפיוס, נכשל בהבקעת הגדר, נכשל במנהרות. עם זאת, הוא הוכיח שליטה וכושר הישרדות. בראיון למוסף זה, שפורסם ביום שישי שעבר, הוא הציע לישראל הפסקת אש לחמש שנים, שבמהלכן יוכל להתעצם ולהתחמש. במילים אחרות, הצעה לשקט עכשיו – וחיזבאללה אחר כך. את ההצעה אי־אפשר לקבל, אבל הפסקת אש צנועה יותר היא בהחלט אופציה.
נתניהו הגזים השבוע, כשהאשים את אבו־מאזן שהוא חונק את עזה. כשאבו־מאזן העביר כסף לעזה, האשמנו אותו שהוא מסייע לטרור; כשהוא מונע כסף מעזה, אנחנו מאשימים אותו שהוא מתנכל לבני עמו. רק לנו מותר לחנוק אוכלוסייה פלסטינית – לאבו־מאזן אסור. שיא הצביעות הוא היחס הישראלי לאונר"א. בעבר גינינו את הארגון הזה מעל כל במה בינלאומית. אמרנו, בצדק, שפליטוּת נצחית היא דבר מופרך; אמרנו, בצדק, שהוא משתף פעולה עם חמאס. כל כך צדקנו, שהנשיא טראמפ השתכנע והפסיק את הסיוע לארגון. עכשיו אנחנו בוכים: בלי אונר"א, מה יעשו הילדים של עזה? הם עלולים להתפוצץ עלינו.
המלחמה האחרת
בתחילת החודש נפוץ ברשת מכתב אנונימי של חייל, שקונן על מצבנו הנואש מול חמאס. "יחידות חמאס חדשות ומתוחכמות זורקות עלינו מאות רימונים, מטענים, בקבוקי תבערה"; "בשמיים מתפוצצים בלוני נפץ עצומים, ומסביב שריפות"; "אנחנו לא מחזירים אש כי הוראות הפתיחה באש החדשות מבלבלות"; "אני משתעל ליחה שחורה כבר חודש"; "אנחנו נסוגים, והם בוזזים ושורפים את העמדות"; "הממשלה שלנו נטשה אותנו בשדה הקרב"; "איך אין לנו אבידות, זאת חידה, כנראה שיש עלינו שמירה של כוח עליון".
הכל פייק ניוז, חֲדָשֶקֶר. אין הוראות חדשות לפתיחה באש מול עזה, אין נסיגות, אף חייל לא ננטש בשדה הקרב. המשימה המבצעית הייתה לבלום את העימות בגדר – שום אזרח לא ייפגע, שום פעילות אזרחית לא תיפגע. "צה"ל עמד במשימה בכבוד", אומר אלון שוסטר, הראש היוצא של מועצת שער הנגב. נכון שבנתיב העשרה ובכרם שלום, יישובים צמודי־גדר, חשו יום־יום בעימות על הגדר, נשמו את העשן, שמעו את הירי, נכון שהאש בשדות דיכאה והבהילה רבים, אבל העוטף כולו נהנה מתקופה של פריחה יוצאת דופן.
בעוטף עזה מתעסקים עכשיו במלחמה אחרת, מלחמת בחירות. איכשהו, הכל קשור. ראש המועצה האזורית חוף אשקלון, יאיר פרג'ון, מתמודד מול ארבעה יריבים, שניים מהם מפוני גוש קטיף. המאבק קשה. ביום שני בלילה, במהלך האירוע על החוף בצפון הרצועה, הרס ההמון קטע של גדר ישנה, ובקטע סמוך פרץ מנעול ופתח שער. אחד המסתערים נכנס מבעד לשער, הבעיר עמדה ישנה, בלתי מאוישת, וברח. הכל צולם: שש שניות הוא שהה בשטח ישראל.
בבוקר עלה פרג'ון להתקפה בראיון בגלי צה"ל. את התוכנית לא שמעתי; אני מסתמך כאן על מה שפרג'ון סיפר לי. "האלפים האלה", אמר, "יכלו לרוץ פנימה ולהיכנס ליישובים. אי־אפשר להמשיך ככה. צריך להעביר את המלחמה לשטח שלהם".
בפיקוד דרום נדהמו. אחד הקצינים הבכירים טילפן וסיפר לראש המועצה מה היה באמת. הוא התנצל. לאחר כמה שעות, כשעלה לשידור בחברת החדשות, דיבר לגמרי אחרת.
"כראש מועצה", אמר לי, "אני מוצא את עצמי בתווך, בין המדינה לתושבים. לפעמים אני ספוג. השאלה היא את מי אני צריך לשרת, את המדינה או את התושבים שלוחצים לתגובה. לא תמיד המידע שיש לי הוא ברמה הטובה ביותר. הבנתי שהתרחש משהו שעבר קו אדום. בדיוק אז התקשרו מרזי ברקאי, שידור חי, אז דיברתי. אני לא סופרמן – אני בן אדם".
תא"ל יהודה פוקס, מפקד אוגדת עזה, מסיים בימים אלה את תפקידו. איזנקוט העניק לו מתנת פרידה מפתיעה: זכייה של האוגדה באות ההערכה של הרמטכ"ל. זוהי מתנה חריגה, אולי אפילו בעייתית – עד היום שום אוגדה בצה"ל לא זכתה בצל"ש הזה. הרמטכ"ל שיבח את האוגדה על "עמידה מקצועית, איתנה, ערכית מאוד במציאות סבוכה ומורכבת". "זוהי הזדמנות להביע הערכה עצומה לך, יהודה", הוסיף. אין להוציא מכלל אפשרות שההתקפות של פוליטיקאים על ההתנהלות של צה"ל מול עזה סללו את דרכה של האוגדה אל צל"ש הרמטכ"ל.
פגוש את העיתונות
עלבון הוא מרכיב מרתק בפוליטיקה, פריט חשוב בארגז הכלים. צריך שניים לטנגו, אבל לעלבון די באחד. ביום שלישי אחר הצהריים הפך נתניהו את הבשורה על מינוי נגיד לבנק ישראל למסיבת עיתונאים לכתבים צעירים. הסיכום המוקדם היה שיוצגו ארבע שאלות – שתיים לראש הממשלה ושתיים לשר האוצר. נתניהו החליט לשבור שגרה. "אלה כל השאלות שיש לכם?" אמר."אני לא מגביל אתכם".
הם לא הבינו את הרמז. "אני לא מגביל אתכם בנושאים", אמר נתניהו. "אתם יכולים לשאול כל שאלה". חמש פעמים חזר על המסר – תשאלו מה שאתם רוצים. "התקשרו למערכות שלכם", אמר בנדיבות, "הן ייתנו לכם שאלות מביכות. אני נותן לכם זמן".
כחלון ישב באי־נוחות על כיסאו. הוא נמנע מלהפנות את מבטו ימינה, אל נתניהו. עיניו התמקדו בקיר שממול. ידו נשלחה אל אוזנו השמאלית, לגרש זבוב שלא היה. אחר כך נשלחה היד ללחי, לסנטר. המון זבובים. הוא היה סטטיסט בהצגה שלא רצה להיות בה.
לאחר שעות אחדות, בראיון לטלוויזיה, כחלון הודיע שאם יוגש כתב אישום נגד נתניהו, הוא יהיה חייב להתפטר מראשות הממשלה באותו יום. כחלון הכניס לו את הזפטה לא משום שנעלב, אלא משום שזאת השפה שנתניהו מבין. עין תחת עין, פה תחת פה – הם מנהלים את הדיאלוג הזה שנים.
נתניהו לא התכוון להעליב את כחלון – ממש לא. הוא חשב רק על עצמו. הוא כל כך מלא מעצמו עכשיו, שלא נשאר לו מקום לאחרים.
על חמגשית סטרילית
הוא לא רואה את עצמו יותר כמנהיג הליכוד לבדו: הוא על־מפלגתי. הוא רואה את עצמו כמנהיגם העליון, הבלעדי, של מצביעי הליכוד, ליברמן, הבית היהודי, יהדות התורה, ש"ס, כחלון – כל הקואליציה הנוכחית ומעבר לה, כל מי שלא משייך את עצמו לשמאל. ברגע זחוח אחד הבטיח לפוליטיקאים בליכוד שיביא להם 40 מנדטים. 40 זה טוב – זה מבהיר ליועץ המשפטי לממשלה שהעם מאחורי נתניהו. זה טוב גם לחברי כנסת שחוששים מתוצאות הפריימריז.
אבל ההבטחה הפחידה את שותפיו לקואליציה: הם ידעו שאת 40 המנדטים שלו נתניהו ישתה על חשבונם. הוא הבין ומיהר להציע להם חבל הצלה – הורדת אחוז החסימה. הם יקטנו, אבל לא ייעלמו. השותפים דחו את ההצעה הפטרונית שלו על הסף.
צריך להציל את ליברמן, הוא אומר לשרים, צריך להציל את דרעי. את ליברמן אני יכול להכניס חזרה לליכוד, אבל מה יהיה עם ש"ס. טוב מאוד שכחלון רץ לבד – הוא לוקח קולות מלפיד. צריך לעזור לו; צריך לשבח אותו. בעיני נתניהו, היחסים בינו לבין כחלון אינם ברית בין שווים: אחד הוא בעל בית, האחר דייר משנה. כאשר נתניהו ניסה להשיג את תמיכתו של כחלון להורדת אחוז החסימה, כחלון אמר, גם לי יש בקשה: נקדים את הבחירות לינואר. נמנע מחברי הכנסת של הקואליציה לשדוד את הקופה.
בנקודה הזאת הברית נגמרה. נתניהו שומר על זכותו להחליט על מועד הבחירות לבדו. שוד הקופה לא מדיר שינה מעיניו. הוא למד מאריאל שרון, שפוליטיקאים שבעים נוחים יותר לניהול מפוליטיקאים רעבים. בניגוד למנהגו בעבר, הוא מזמין אותם הביתה, לארוחות אינטימיות, רק אתה ורעייתך, אני ושרה.
הוא יודע שברגע שיודיע על מועד הבחירות, ייעצרו כל ההחלטות הפרסונליות בשירות המדינה. הוא ייתקע עם אלשיך במשטרה.
גלעד ארדן, השר לביטחון פנים, התגייס לעזור, והוא יודע למה. תהליך ההתחזקות של נתניהו ניכר בנכונות של אחרים לעשות בשבילו את העבודה. כמו ארדן במשטרה, כך יוליה שמאלוב ברשות השנייה. תקשורת זה אני, רק אני, אמר נתניהו לשותפיו בתחילת הקדנציה, והמיט על עצמו תיק פלילי. שמאלוב תסגור למענו את ערוץ עשר על מחלקת החדשות שלו. הפעם לא יהיו חקירות, לא יהיו עדי מדינה. הנקמה תוגש על חמגשית סטרילית.
מה שמביא אותנו לסוגיית כתבי האישום. נתניהו מתמודד עם פרקליטות מוחלשת. שרת המשפטים איילת שקד אמרה בראיון שפורסם כאן שבג"ץ כבר לא מרצ. בג"ץ לא היה אף פעם מרצ, אבל הפרקליטות נראית יותר ויותר כמאחז של הבית היהודי. היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, משותק. תיקי נתניהו גדולים עליו. הוא מושך זמן, בתקווה שיקרה משהו שיפטור אותו מהצורך להחליט. תומכי נתניהו מפעילים עליו לחץ אדיר; הטרגדיה היא שאין מי שיפעיל עליו לחץ נגדי, לא בפרקליטות ולא במערכת הפוליטית. אין אופוזיציה.
בתיק החמור ביותר, לכאורה, תיק כלי השיט, נתניהו לא מואשם בפלילים. רק החמאה נוזלת לו על הראש. גם התיק הזה מוקפא. השמועות אומרות שמישהו שיכנע את הפרקליטות שפרסום כתבי אישום יגרום לגרמנים לבטל את העסקה. בפרקליטות מכחישים. בסוף הם יאבדו את עדי המדינה, כמו שאיבדו אותם בתיקים אחרים. עדי מדינה הם לא כמו יין – הם לא משתבחים במרתף.
מחכים למשיח
"מתווה אסטרטגי לזירה הישראלית־פלסטינית", כך נקרא המסמך שגיבש המכון למחקרי ביטחון לאומי. על המסמך חתומים ראש המכון עמוס ידלין, סגנו אודי דקל ועוזרת המחקר קים לביא. בתהליך הגיבוש שלו היו מעורבים רמטכ"לים לשעבר, חוקרים ויוצאי תהליך השלום. המכון הוא מוסד רציני. ידלין הפך אותו לגורם משמעותי בכל דיון אסטרטגי.
הכותבים עשו מסע כומתה של 70 ק"מ ובסוף חזרו לנקודה שבה התחילו: אין סיכוי להסכם; המשך המצב הקיים יביא למציאות של מדינה אחת בין הירדן לים ולסוף הפרויקט הציוני. צריך ללכת לפתרון חד־צדדי. עכשיו, כשטראמפ בשלטון, כשהמדינות הערביות הפרגמטיות מקבלות את ישראל, יש חלון הזדמנויות.
"אלה שמדברים על שתי מדינות עכשיו, מאמינים במשיח הפלסטיני", אומר ידלין. "אלה שמאמינים במדינה אחת, מאמינים במשיח בן דוד. אני לא מחכה למשיח".
יפה. הבעיה היא שהפתרון איננו פתרון: זהים לו הוצעו בעבר ונמוגו. ידלין ועמיתיו מציעים להשאיר את צה"ל בבקעת הירדן; גושי ההתיישבות יישארו. גם ההתנחלויות בגב ההר יישארו, אבל תוקפא בהן הבנייה. במקרה הטוב, התוכנית היא מצע נוח, חצי־אקדמי, למועמד לבחירות מטעם מפלגת מרכז; במקרה הפחות טוב היא עוד תוכנית אחת שתיזרק לסל.
