יום אחד, באמצע העבודה בסדנת הרכב, הרגיש לביא שהוא לא מסוגל יותר. "בדיוק הייתי באמצע החלפת מוט הילוכים והוא נפל לי מהיד. השארתי את המוט מפורק – והלכתי". מיד אחר כך התקשר לאביו ואמר: "אבא, תעשה הכל להוציא אותי מפה. אני לא מתאים להיות מכונאי רכב".
סמל לביא, 20, בחור גאון שכבר בתיכון השלים את התואר הראשון שלו בפיזיקה ובמתמטיקה, התגייס לצה"ל לפני כשנתיים ונשלח לקורס מכונאי רכב בחיל החימוש. כמו לא מעט חיילים ששובצו לתפקידים שאינם הולמים את כישוריהם, אביו התערב, ובצדק, וחיפש מקום שיתאים לכישורי בנו ושגם הצבא יפיק תועלת ממנו. וכך הרוויחה מדינת ישראל את אחד המומחים הבודדים בצה"ל בתחום איתור המנהרות התת־קרקעיות.
באותה עת, כשנתיים לאחר מבצע צוק איתן, בצה"ל ובמערכת הביטחון בכלל שברו את הראש בניסיון למצוא דרכים לאיתור מנהרות חמאס שחוצות את גדר הרצועה ומגיעות אל יישובי עוטף עזה. הפרויקט הראשון שיצא לדרך היה המכשול התת־קרקעי סביב גדר המערכת, שיושלם בשנה הבאה. הפרויקט השני, שהוקם כמעט במקביל, הוא "המעבדה הטכנולוגית לאיתור מנהרות". או בקיצור: "המעבדה".
"הרעיון התבשל עוד לפני צוק איתן", מספר אלוף־משנה יניב אביטן, ראש מחלקת תקיפה ואיסוף בחט"ל (חטיבה טכנולוגית ליבשה), שיושבת בבסיס תל־השומר. "הצעדים הראשונים נעשו בפברואר 2016. התחלנו בריכוז מאמצים של יכולות טכנולוגיות כדי לאתר מנהרות. ההתחלה הייתה קשה. רבים התפלאו ולא הבינו למה חט"ל מתעסקת במנהרות. אבל למרות הפליאה, כולם רצו מאוד למצוא פתרון ולכן קיבלנו את כל הכלים והגיבוי".
תוך כדי העבודה הבינו בחט"ל שכדי להצליח לממש את יתרונות הטכנולוגיה, לא מספיק לפתח אותה מרחוק אלא צריך לנסות אותה שוב ושוב בשטח עצמו. כך נולדה המעבדה הטכנולוגית לאיתור מנהרות – קבוצה מצומצמת מאוד של פחות מעשרה חיילים, לביא הוא אחד מהם, שאמנם שייכים מבחינה פיקודית לחט"ל, אך נמצאים פיזית הרחק משם – בבסיס אוגדת עזה שבמחנה רעים, ממש על גבול הרצועה.
לחבורה הזאת הצטרפו מיטב המוחות שגויסו לפרויקט מהטכניון, ממכון ויצמן ומאוניברסיטאות נוספות, ביניהם גיאולוגים, פיזיקאים ומתמטיקאים, שליוו את החיילים בתחילת הדרך. אל הצד הטכנולוגי נוספה הרגל המודיעינית של יחידת האיסוף 8200 וגופים נוספים מאגף המודיעין ומהשב"כ, ורגל שלישית, מבצעית, שעליה מופקדת אוגדת עזה.
"המעבר של היחידה לשטח גרר לא מעט הרמות גבה", מודה אל"מ אביטן, "אבל היום כבר מבינים שזה חיוני. ההחלטות קורות כאן באוגדה, יש לנו שיתוף פעולה עם אנשי המודיעין והמבצעים. חייבים לבצע פעולות מחקריות בשטח. אנחנו הרגל הטכנולוגית בהערכת המצב של אוגדת עזה ואם לא נהיה כאן – לא נשפיע".
פרס ביטחון ישראל
גם היום, קצת יותר משנתיים מאז הקמתה, המעבדה היא עדיין מתחם של שלושה קרוואנים עם קוד כניסה על הדלתות ובתוכם עמדות מחשב אישיות. "כשהגעתי לא היה כאן כמעט כלום", נזכר לביא. "קצת מחשבים, אפילו פחות אנשים מאשר עכשיו. לאט־לאט התחלנו להיכנס לעניינים. הכל תוך כדי ניסוי וטעייה. פרויקט כזה, פרויקט אחר, שילוב של פיזיקה וגלישה לתחומים נוספים".
"בגלל שהכל היה כל כך חדש, ושבעצם מדובר בגוף היחיד בארץ, זה התחיל ממשימות אמורפיות – למצוא מנהרות – שהלכו והתעצבו למשימות קונקרטיות", מסביר סרן בר (27), מפקד המעבדה. "כל פיתוח האמצעים הטכנולוגיים לאיתור המנהרות נעשה תוך כדי חיכוך אמיתי עם השטח. עם האדמה. לפעמים דברים הצליחו כמו שחשבנו, ולפעמים בדיוק ההפך".
למעבדה הגיעו החיילים בשיטת הפלמ"ח של "חבר מביא חבר". "קיבלנו 'צ'ק פתוח' מאכ"א להביא לכאן את כל מי שאנחנו רוצים", מגלה תת־אלוף יהודה פוקס, מפקד אוגדת עזה, שמאז שהמעבדה הגיעה לאוגדה הפכה ממש ל"בייבי" שלו. "יצרנו להם סביבת עבודה שהיא לא רגילה באוגדה", הוא אומר בגאווה לא מוסתרת.
חיילי המעבדה נבחרו בפינצטה. אמיר, שעשה את התואר שלו בפיזיקה בתיכון יחד עם לביא, הגיע גם למעבדה ונמצא כיום בקורס קצינים בדרכו להפוך לקצין הראשון שייצא ממנה. לפני כשבעה חודשים הצטרף אליהם סמל אדם שגם הוא, באופן לא מפתיע, למד איתם לתואר ראשון בפיזיקה בזמן התיכון.
כמו לביא, גם אדם לא אותר במסננת הצבאית העצומה ועם גיוסו נשלח לשמש כאפסנאי בחיל התקשוב. "איתור האנשים לכאן הוא פרויקט ממוקד, כמו איתור מנהרות", אומר אדם. "צריך אנשים שיהיו חכמים, בעלי יוזמה, עצמאות ונחישות. אני ידעתי מאמיר על המעבדה ודיברתי עם כל מי שרק יכולתי כדי להגיע לכאן. בזכות מזל וצורך מבצעי שהתחברו, הצלחתי".
כל אחד מחיילי המעבדה מכונה "מפענח" ובעזרת ניתוח משולב של שלושה טריגרים – סנסורים טכנולוגיים, גיאולוגיים ומידע מודיעיני – הם אלה שמצביעים על מיקום המנהרות. עד כה נרשמו לזכותם לא פחות מ־15 חשיפות של מנהרות, שהאחרונה שבהן נחשפה אתמול. והיא לא האחרונה. "בשלב זה אנחנו אוחזים בעוד כמה מנהרות שחמאס תכנן כדי לבצע פיגועים בתוך שטח ישראל", אמר אתמול גורם צבאי. ההישג הזה זיכה אותם השנה בכמה פרסים נחשבים: פרס ראש החטיבה הטכנולוגית ליבשה, תעודת הוקרה ממפקד אוגדת עזה וגולת הכותרת – פרס ביטחון ישראל שהוענק ביוני השנה לפרויקט גילוי המנהרות.
מה הסוד? איך מגלים מנהרה?
"אני עוד לא יודע להגיד אם יש ממש פורמולה לזה", מודה סרן בר, מפקד המעבדה. "הכי נכון להגיד שמה שמוצא את המנהרה הבאה זו המנהרה הקודמת שנחשפה. אחרי ששוקעת האופוריה של מציאת המנהרה אנחנו מנתחים האם יכולנו למצוא אותה קודם ומה היה בה שלא היה באחרות, וככה לומדים עוד פרטים חדשים שעוזרים לגלות איפה יש עוד מנהרה".
"אחרי חשיפה של כל מנהרה עושים ממש חשבון נפש", אומר סמל אשר (21). "מתחילים לחזור אחורה לנקודות שחשדנו בהן ושללנו אותן בעבר ולבדוק, לפי המנהרה שחשפנו, אולי בכל זאת יש דברים שתואמים וכן יש שם משהו".
סמל אשר הוא הרוח החיה של המעבדה, אבל בניגוד לכל חבריו אין לו תואר במתמטיקה, בפיזיקה או בגיאולוגיה. "התגייסתי לחטיבת כפיר כלוחם בגדוד חרוב", הוא מספר. "אחרי שנה נפצעתי בעין, הפרופיל שלי ירד ולא יכולתי להמשיך כלוחם בגדוד. מאוד פחדתי שלא אצליח להגיע למקום משמעותי, וכשפרויקט המעבדה התחיל הצלחתי להגיע לכאן. בהתחלה זה היה מלחיץ. אני בלי שום רקע טכנולוגי וכולם כאן עם תואר עוד מהתיכון. היה כאן מישהו שניסה לנחם אותי וסיפר לי שגם הוא גרוע במתמטיקה, התלונן שהוא קיבל 'רק' 98 בחמש יחידות. בשלב ראשון התחלתי ללמד את עצמי. לעבור דרך האינטרנט קורסים בפיזיקה, בתכנות, במתמטיקה. החבר'ה כאן גם עזרו לי מאוד. במקביל, עם התקדמות הפרויקט, זיהיתי את היתרון שלי בשטח. עם הניסיון שלי כלוחם, מאוד נוח לי שם. אני מבין את הראש של הלוחם. אנחנו עובדים כאן המון עם יחידות אחרות. עם לוחמים שמניחים עבורנו בשטח את האמצעים הטכנולוגיים שאנחנו מפתחים. צריך להטמיע אצלם את הטכנולוגיה, להסביר להם איך להניח את הציוד, על מה ללחוץ, איך להפעיל. נוח לי מאוד לעבוד מולם. אנחנו מדברים באותה שפה".
שוכחים לאכול ולישון
את המנהרה הראשונה שלהם חשפו חיילי המעבדה במארס 2016. "עדיין היה סימן שאלה לגבי היעילות שלנו", מספר אל"מ אביטן. "היינו צריכים להוכיח גם לעצמנו שאנחנו לא טועים. מפקד המעבדה הראשון, סגן א', היה איתי במקום שהיינו בטוחים שיש בו מנהרה. קדחנו שם והמקדח לא מצא כלום. חזרתי הביתה בתחושת כישלון. היינו בטוחים שאנחנו על מנהרה וזה לא הצליח. היינו מאוכזבים. למחרת בבוקר הייתי בתל־השומר, וא' התקשר ואמר שעלינו על נקודה אחרת ומצאנו את המנהרה. הבנו שהשיטה שעבדנו איתה נכונה. זה היה מרגש. הבנו שיש לנו את זה. עוד לא פתרון קסם, עוד לא מערכת מושלמת, אבל הבנו שהגישה שלנו נכונה".
זו אחריות עצומה להצביע על נקודה ולקבוע שזה המקום.
"מגיע אלינו למעבדה זרם אינסופי של מידע", אומר סרן בר. "מידע פיזי, לוגי, מודיעיני. אנחנו אלה שאמורים לפענח אותו ועל בסיסו להסתכל למפקד האוגדה בעיניים ולשכנע אותו שכאן צריכים להשקיע משאבים וכוח אדם בתעדוף גבוה ולהסביר איפה לשים את הדרילר (מקדח) ולחפור. זה סיפוק גדול מאוד לסמן נקודה בשטח ולראות מקדח פוגע בה. עד שזה לא קורה – אתה לא יודע ב־100 אחוז אם צדקת. זה תחום אפור. אתה לא רואה את מה שאתה מעריך שיש מתחת. אתה קובע לפי התנהגות של סנסור כזה או אחר".
"היו גם כישלונות", מודה סמל לביא. "זה מבאס, אבל צריך ללמוד מהם איך להשתפר".
גם חמאס מנסה ללא הפסקה להפריע ולסכל את עבודת המעבדה. "הם רואים אותנו ומנסים להגיב", מגלה סרן בר. "לא מדובר מבחינתנו רק בהרכבת פאזל או ב'חפש את המטמון'. זה לא משחק שלנו לבד. זו התמודדות. זה שחמט".
לעבודה במעבדה אין שעות מוגדרות. היא פועלת 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, וכשאנשיה מרגישים שהם על סף חשיפת מנהרה, הם יכולים פשוט לשכוח לישון או אפילו לאכול מרוב להיטות. "אני זוכר את המנהרה הראשונה שלי", מספר לביא. "זו הייתה התרגשות עצומה. אטרף ממש. חוויה שלא אשכח לעולם. אחר כך, כשנרגענו קצת, התחלנו כבר לחשוב מה לומדים מזה".
חיילי המעבדה עוזבים לא מעט את הקרוואנים בבסיס האוגדה ומגיעים לנקודות השונות בעוטף עזה שבהן, על פי החיישנים השונים והמידע המודיעיני שנאסף, קיים חשש להימצאות מנהרה. "יושבים ימים ולילות בשטח, עם לפטופ ואלגוריתם, ובודקים", מתאר אשר.
"המקום הזה הוא קיצוני מבחינת העשייה הטכנו־מבצעית", מגדיר אדם. "והעובדה שאנחנו כאן פיזית בשטח היא יתרון אדיר. אנחנו יכולים לראות וללמוד כל פרט".
תמיר (20) הוא קצין אקדמי בחט"ל, שהצטרף למעבדה לפני כעשרה חודשים. "זה התפקיד הכי טוב שיכול להיות לטכנולוג", הוא אומר. "סגירת המעגל בין הפיתוח לבין השימוש בשטח היא הכי קצרה שאני מכיר".
"אתה מפתח ומפענח בו־זמנית", מסביר אשר. "אנחנו יכולים להיות כל הלילה בשטח עם צוות לוחמים כדי לבדוק את האמצעים שלנו. אנחנו עובדים עם כוחות ייעודיים, וחלק מהטכנולוגיות שאנחנו מבקשים מהם להפעיל יכולות להיות מאוד רגישות. לכן חשוב לנו מאוד הקשר האישי והישיר עם המפק"צים (מפקדי צוותים – י"י) – לבוא איתם, להדגים להם, להיות איתם. ככה אנחנו רואים בעיניים מה הגיוני לבקש מהם ומה לא. יש לנו דיאלוג רצוף מולם".
מיכל (25), האישה היחידה במעבדה, עולה חדשה מארה"ב שלמדה הנדסת חשמל בפנסילבניה ובימים אלה נסעה לבקר את משפחתה, יוצאת גם היא עם הלוחמים. "היא תותחית, אוכלת את השטח", מעיד אשר.
"עליתי לארץ לפני שנה והתגייסתי", מספרת מיכל. "חיפשתי הזדמנות להשתמש בידע שלי מהתואר בשירות הצבאי, אז הגעתי למעבדה. זו חוויה מיוחדת: שירות משמעותי, מבצעי, מאתגר ומהנה. אני עובדת עם האנשים הכי שאפתנים והכי מקצועיים שאפשר. השירות שלי נותן לי הזדמנות גם לתרום וגם להשתלב בחברה הישראלית. כבר בפעם הראשונה שירדתי לשטח הבנתי את משמעות התפקיד ואיך הוא תורם להגנת המדינה".
המפענחים במעבדה גם יורדים אל תוך מנהרות שנחשפו ועורכים בהן ניסויים לאמצעים השונים שהם מפתחים. "זה מגרש אימונים בשבילנו", הם מסבירים. אבל לפעמים, למרות שחשפו בוודאות מיקום של מנהרה, הם לא ממהרים להיכנס אליה. "יש מקרים, בהחלטת הפיקוד הבכיר כמובן, שאנחנו מחליטים להיות חשאיים", מסביר סרן בר. "זיהינו את המנהרה, יודעים בוודאות שהיא קיימת, אבל מעדיפים לאחוז אותה, לשמור עליה".
למרות פשטותם של הקרוואנים, הריהוט המשרדי והמזגן המקרטע במעבדה, המשאבים שמושקעים בפעילות הצוות הם כמעט ללא הגבלה, וגם מיטב המומחים בכל התעשיות הביטחוניות נרתמים לעבוד לצידם בכל פעם שהם נדרשים לכך.
איך חיילים בשירות סדיר עובדים מול מדענים בכירים ומנוסים?
לביא: "אחרי תקופת ניסיון הם למדו לכבד אותנו".
אשר: "מהנדס בכיר באחת התעשיות דיבר איתי על פענוח כלשהו שעבדנו עליו, ותוך כדי הדיון הוא אמר לי: 'אני סומך יותר על מה שאתה חושב, אתה רואה בשטח מאות דוגמאות כל יום'. אנחנו בעצם גם משאב עבורם. יש לנו מה לתרום להם".
"שברנו את כל הכלים", אומר אל"מ אביטן. "ביטלנו את כל נושא האגו. נוצר גוף ששובר את הכללים המוסכמים של הארגון הצבאי המסורתי".
ואכן, למרות שמדובר בחיילים זוטרים מבחינת דרגה, יכולותיהם המקצועיות המוכחות בתחום מובילות לכך שהם זוכים להערכה עצומה גם מהקצינים הבכירים ביותר. "אין פה שום עניין של דיסטנס", אומר מפקד האוגדה תא"ל פוקס. "הם המומחים. אני לא מבין בזה כלום. המציאה של המנהרה הבאה תתחיל ותיגמר בילד בן ה־20 הזה. בהערכות מצב הם יושבים עם הקצינים הבכירים ביותר, מפקדי חטיבות, מפקדי יחידות, ומסבירים את המצב בשטח מבחינת התחום שלהם".
גיאולוג עם דרגות רס"ן
המעבדה שחושפת מנהרה אחר מנהרה מעוררת עניין רב אצל בכירי צה"ל, שתחום התת־קרקע נמצא בראש מעייניהם מאז מבצע צוק איתן. "בגלל שמדובר בנושא שהוא במוקד העניין", מסביר סרן בר, "הייתה תקופה שאם פחות משני אלופים בשבוע ביקרו במעבדה, זה נחשב לשבוע חלש".
"מבחינתי", אומר אשר, "כמי שהגיע מהגדודים ששם כל סגן הוא חצי אלוהים, זה היה שוק לראות פתאום מפקד אוגדה, תת־אלוף, נכנס אליך למשרד ומדבר איתך. אני עדיין בשוק מזה בכל פעם".
"זה נחמד שאלוף מגיע, שומע הסבר ולוחץ לך יד", מחייך לביא.
"זה גם מוליד שיתופי פעולה חשובים", מוסיף בר. "ראש אגף תקשוב, למשל, הגיע לביקור, התרשם והציע טכנולוגיה שקיימת אצלו ויכולה לעזור לנו ונוצר שיתוף פעולה מעולה".
בר, שלמד כעתודאי הנדסת חשמל ופיזיקה, היה בתפקידיו הקודמים קצין טכני ביחידת מיתר של חיל התותחנים בתקופת צוק איתן, ולאחר מכן שירת בענף טילים ורקטות בחט"ל לפני שנקרא לפקד על המעבדה. "התאהבתי לגמרי בתפקיד הזה", הוא אומר. "בתחום החימושים הפיתוח הוא הרבה יותר ארוך טווח. כאן הסיפוק הוא מיידי".
בבית, המשפחה, הם יודעים מה אתם עושים כאן?
"אני מספר להם שאני מתעסק עם מנהרות ולא מעבר", משיב לביא. "לא רוצה להדאיג את ההורים. אני לא מספר להם שאני מגיע לשטח. אבל אני יודע ומרגיש שהם מאוד גאים בי. הם מרגישים שאני עושה תפקיד חשוב ומכובד".
"גם אצלי בבית יודעים שאני מתעסק במנהרות באופן כללי, אבל לא מאמינים שאני ביחידה טכנולוגית", צוחק אשר. "בעיקר כועסים עליי, כי שכשיש תקופות עמוסות ולחוצות אני יכול לשכוח להתקשר לאמא. אבל אז היא רואה איזו ידיעה בחדשות על מנהרה שנחשפה, ומבינה".
מה עושים אחרי שמגלים מנהרה? מסיבה? יוצאים לשתות? ארוחה חגיגית?
"אחרי גילוי הולכים לישון", מודה אשר. "זה בדרך כלל קורה אחרי תקופה סופר עמוסה וזו נפילת מתח מטורפת. אבל גם אז אין שקט נפשי. מתחילים עם חשבון הנפש. להסיק מסקנות, לנתח. האם הבנתי עד הסוף מה באמת עזר לי כאן למצוא את המנהרה? אבל בסוף־שבוע, כשיוצאים הביתה אחרי חשיפה כזו, זה פתאום שוקע ואתה מבין שהצלת חיים. לא רבים זוכים להרגיש את זה וזו זכות גדולה".
"זו תחושה של התעלות למצוא מנהרה", אומר אדם, "אבל מיד אחר כך מגיעה העבודה הרצינית. הבדיקה, למה הטכנולוגיה הזו עבדה כאן טוב יותר או פחות. ככה, בזכות תחקור נכון, אנחנו משתפרים מאירוע לאירוע".
יש פרס למי שמוצא מנהרה? תעודה? מדליה?
"יש גביעים", הם צוחקים ומצביעים על הארונות בקרוואן. "המדליות שלנו הן סלעים מכל מנהרה שחשפנו".
בלשכתו של תא"ל פוקס, מפקד האוגדה, מוצגות חמש צנצנות מלאות חול, בצבעים ובמרקמים שונים. "רק באוגדת עזה יש חמישה סוגי קרקע", הוא מסביר ומצביע על הצנצנות. "לכל סוג כזה יש מוליכות חשמלית שונה, צריך בשבילו אמצעים טכנולוגיים אחרים, צריך מקדח שונה. זה תחום מאוד מורכב. כשהגעתי לפקד על האוגדה היו במעבדה שניים או שלושה אנשים חיצוניים ממפא"ת (המינהל למחקר, פיתוח אמצעי לחימה ותשתית טכנולוגית במשרד הביטחון). הכל היה רק בחיתולים. הבאנו קמ"ן בדרגת רב־סרן, לא סגן ולא סרן, שיהיה מנותב רק למעבדה. הבאנו תקן לגיאולוג בדרגת רב־סרן. המעבדה הזו הפכה לשם דבר. המומחים הכי גדולים במדינה שמחים כשאנחנו מזמינים אותם לבוא ולעזור. מהטכניון, מאוניברסיטת תל־אביב, ממכון ויצמן. יש בי כל הזמן התרגשות עד לפיצוח של המנהרה הבאה. לפעמים, בדיון על תוואי אפשרי שיש לגביו אינדיקציה טכנולוגית או מודיעינית כלשהי, אני זורק להם אתגר. אני אומר להם: 'מבחינתי אני רואה את זה כמנהרה שהיא חוצת גדר. עכשיו תוכיחו לי שזה לא ככה'".
לדברי תא"ל פוקס, מה שדחף אותו לקדם את הנושא היו דברי הסיכום השנתיים של הרמטכ"ל רב־אלוף גדי אינזקוט. "בסוף 2015, 2016 ו־2017, כשהרמטכ"ל סיכם את השנה מול המפקדים הבכירים, הוא אמר תמיד: 'נכשלתי במשימה לסכל את התת־קרקע'. לראות את המפקד של הצבא אומר את זה, נתן לכולם אתגר אדיר לעוף על זה קדימה".
אל"מ אביטן אומר שבחט"ל צריכים עוד אנשים ושכבר מתחילים להרגיש שהביקוש להגיע גובר. "לתחום הזה אנחנו צריכים אנשים יצירתיים, עם יכולת חשיבה מחוץ לקופסה, תעוזה וחוצפה. אנשים מתחילים להבין שיש להם יכולת, כבר בגיל צעיר, להשפיע מכאן על ביטחון המדינה בהיבטים נרחבים. בסוף מה שהם עושים פותח מהדורות חדשות. כדי להרחיב את המערך וכדי לעמוד באתגרים שעוד יעמדו לפנינו צריך אנשים טובים".
צוות המעבדה מבטיח שמי שאכן יגיע אליהם, יזכה, מלבד התרומה האדירה לביטחון המדינה, גם בסיפוק אישי יוצא דופן. "אי־אפשר להגדיר את התחושה הזו", אומר סרן בר. "קשה לי לחשוב למה אפשר להשוות אותה".
כמו אחרי כיבוש שער בכדורגל?
"אולי, אבל רק אם זה שער ניצחון בגמר ליגת האלופות".
