"פעם הייתי פעמיים" - כך, בדרך הכי מוחשית, מסבירה ורוניקה גל־צור (46) מכפר־סבא כמה גדולה היא הייתה בעבר. גל־צור, גרושה ואם לשלושה, מרצה, מאמנת אישית ומנחת קבוצות, הייתה בעודף משקל מאז שהיא זוכרת את עצמה. "זה שילוב של גנטיקה וגם העובדה שאנחנו ארגנטינאים, דרום אמריקאים שאוהבים לחגוג את החיים עם ארוחות מתמשכות וללא אורח חיים בריא. כל החיים עליתי וירדתי וניסיתי כל פתרון אפשרי. בסוף מצאתי את עצמי במשקל 160 קילו. לפני 13 שנה הגעתי לשלב שבו אמרתי לעצמי שאי־אפשר להמשיך לחיות כך. זה פוגע באורח החיים, בבריאות, בילדים - בגלל הערות מהחברים. בקיצור, בכל חלקה טובה. אחד הדברים ששברו אותי היה כשחבר של הבן שלי הטיח בי שאני שמנה. הבן שלי יצא להגנתי ואמר לו: 'מה פתאום? אמא שלי עכשיו ילדה את אחותי הקטנה ואוטוטו תחזור להיות נורמלית'. אבל שנינו ידענו שמעולם לא הייתי נורמלית, מעולם לא הייתי רזה. אז הבנתי שצריך לעשות צעד רציני. בזמנו לא הייתה מודעות גבוהה לניתוחים הבריאטריים אבל הכרתי חברה שעברה תהליך דומה והיא הדליקה בי את הניצוץ. התחלתי לברר ובסוף החלטתי ללכת על זה", היא מספרת.
וזה דרש ממך אומץ?
"בנקודה שבה הייתי זו לא הייתה שאלה של אומץ, אלא להיות או לחדול. לא הייתי במקום שאני צריכה לחשוב, להתייעץ, להתלבט. ידעתי מהם הסיכונים לעומת הרווחים והחלטתי ללכת על זה. למעשה, עשיתי שלושה ניתוחים. בהתחלה ניתוח טבעת שלא הצליח. אחר כך עוד ניתוח שלא הצליח, את השלישי עשיתי אצל ד"ר אסנת רזיאל מ'אסותא רמת החייל'. שם הייתה נקודת המפנה, לא רק בגלל הניתוח עצמו, אלא בגלל שהתהליך הפגיש אותי עם דיאטנית שנתנה לי שלושה טיפים שמלווים אותי עד היום. הניתוח הוא רק מקפצה לתחילת הדרך, אבל אי־אפשר להסתמך עליו. חייבים שינוי תפיסתי, שינוי במחשבה ובאורח החיים. בלי זה התוצרים יהיו קצרי טווח".
להשאיר בצלחת
ומהם אותם טיפים?
"קודם כל לזכור שאנחנו לא אוכלים כי אנחנו רעבים - השמנה נגרמת מאכילה רגשית. כדי לשחזר את מנגנון הרעב והשובע למדתי לשאול את עצמי לפני האוכל עד כמה אני רעבה מ־1 עד 10, ולאכול בהתאם. הטיפ השני הוא להבין שלביס הראשון ולביס האחרון יש בדיוק את אותו הטעם. אפשר לאכול שורה של חבילת שוקולד ולא את כל החפיסה. לטיפ השלישי אני קוראת 'חבלים'. בזמנו, בימים של ההשמנה הקיצונית, הייתי אוכלת את השאריות של הילדים כי חבל לזרוק. אז צריך לדעת שלא חבל לזרוק, אלא חבל לזרוק לגוף שלי. נכון שזה נוגד את מה שחונכנו עליו, אבל הגיע הזמן כן להשאיר בצלחת".
תוך כמה זמן ראית תוצאות?
"10 הקילוגרמים הראשונים עפו מהר. בהמשך, הירידה הייתה בהדרגה. אחרי שנתיים לא הכירו אותי. גם כי שמרתי וגם כי בשנה הראשונה התאמנתי בעקביות. לצערי, היום אני מתאמנת פחות".
גל־צור מתנשאת לגובה 1.75 ומשקלה עומד על 85־84 קילוגרמים. "אף פעם לא הייתי מה שנקרא 'שמנה טיפוסית'. ההשמנה מעולם לא חסמה אותי מלהצליח, לפתח קריירה, להינשא לבן זוג מצליח וללדת ילדים מהממים. על פניו הכל היה נפלא. חייתי חיים שלמים", היא מספרת. "הדבר המשמעותי שקרה לי מאז הניתוח זה שאני יותר קלילה פיזית. האנרגיות השתנו וזה משפיע על הכל, בעיקר על שמחת החיים והאהבה העצמית. אהבתי את עצמי גם קודם, אבל אני זוכרת שעל כל הישג שלי התאמצתי הרבה יותר והיום אני עושה הכל ואף יותר בהרבה פחות מאמץ".
איך היו התגובות כשהתחילו לראות אצלך את השינוי?
"אנשים היו המומים והתגובות היו מדהימות. הרבה אנשים לא מזהים אותי ומאוד מופתעים. בכלל שיניתי לוק. הייתי בלונדינית וצבעתי לשחור. לא רוצה להיות בנאלית. זה כיף להיות יפה, אני אוהבת לראות את עצמי, אוהבת את מה שאני רואה במראה".
זאת לא מלחמה יומיומית?
"כשאתה מסגל אורח חיים, זה כמו צחצוח שיניים. זו המודעות ודרך החיים וזה משהו שסיגלתי לעצמי. עברתי לצלחות קטנות ובמשך תקופה ארוכה אחרי הניתוח הכרחתי את עצמי להשאיר בצלחת ולשבת חצי שעה כשאני בוהה בה ולא אוכלת. אז זו הייתה מלחמה. היום כבר לא".
שמחה ג'ן־ואר (48) מרמת־ישי, נשואה ואם לארבעה, היא מנחת סדנאות שמחה וצחוק, ומרצה על שִׂמְחָה בלב ועל כל תהליך הניתוח שלה. "אצלי נקודת המפנה הייתה לפני 10 שנים", היא נזכרת, "ראיתי תמונה שבה לא זיהיתי את עצמי. תמיד הייתי אישה מלאה אבל כנראה שעד אז לא הבנתי כמה. שקלתי 125.5 קילו. לא תיארתי לעצמי שאני כזו שמנה. התחלתי להסתכל ברשת על ניתוחים כי ידעתי שדיאטה זה לא מספיק. הרי מי שמגיע למשקל כזה כבר ניסה כל דיאטה שבעולם. באותה תקופה התחום הבריאטרי לא היה מפותח כמו היום. למעשה, אני בין הראשונות שעברו את הניתוח. בחרתי בניתוח שרוול למרות שלא הייתה עליו סטטיסטיקה. היה נראה לי הכי פחות מלחיץ לעשות אותו".
בשנה הראשונה היא השילה מעליה 50 קילוגרמים. "אחרי שנה עשיתי גם פלסטיקה בגוף ולא לקחתי בחשבון שהמדדים הבריאותיים לא התאימו לי. עברתי ניתוח של 6־7 שעות ויצאתי מזה חצי בן אדם. ההמוגלובין ירד והייתי ממש חלשה. שמרתי על משקל של 75 קילו כשנתיים. חיצונית, אפשר לומר שזו הייתה התקופה הכי יפה שהייתה לי. פתאום לבשתי ג'ינס 38. אבל רגשית לא ידעתי מי אני. הסתכלתי במראה ולא הכרתי את עצמי. אחרי ההחלמה מהניתוח הפלסטי הייתה תקופת פריחה אמיתית של המון מחמאות. בעלי והילדים היו שמחים בתוצאות. הילדים היו גאים בי גם כשהייתי שמנה, אבל יותר נעים כשאמא נראית טוב יותר".
מה היה קשה אחרי הניתוח?
"נדרשה עבודה מאוד גדולה על רגש. לא פשוט להכיל את השינוי הזה ללא תמיכה רגשית. בשנתיים עד חמש השנים שאחרי הניתוח עליתי קילו ועוד קילו ,עד ששקלתי כמעט 100 קילו. זו הטראומה של כל שמן, להגיע לשלוש ספרות. הבנתי שאם אין עבודה קשה על הרגש ועל הראש, הניתוח לא מצליח לאורך זמן. לרוב, אדם הופך לשמן בעקבות אכילה רגשית, וזה לא משנה אם הוא שמח או עצוב. כשאתה לומד להתמודד עם רגשות ומתרגם אותם לעשייה אחרת מלבד אוכל - הצלחת להתמודד".
ג'ן־ואר לא ויתרה לעצמה. "בחרתי לי מטפל רגשי, והמסקנה מהטיפול אצלו הייתה שעליי לקבל את עצמי בכל משקל. שאם נגזר עליי להיות שמנה - אז הכל בסדר. כשהתובנה הזו חילחלה, הגוף שיחרר את הסטרס שהיה מצוי בו מהרצון להרזות ומהחרדה להשמין. בשלב הזה הצטרפתי לתוכנית תזונתית, וכשהייתי בשלה רגשית, הקילוגרמים ירדו וחזרתי למשקל שלגוף טוב בו - בין 86 ל־88 קילו".
ומאז את כבר לא במאבק?
"הכי לא. הבנתי מהי משמעות האוכל בחיי ואני מתייחסת אליו כאל דלק שמזין את הגוף. את הרגשות שלי אני מנתבת לספורט, להפצת שמחה, להבין שכשאנחנו מקבלים את עצמנו זוהי ההצלחה, ולא המספרים על המאזניים. יש לי תוכנית תזונתית בלי ג'אנק־פוד, אבל שוקולד אני אוכלת בסופי שבוע וטוב לי. מראשון עד שישי אני צורכת חלבונים וירקות במשך היום ובערב מוסיפה פחמימה. בשבתות ובחגים אני אוכלת מה שאני רוצה. כן, זה כולל עוגה, גלידה, כל מה שבא לי. אני לא עושה חשבון קלוריות. כמובן שאני לא אוכלת שטויות כל היום. אם יוצא לי לשתות קפה עם עוגה אז בסדר, אבל אלה דברים שבמשך השבוע לא יקרו. אם אני יוצאת לאירוע - אני מקזזת. אין פתרונות קסם. מי שרוצה להיראות טוב חייב לשמור. אני עושה המון ספורט: רוכבת על אופניים, עושה פילאטיס, צועדת, חוגים, רצועות. כל יום".
אז מה השורה התחתונה?
"כשלא עושים שינוי בראש, הניתוח לא עובד. זו הזדמנות להיפטר מהמסה הראשונית, הגדולה. כשיש להוריד 50 קילו זה קרש קפיצה. המסקנה היותר חשובה היא, שכשאנחנו מקבלים את עצמנו כמו שאנחנו, שלמים עם עצמנו ואוהבים את עצמנו, אין שום מניעה לשמר תוצאות לאורך זמן. זה המסר הגדול. אני לא מסתכלת על עצמי ככישלון כי עליתי 10 קילו מהחמישים שירדתי, אלא רואה את ההצלחה שאני חיה בשלום ושלמות עם עצמי גם עם העשרה קילו האלה. הנפילה של כולם היא בכך שהם מרגישים שנכשלו אם עלו גרם והם חיים בפחד מלהשמין".
"יש עצב"
אומרים שיש קשר בין להיות שמן לשמחה. מצב רוחך השתנה?
"בחודשים הראשונים אחרי הניתוח יש עצב מסוים כי קשה לאכול. אני זוכרת שהייתי בחתונה והיה ריח מעלף של קבב ולא יכולתי לאכול, אז יצאתי החוצה ובכיתי. אבל אחר כך כבר אפשר וזה משתנה. מי שבאמת שמח, השמחה חוזרת אליו גם כשהוא מרזה. אישית - אני מחוברת לשמחה האמיתית שבי. אבל בפורומים השונים ברשת, אנשים כן מדברים על כך שוויתרו ויתור גדול ונלקח מהם משהו".
גם אביבה פלדמן (36) מנתניה, סייעת בגן, נשואה, היא מהראשונים בארץ שעשו ניתוח שרוול. "כשהייתי בת 10, רופאת המשפחה אמרה לאמי ז"ל שאני שמנה לגילי. האמת היא שהייתי רק קצת מלאה ולא נמוכה בכלל. נתנו לי דיאטה שפגעה לי בבלוטת התריס והנזק התגלה רק בגיל הבגרות. כך התחילה ההשמנה, וזה הידרדר עד שהגעתי ל־236 קילו. יש לי היסטוריה משפחתית של משקל גבוה. שני ההורים שלי היו שמנים", היא מספרת.
לפני 17 שנה, בגיל 19, היא עברה את הניתוח הראשון שלה, ניתוח טבעת קבועה. "ירדתי במשקל, אבל הירידה נעצרה אחרי 60 קילו", מסבירה פלדמן. "אחרי ארבע שנים עשיתי את ניתוח השרוול בהמלצת הרופא שלי. הלכתי על זה בלי היסוס כי לא היה לי מה להפסיד. אמא שלי הייתה מאוד חולה ממחלות לב, סוכרת, עשתה דיאליזות. לא רציתי להגיע למקומות האלה".
אחרי הניתוח, התחילו הסיבוכים. "עברתי מאז 13 ניתוחי בטן בגלל דליפות וזיהומים. רק לפני חמש שנים יצאתי מהמצב. לכן, חשוב שאנשים ידעו שיש לניתוחים השונים השלכות וסיכונים. זה לא פשוט כמו שזה נשמע, יש גם כל מיני תוצאות. אחרי הניתוח השלתי הרבה מהמשקל והגעתי ל־59 קילו, שזה תת־משקל מבחינתי. במשך תקופות הייתי מחוברת למכשיר שנתן לי הזנה דרך הבטן והווריד ובית חולים 'מאיר' היה ביתי השני. במשך 5־4 שנים הייתי מאושפזת לסירוגין".
היום את מאוזנת על משקל של 78 קילו. במחשבה לאחור, היית עושה את הניתוח שוב?
"מצד אחד, אם הייתי יודעת איך זה יסתבך הייתי רואה את הכל אחרת. מצד שני, אין לדעת מה היה קורה לי וכמה היה מסוכן להמשיך עם המשקל האסטרונומי".
פלדמן שומרת על איזון מזה ארבע שנים. "אימצתי לי הרגלי אכילה טובים ולכן אני לא במאבק תמידי. ויתרתי על דברים שגורמים להשמנה כמו מילקשייק, עוגות ועוגיות. אני אוכלת מהם ממש קצת. אני מקבלת הרבה תמיכה בקבוצות הווטסאפ והפייסבוק שנקראות 'יורדים בגדול' בהנהלת שני שחר. כל אחד שם נותן טיפים, מספר על הניסיון שלו, וזה נותן כוח ומוטיבציה להמשך".
מה הטיפ שלך למי שעובר את הניתוח?
"לעשות סוויץ' בראש ולהיות כל הזמן באיזון. לא להיבהל אם אכלתם עוגה, אבל לדעת שאחריה לא תוכלו לאכול טוסט או לאפה עם שווארמה. חשוב גם לעשות ספורט. אני עושה הליכות כמעט כל ערב, עם בן זוגי שהכרתי לפני חצי שנה - במראה החדש שלי". •
הניתוח זו רק ההתחלה
"אחת הגישות היעילות ביותר היום במלחמה במגפת השמנת היתר העולמית, היא הגישה ההוליסטית" - כך אומרת ד"ר אסנת רזיאל, מומחית בניתוחים בריאטריים בקבוצת "אסיא מדיקל", "אסותא" רמת החייל.
לדבריה, "בגישה זו רואים את המנותח הבריאטרי כאדם עם מכלול בעיות שהובילו להשמנת יתר קיצונית. הטיפול מתייחס לכולן, לא רק באמצעות ניתוח".
ד"ר רזיאל מסבירה כי הגישה מורכבת משילוב של מעקב צמוד אחר המנותח והישגיו, טיפול רגשי המנסה לטפל במקורות הרגשיים שהובילו לאכילת יתר, שינוי הרגלי אכילה לא בריאים מן היסוד, חינוך תזונתי ושילוב של פעילות ספורטיבית כדרך חיים. "כל אלה הופכים את הצלחתם המוכחת של מנותחים בריאטרים לגורפת ומתמשכת יותר בשמירה על משקל תקין, ואיתו, על איכות חיים גבוהה יותר", היא טוענת.
ד"ר רזיאל מדגישה את חשיבות הפעילות הגופנית לאחר ניתוח בריאטרי לשיפור המצב הבריאותי של המטופל. "אני ממליצה להירשם לפעילת הפילאטיס המתונה, או ליוגה, או פשוט ליצור לעצמך קבוצת הליכה עם חבר טוב או מטופל בעל מוטיבציה דומה. הדרך חזרה לחיים חברתיים ולהחזרת התחושה הטובה לגבי דימוי הגוף, ומעבר לכך אף הבריאות הפיזית, עוברת אחרי הניתוח הבריאטרי דווקא בשביל ההליכה הפסטורלי בפארק השכונתי".
מחקר אשר פורסם לאחרונה באתר הרפואי Medscape, שופך אור על חשיבותה של פעילות גופנית לאחר ניתוח בריאטרי, דווקא עבור נשים. "מתוצאותיו עולה כי כל פעילות גופנית, גם בעוצמה נמוכה, אפילו הליכה רגילה, כאשר היא מתווספת לשגרת החיים לאחר ניתוח בריאטרי והופכת להיות פעילות סדורה של המטופל, יש לה תרומה של ממש לבריאותם של החולים. תוצאותיו של המחקר מעידות בצורה חד־משמעית כי מנותחים שאינם נוקטים יוזמה כזו של פעילות גופנית, נשארים בקבוצת סיכון של סוכרת ושל שיפור נמוך יותר במצבם הבריאותי".
במסגרת המחקר חולקו כ־128 מטופלים, מרביתם נשים, זמן קצר לאחר ניתוח בריאטרי, לשתי קבוצות שונות. האחת לקחה חלק בתוכנית עם הדרכה בריאותית, ואילו הקבוצה השנייה לקחה חלק בתוכנית פעילות גופנית מתונה עם השגחה חלקית. בעוד שבקבוצה הראשונה הנשים השתתפו בעיקר בהרצאות, דיונים וקיבלו מידע על מידע תרופתי, תזונה וביצוע מתיחות, הרי שבקבוצה השנייה שולבה פעילות גופנית מתונה, בעיקר הליכה. "בתחילת המחקר, בשתי הקבוצות מדדי הגלוקוז והאינסולין היו כמעט זהים, אם כי עדיין טובים הרבה פחות בהשוואה לאנשים בריאים אשר לא נזקקו לניתוח ושמרו על משקל תקין לאורך חייהם", היא מסבירה, "רמות הסבילות לאינסולין השתפרו בשתי קבוצות הבדיקה של המחקר, אך בקבוצה שבה התקיימה פעילות גופנית מתונה השיפור היה דרמטי יותר".
