ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    24 שעות • 13.10.2018
    השאלה היומית: האם נכון להקרין סרט על "גבורת הנשים הפלסטיניות באינתיפאדה" בתיאטרון שממומן על ידי המדינה?
    קראו את שתי הדעות המנוגדות ובסוף תוכלו להצביע: מי צודק לדעתכם?
    מרב בטיטו, יפעת ארליך

     

     

     

    חלק מהשיח הדמוקרטי

    מרב בטיטו

     

    מי מפחד מסרטים דוקומנטריים? רק מי שאינו מסוגל להתמודד עם קיומה של זווית נוספת להתבוננות בחיים. זה בכלל לא עניין של חופש ביטוי, גם לא סוגיה שקשורה למאפייני הדמוקרטיה. מדובר ביכולת של אדם להכיל — מנטלית ונפשית — עדויות (documentary) של אנשים אחרים שאינם הוא עצמו, ובמסוגלות שלו להתמודד — אינטלקטואלית ורגשית — עם הרעיון שכל אדם חופשי לפרש את המציאות שלו.

     

    כמו בז'אנר המסחרי כך גם בתיעודי: יש סרטים טובים וגרועים, יש כאלו שהופצו להקרנות מסחריות בבתי הקולנוע וכאלו שיישכחו רגע לאחר שהסתיימה ההקרנה החגיגית, יש את אלו שיכו הדים ויעצבו תפיסות עולם מחדש, ואת אלו שרישומם יימחה למחרת היום. יש את הסרטים שיירכשו מיד להקרנה בערוץ טלוויזיה מסחרי, ואת אלו שיעוררו סביבם "סערה ציבורית" כמו שהכותרות בעיתון אוהבות.

     

    "נאילה והאינתיפאדה" — סרט שטרם צפיתי בו, הוא אחד מאלו שאולי בכלל לא היינו שומעים עליו אם לא היה נוגע לאופן בו אנו נראים מזווית אחרת. כמו הסדרה "מגידו" (2017) שתיעדה את חייהם של אסירים ביטחוניים בכלא הישראלי, כמו "רעד בעזה" (2015) שמציג שיטת טיפול של מומחה לטראומה מהולנד בעבודתו עם כמה מתושבי עזה, כמו "אל סף הפחד" על הרוצח יגאל עמיר ומשפחתו (2015) וכמו יצירות דוקומנטריות רבות אחרות, מתייחסים בישראל לחומרים דוקומנטריים כמו אל חומר נפץ: מקימים גדרות, מוציאים אזהרת מסע ופורשים כוחות ביטחון דמיוניים מסביב לבתי קולנוע, טרם הוקרן הסרט.

     

    כמו תמיד, גם במקרה הזה יהפכו אלו שמתנגדים להקרנת הסרט, ליחצ"נים הכי יעילים שלו וישיגו בדיוק את המטרה ההפוכה לה הם קיוו. במקום שהציבור הישראלי יכיר את הצד השני, אפילו ברמה של "תודעת אויב", הוא מתעסק באותיות הקטנות שמסבירות היכן מתקיימת ההקרנה והאם המדינה מממנת אותה. הגיע הזמן לומר בקול שעם הנצח לא מפחד מסרטים דוקומנטריים, או פשוט לקנות כרטיס לסרט אחר.

     

    לא חושבים על הקורבנות

    יפעת ארליך

     

    אחיקם סימן טוב, תושב עפרה, היה בן שבעה חודשים כשנפצע קשה מאוד. זה היה במהלך האינתיפאדה הראשונה. סלע שפלסטיני זרק אל מכונית המשפחה בדרכה הביתה פגע בראשו. עד היום נושא אחיקם את הצלקות ואת ההשלכות הקשות של הפגיעה המוחית שספג. משום מה אף אחד לא עשה עליו סרט דוקומנטרי. גם לא על אמו הגיבורה. לנאילה עיאש שעודדה פלסטינים לצאת להפגנות, שיבחה משליכי אבנים ובקבוקי תבערה וקראה להסלים את המאבק בישראל, הוקדש סרט שלם. גיבורה פמיניסטית עשו מאישה שתמכה ביידוי אבנים על תינוקות, פציעת מאות ישראלים ורצח של 164 ישראלים. אוי לאותו פמיניזם. אוי לאותה גבורה נשית.

     

    הסרט הדוקומנטרי, שהופק על ידי הארגון האמריקאי "Just Vision" הנלחם נגד "הכיבוש", יוקרן ביום חמישי בתיאטרון הערבי־יהודי ביפו. סרט דוקומנטרי עלק. על פי הטריילר נראה כי מדובר בסרט תעמולה זול. האג'נדה של ארגון השמאל הקיצוני שהפיק אותו, זועקת. הזווית חד־ממדית להחריד. נזקי האינתיפאדה האלימה לא נשמעים. לא נראים. לא קיימים. המסכנות קיימת רק בצד הפלסטיני. על פי התפיסה המעוותת הזאת — להיכנס לכלא הישראלי בראשית היריון, ללדת ולטפל בתינוק מאחורי הסורגים, כמו נאילה המסכנה, זה נורא. להסתובב עם נכות כל החיים מאבן שנזרקה בעידוד של נאילה וחברותיה, ממש לא נורא. לא נורא עד כדי כך שאפשר פשוט להתעלם מכך.

     

    סרטים חד־צדדיים ומעוותים יש לרוב. לא על כך כעסי. את חופש הביטוי, ערך חשוב עד מאוד, יש למתוח עד קצה גבול היכולת. אם בסרט אין הסתה לאלימות, אין לאסור את הקרנתו בישראל. אבל חופש הביטוי אינו חופש המימון. תיאטרון יפו ממומן על ידי משרד החינוך ועיריית תל־אביב. משלם המסים הישראלי אינו אמור לממן באופן ישיר או בעקיפין סרט תעמולה פלסטיני. יתכבדו מפיקי הסרט וישכרו להם אולם פרטי ויחגגו להם ערב תמיכה בפמיניזם פלסטיני מעוות.

     


    פרסום ראשון: 13.10.18 , 20:21