לא עושה סיפור

הלהקה שפתחה את עונת המחול הבינלאומית בסוזן דלל היא "פרויקט המחול לוס אנג'לס" שהוקמה ב־2012 על ידי בנג'מין מילפייה — הרקדן והכוריאוגרף הצרפתי שפרץ לתודעה כששימש כוריאוגרף בסרט "ברבור שחור", שבו גם שיחק את בן זוגה למחול של כוכבת הסרט, נטלי פורטמן, זוגיות שהסתיימה בחתונה.

הלהקה העלתה ערב ובו שלוש עבודות: שתיים מהן יצירות עדכניות של מילפייה ועבודה רפרטוארית אחת מאת מרתה גרהם — שלושה דואטים יפים שחלפו ביעף, חסרי משקל, חוטאים להשפעה האמיתית של הכוהנת הגדולה על המחול המודרני.

היצירה הטובה ביותר בערב הייתה "אורפיאוס על הכביש המהיר" שהתבצעה לצלילי המוזיקה הצורמנית והנפלאה של סטיב רייך. זו עבודה שמשלבת בין המחול החי על הבמה לסרט וידיאו המוקרן מאחוריה ובו תשעת הרקדנים משמשים כהד להתרחשות הבימתית. והאינטגרציה בין הווידיאו לכוריאוגרפיה מצליחה ליצור רבדים חדשים באופן שבו המחול זורם ממדיום אחד למשנהו בצורה חלקה. דווקא הנושא, הניסיון להתאים את המיתוס של אורפאוס לימינו, מתמיה ומרגיש מעט מטופש. וחבל, כי למרות שהיו לא מעט רגעים שבהם הרקדנים החיים על הבמה לא יכלו להתחרות עם המסך הענק שגזל את נוכחותם, הבחירה לצלם את הסרטון במרפה, טקסס, שם צולם הסרט האיקוני "הענק", הופכת את העבודה לקינה על אמריקה. ב"לימודי באך" (חלק 1) בחר מילפייה במקום להשתמש במוזיקה של באך כרקע, לתרגם את חוקי הקומפוזיציה של באך לתנועה. נדמה לי שבשביל להבין לעומק את התפיסה הכוריאוגרפית של מילפייה, כדאי ליהנות מהאגביות היושבת בבסיסה ולזכור את מה שכתב ולדימיר נבוקוב: "יש משהו מוזר בנטייה החולנית שלנו לרוות נחת מן העובדה... שניתן להתחקות אחר יצירת אמנות ולמצוא מאחוריה 'סיפור אמיתי‘".