כל פעם אנחנו מזדעזעים מחדש. עוד אישה נרצחה על ידי בן זוגה. עוד ילד וילדה מתייתמים באכזריות בלתי נסלחת מאמם. זה קורה מתחת לרדאר של כולנו. בני משפחה, חברים, שכנים, מכרים. לפעמים יש סימנים, לפעמים שומעים צעקות ומריבות, לפעמים, כמו במקרה של עליזה שפק — יש אפילו תלונה במשטרה ובית משפט שמחליט לרחם. והרבה פעמים — זה קורה, כביכול בהפתעה. עליזה ואנגווץ וואסה, קורבנות האלימות במשפחה מהשבוע, לא יהיו לצערנו הנשים האחרונות במעגל האלימות הבלתי נגמר הזה. בשנה החולפת נרצחו 20 נשים כתוצאה מאלימות בתוך המשפחה, ועוד מאות הותקפו ואושפזו. כשכל כך הרבה נשים נפגעות מדי שנה, כשמאות אלפי נשים וילדים חיים תחת אימה ואלימות — אי־אפשר להתעלם מהשאלה -איפה הרשויות? ולמה המדינה נכשלת שוב ושוב במניעת מקרי הרצח ובטיפול בנפגעות ובנפגעי האלימות במשפחה? דוח של מרכז אדוה משקף את עיקר הסיבות לכישלון הרשויות בטיפול במגיפה הכי פרטית, הרסנית ומסוכנת - שמתחבאת מאחורי דלתות נעולות — במקום שאמור להיות המבצר הכי מוגן של כולנו. הבית.

תקציב שאינו מספיק, מחסור במענים לגברים אלימים, מחסור בפתרונות לבנים מעל גיל 13 שלא מורשים לעבור עם אִמותיהם למקלטים לנשים מוכות, ומעל הכל — חוסר תיאום בין גורמי המשטרה, הרווחה, המשפט, הבריאות והחינוך, הם חלק מרכזי מהסיבות לכישלון המדינה בטיפול במגיפת האלימות במשפחה. "היעדר התיאום", נכתב בדוח, "מקשה על גיבוש תמונת מצב בכל הנוגע לרמת המסוכנות של הגבר הפוגע ועל התאמת הטיפול עבורו".

נקודה קריטית נוספת שעולה מהדוח היא הקושי בהתמודדות עם הפרות של צווי הגנה והרחקה. הקושי הזה נובע לא פעם בשל קשיים בהעברת מידע בין הנהלת בתי המשפט לבין המשטרה. בנוסף, קיימים מצבים שבהם גבר אלים ברמת מסוכנות גבוהה משתחרר מבית הסוהר מבלי שקיים נגדו צו הגנה. בהקשר זה, הוועדה למניעת אלימות במשפחה המליצה על בחינת תיקון חקיקה שיאפשר לבית המשפט להורות על שימוש באמצעים טכנולוגיים כמו אזיקים אלקטרוניים נגד עבריינים מסוכנים שהפרו צווי הגנה בעבר.

למה לא עושים משהו?

ברברה סבירסקי, מנהלת מרכז אדוה, מסבירה מה עומד מאחורי כתיבת הדוח. "יש הרבה גופים שמטפלים באספקטים השונים של אלימות במשפחה ורצח נשים, ביקשנו לאגד את כל המידע למסמך אחד. גילינו שנעשתה הרבה מאוד חשיבה, נבנתה תוכנית לאומית להתמודדות עם התופעה, וכמו הרבה תוכניות היא קיבלה את אישור הממשלה. אבל היא לא יושמה במלואה, ובעיקר קשה מאוד לעקוב אחר היישום — בשל חוסר שקיפות בכל הנוגע לתקציבים ולעשייה", אומרת סבירסקי, שהייתה גם מייסדת שותפה של המקלט הראשון לנשים מוכות שהוקם בישראל בשנת 1979 בחיפה, יחד עם ח"כ לשעבר מרשה פרידמן ונשים נוספות. "יש כל כך הרבה גופים וצריך שכולם יעבדו ביחד, וכל עוד זה לא קורה, יהיה קשה לשנות. יש את המשטרה ובתי המשפט, את הרווחה, המקלטים, חשוב גם השיקום של האישה שנפגעה מאלימות, חשובה הכשרה מקצועית, סיוע כלכלי, עזרה במציאת עבודה, חשוב למצוא לה מקום לגור בו. חשוב שהעזרה לא תהיה לשנה אחת, אלא שהדרך לצאת מהסיוע תהיה בהדרגה, עד שהיא תוכל לעמוד על רגליה".

רבקה נוימן, מנהלת האגף לקידום מעמד האישה בוויצו ישראל, שולחת אצבע מאשימה כלפי הפוליטיקאים. "אני אומר משהו מאוד קשה: לדעתי, תחום המאבק באלימות נגד נשים בכלל לא נמצא בסדר העדיפויות של הממשלה הזו. גם לא בזו שקדמה לה ובאלו שקדמו לה. אנחנו במעין קיפאון ורגרסיה. האוכלוסייה גדלה, האתגרים גדלים, והאלימות לא קופאת על שמריה. כשהממשלה רוצה היא יודעת להשיג כסף. כסף יש. הבעיה היא לא הכסף", אומרת נוימן בכעס. "יש לנו תוכנית בין־משרדית שאושרה כבר ב־2017 בוועדת שרים. היא הגיעה לתהליך מאוד מתקדם. משהו קרה מאז? אנחנו בנובמבר 2018. משהו קרה בנושא הטיפול בילדים? משהו קרה עם הטיפול בגברים? משהו התקדם עם נושא האיזוק האלקטרוני? הקימו עוד מעונות לגברים אלימים? הרחיבו את המענה הטיפולי? שופטים עוברים הכשרות כדי לא לפטור גברים אלימים בעונשים שאינם תואמים את חומרת המעשה? לא! שופטים לא עוברים השתלמויות מוסדרות בתחום. השופטים שאני פגשתי בהכשרות הם כאלה שזה בלאו הכי בדמם וליבם. אין הנחיה של שרת המשפטים שתחייב את כל השופטים לעבור הכשרות, ושזה יהיה תנאי סף לעיסוק בתחום הזה. היו שורה של מקרי רצח, שמעת מישהו משרי הממשלה מתבטא בימים האחרונים? הם נורא טובים בפיזור הצהרות ביום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים, אבל הם לא פודים את השטר".

עליזה שפק ז"ל

לדבריה של נוימן, מספר המקלטים לנשים מוכות קבוע כבר שנים. "רק עכשיו, בתוכנית הבין־משרדית הוחלט לתגבר את נושא הטיפול בגברים וילדים. יש בי זעם על הצביעות של הממשלה. ישבו מיטב המומחים בוועדות ובתתי־וועדות, שכתבו פרויקטים, ותעדוף, ותקצוב, וכל המשרדים ישבו וחשבו על שיתופי פעולה, הושקעה מחשבה רבה ומקצועית — אבל מה לא עשו? לא בנו מינהלת או רשות שתפעיל את התוכנית. אז היא עוברת לוועדת שרים, וממשרד למשרד, והכל חסר משמעות. אם הייתה מוקמת רשות ביצועית שמאגדת בתוכה נציגים מכל המשרדים שנוגעים לדבר, עם תקציבים עצמאיים משלה — לא היינו במקום שבו אנחנו נמצאות ארבע שנים אחרי שהוועדה הוקמה בקול תרועה רמה. לצערי נשים בכלל ונשים נפגעות אלימות בפרט לא נמצאות בסדר העדיפויות".

לפי הנתונים שנמצאים בידי נוימן, כמאתיים אלף נשים בישראל חיות בצל האלימות במשפחה. "אני רוצה לעודד נשים ללכת לייעוץ, לטיפול, בעיקר כשיש להן תחושת בטן שמשהו רע קורה. להתייעץ עם גורם מקצועי בלתי תלוי, לא להתכחש למה שהבטן אומרת להן. לא כל הפתרונות זה משטרה או יציאה חפוזה למקלט. יש לנו היום המון כלים לסייע לנשים לא להיקלע למקום שבו בן הזוג פוגע או רוצח אותן. יותר ויותר נשים פונות למרכזים למניעת אלימות בקהילה. יש כיום שירותים בקהילה, מסובסדים וטובים. בצד השני, שהוא לא פחות מרכזי מהנשים — הגברים הם חלק מהבעיה. נורא נוח לנו לעשות להם דמוניזציה, לשים עליהם מיתוג רצחני ומפלצתי ולהשאיר אותם בצל. אין שום דבר באווירה החברתית היום שמאפשר לגבר אלים מול בת הזוג שלו להגיד, 'אני במשבר, אני מוצא את עצמי עושה דברים שאני לא רוצה לעשות — תעזרו לי'. האווירה החברתית מקשה על גברים לבקש עזרה. אם המרכיב המרכזי בבעיית האלימות הם הגברים — הם חייבים להיות חלק מהפתרון. אחרת נמשיך להיות מדינה ששמה פלסטר במקום שנדרשת פעולה הרבה יותר מורכבת ועדינה".

"יש בי כעס"

כלת פרס ישראל, רות רזניק, שהקימה לפני 45 שנים את עמותת ל.א. לאלימות נגד נשים וכיום מכהנת כיושבת ראש העמותה, זועקת מדם ליבה: "ב־2016 הוקמה ועדה בין־משרדית של מספר משרדי ממשלה. הוועדה קיבלה החלטות אופרטיביות לפעול בכל המישורים — משטרה, בריאות, רווחה, שיקום. התקציב שעמד לרשותם לתקופה של חמש שנים עמד על 50 מיליון שקל לשנה. התברר לי שמשרדי הממשלה השונים לא העבירו את חלקם בתקציב ועד היום — שלהי 2018, ושמעט מאוד מההחלטות התבצעו. זה דבר חמור ביותר. מה המטרה של הוועדה אם החלטותיה לא מיושמות? חייבת לקום רשות מעמד האישה שעוסקת נטו בנושא של אלימות נגד נשים וילדיהן", אומרת רזניק. "צריך להיות לנושא הזה תקציב נרחב, ועבודה משותפת של רפרנטים מכל המשרדים הנוגעים בדבר, וזה בטריטוריה של כל המשרדים — הרווחה, השיכון, הבריאות, ביטחון הפנים, המשפטים, וכמובן החינוך. אי־אפשר לעשות שינוי מהותי אם הילדים לא מקבלים חינוך מגיל אפס נגד אלימות ובעד שוויון מגדרי. זה נושא שצריך ללמד אותו מגיל גן הילדים, מגיל טרום־טרום חובה. יש בי הרבה מאוד כעס. יש תוכניות להפעלה ויישום וכספים שלא משתמשים בהם, ושום דבר לא קורה".

לדברי רזניק, חשוב מאוד גם להכשיר שופטים שיתמחו בתחום האלימות במשפחה. "כמו שראינו עם הרצח של עליזה שפק — זה מה שקורה בהרבה מאוד מקרים, שהשופטים מקילים, ובמקום לתת מאסר בפועל ולאחר מכן צו הרחקה, הם נותנים מאסר על תנאי לחצי שנה. זה בלתי נסבל. נשים מגיעות לבתי החולים ולטיפולים פסיכיאטריים גם כתוצאה מסוגי אלימות נוספים שלא מובילים תמיד לרצח. חמישים שנה של מהפכה פמיניסטית — ועדיין נשים נרצחות במדינה ובכל העולם".

לרזניק חשוב להדגיש שהאלימות כלפי נשים לא מסתכמת רק ברציחות שעולות בגלים לכותרות בתקשורת. "מישהו בדק כמה נשים סובלות מסרטן כתוצאה מהמכות ומהפגיעות הנפשיות? כמה נשים מוכות בחזה ובשדיים ויש להן שטפי דם? מישהו חקר מה זה עושה? ומה גורם המצב הנפשי של הנשים שחיות בפחד ובאימה? מה זה עושה לבריאות שלהן? ליכולת שלהן לתפקד? איך זה משפיע על הילדים שלהן? אני מדברת ממש מדם ליבי, הנושא כל כך כואב לי. את העמותה הקמתי בגלל רצח של אישה. אני מכירה נשים שנרצחו, זה לא משהו שעובר לידי. רצח נשים זה לא מעשה שמיים, זה לא מזג אוויר שצריך ללמוד להסתגל אליו. גברים צריכים ללמוד שאין להם שום זכות לפגוע בנשים, בשום אישה ובשום ילד".

קווי סיוע וחירום למניעה וטיפול באלימות במשפחה:

קו החירום של עמותת ל.א. לאלימות נגד נשים: 1-800-353-300 פעיל 24 שעות ביממה

קו החירום של ויצו ישראל: 03-6923791

קו סיוע לגברים במעגל האלימות: 1-800-393-904

קו חירום של משרד הרווחה: 118