ראשון 18 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: יונתן בלום
    7 לילות • 16.10.2018
    אשת הברזל
    רותי ברודו ובעלה לשעבר מתי, החליטו פעם שלא להביא ילדים לעולם ולהקדיש את החיים לאימפריית המסעדות שלהם, שכוללת אייקונים תל–אביביים כמו 'בראסרי' ו'קופי בר'. ואז הם נפרדו, הוא הוליד ילד עם זוגתו החדשה וריסק לה את הלב, כשבשבילה זה כבר היה מאוחר מדי להיכנס להיריון. עכשיו היא יוצאת מהצללים, מופיעה מדי ערב על המסך ב'MKR המטבח המנצח', ומנסה להראות גם לסרטן שהתגלה בגופה במהלך הצילומים, בפעם השנייה בחייה, מי כאן הבוסית
    רז שכניק | צילום: יונתן בלום

    זה קרה במהלך הצילומים של 'MKR המטבח המנצח'. רותי ברודו הרגישה שהבטן מציקה לה בכאבים לא מוכרים, והתברר שלא בגלל האוכל של המתמודדים. "חשבתי שאולי אני באמת אוכלת יותר ממה שאני רגילה", היא מהרהרת בקול, "סיפרתי על הכאבים לחיים כהן, והוא אמר לי, 'זה לא טוב, תעשי בדיקות'. עשו לי קולונסקופיה וגילו גידול מסיבי במעי הגס. ועכשיו אני צריכה לעבור כימו וכל הדברים האלה. זה מתחיל השבוע".

     

    הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

     

    כימו וכל הדברים האלה. שגרתי.

     

     

    "שמע, שנה לפני כן גילו לי סרטן בגרון מסיגריות, ושם לא היו טיפולים. גירדו לי את זה משם. אבל בוא, אני אולי נשמעת לך קוּל אבל כן מסתכלת על החיים אחרת, בוחנת את עצמי. האם אני עושה את הדברים נכון? האם זה שאני מקדישה את המאה אחוז שלי בתוך העסקים הוא נכון? האם אני צריכה לשחרר? האם באמת נשאר לי זמן מסוים, ואיך אני הולכת לחיות".

     

     

    צילום: ניצן דרור, כתב: רז שכניק, כתבת וידיאו: אנה בורד

    צילום: ניצן דרור, כתב: רז שכניק, כתבת וידיאו: אנה בורד

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    פחד?

     

    "לא מפחדת למות. אני ממש לא קשוחה. אני פשוט אחרי הניתוח כבר, עשיתי אותו ממש יום לפני סיום התוכנית, היו צריכים להקדים את הגמר. וזה אחרי שבעצם סבלתי חצי שנה מכאבים. בצילומים לא הייתי בשיאי, הרגשתי שזו לא אני במאה אחוז.

     

    "אחר כך היה הניתוח. הורידו לי חצי מעי והיה כואב מאוד. זה היה שבוע קשה. אבל הקטע הכי חשוב בעיניי הוא שאנשים יידעו שזה סרטן שיכול להימנע בשנייה וחצי. כשאומרים לך אחרי גיל 50 לעשות קולונוסקופיה, תעשה. כי זה יכול להיגמר בפוליפ קטן, כמו לאבא שלי, או שזה נגמר בחצי מעי בחוץ, כמו אצלי, או במקרה טרגי כמו של ענת גוב ז"ל שלא תפסה בזמן. אם אצליח להעביר את המסר שלי בעניין הבדיקות, כולנו הרווחנו".

     

    מה עובר בראש כשמספרים לך שאת חולה שוב בסרטן?

     

    "אם אני אמות, מי ישלם לפיליפינית של אבא שלי, איך אני סוגרת את העניינים, אין לי צוואה - מה עושים. התחלתי לומר לעצמי, 'אני לא יכולה למות עכשיו', אחרי שברגע הראשון ישר חשבתי שיש סיכוי שאני הולכת למות ויש מלא דברים שלא הספקתי לעשות, זה לא טוב. בשלב השני עיכלתי והתחלתי לעבור את כל הבדיקות".

     

    הרגעים הקשים באמת.

     

    "החרדה האמיתית, בהנחה שאפשר לקרוא לזה ככה, הייתה במהלך המתנה לתוצאות הסי־טי, שם נקבע אם יש גרורות, ואז זו כמובן בעיה גדולה. כשעשינו את הבדיקה, הרופא ראה שתי נקודות על הכבד. בסוף אלה היו רק נמשים. אז הבנתי שתפסנו בזמן הנכון, שלא אמות מזה. אז אני כבר לא יכולה לומר, 'פאק יו אול אני הולכת, יש לי שנתיים, משחררת את הכל, לוקחת את גיא (פולק, בן זוגה, ר"ש) ואנחנו יוצאים למסע, שלום כולם'. הבנתי שלא אמות. אני ממשיכה הלאה".

     

    הכנת צוואה?

     

    "לא, למה? הרי לא אמות".

     

    איך את מרגישה היום?

     

    "אני לפני הכימו מרגישה בריאה. חילוף החומרים מהיר יותר מאז הניתוח, אין שום השפעה אחרת. הכימו יקרה במשך חצי שנה פעם בשבועיים בתל השומר. נשירת שיער במקרה הזה לא תהיה. אני מגיעה לשעתיים והולכת. זה יותר מניעתי בגלל שאני יחסית צעירה. כבר הורידו את מה שצריך".

     

    תיקחי קצת חופש, מנוחה במהלך הבדיקות?

     

    "מה נראה לך? למה זה נחוץ".

     

    חזרת לעשן אחרי סרטן בגרון. זו התגרות בגורל.

     

    "מעשנת כמו חזיר. האמת שהפסקתי לעשן אחרי הניתוח עצמו לחצי שנה אבל אז אמרתי, 'אני ממשיכה לחיות, לא?' קשה לצאת מההרגל המסריח הזה שקוראים לו סיגריות. ושוב, אני ממש לא מפחדת למות. הרי כבר הייתי שם ברגעים האלה של כן או לא. והנה, אנחנו מדברים פה. הכל רגיל".

     

     

    × × ×

     

    ברודו מגיעה לטלוויזיה במעמד של האישה הראשונה של ענף המסעדות בישראל כבר יותר משני עשורים. בקשת 12 שמחו לקבל אותה למשבצת שלצד חיים כהן בתוכנית החדשה 'MKR המטבח המנצח' (שמשודרת מראשון עד חמישי ב־21:00), כשהיא בולטת במיוחד על רקע היעדרות של נשים דומיננטיות מהמסך בז'אנר הזה. וברודו מביאה לתוכנית את הידע, הניסיון וגם האישיות. לא מתנחמדת ולא מתחנפת. כמה מרענן.

     

    היא שולטת יחד עם שותפה מתי, בעלה לשעבר, בקבוצת R2M, אימפריה של מסעדות שעיצבה מחדש את התרבות הקולינרית בתל־אביב, וכוללת את 'קופי בר', 'בראסרי', 'הוטל מונטיפיורי', 'דליקטסן', חמישה סניפים של בית הקפה האיכותי 'בייקרי', 'הרצל 16', 'דיסקו טוקיו' והגלידרייה 'קרם'.

     

    ברודו ובעלה לשעבר לא הביאו ביחד ילדים לעולם. בהתחלה כי זה לא הצליח באופן טבעי, ומאוחר יותר מתוך בחירה. "מתי לא רצה באמת ילדים, בטח לא איתי", היא מסבירה.

     

    למה?

     

    "אם הוא היה רוצה, הוא היה לוחץ עליי. כל מה שהוא רצה תמיד קרה בסוף. זה הכוח שלו. הוא לא נותן לך אופציה לא לעשות משהו שהוא רוצה. הוא פּוּשֶׁר. לעסקים זו זוגיות מושלמת. אם כי באיזשהו שלב הבנתי שזה לא רק אני שרכבתי עליו ואמרתי שהוא הוביל אותי, אלא שהוא גם רכב עליי. הייתה הפריה הדדית, וגם בזכות זה העסקים צמחו טוב".

     

    רגע, הייתה שיחה של, 'אוקיי, אז לא עושים ילדים'?

     

    "לא ממש. מהרגע שפתחתי את ה'קופי בר' בשנת 94' הרגשתי מלאה, אני בשמיים. אני עפה. אין לי ילד אבל וואו, הילד הזה שקוראים לו 'קופי בר' עושה לי את כל מה שכנראה ילד עושה לאמא, ואני בעננים. נכון שקשה לי, אני סובלת, אני חרדתית, אבל אני מאוהבת בדבר הזה. פעם הייתי כוסית שמשועבדת למראה שלי, בודקת את עצמי כל הזמן אם אני מתוקתקת. פתחתי את ה'קופי בר' ושלוש שנים לא הסתכלתי במראה, לא עניין אותי, הרגשתי שאני עושה משהו שאני אוהבת. הרגשתי טונות של הערכה ואהבה מהלקוחות והעובדים. הצוות הוא משפחה מטורפת. אתה מרגיש שאין מקום לשום דבר אחר וכל ההורמונים איתך".

     

    ובשום שלב מתי לא מעלה את האפשרות לעשות ילד?

     

    "ממש לא עניין אותו, וכשהיינו מדברים על זה הוא היה אומר, 'את יודעת למה אנשים עושים ילדים, כי הם רוצים להשאיר משהו אחריהם. כנראה שהיצירה שלנו היא דרך המסעדות, ילדנו משהו ויצרנו משהו שלא היה'. חשבתי שהוא צודק".

     

    אחרי ש'קופי בר' הפכה לאחת המסעדות המצליחות בתל־אביב, הם הלכו על המהלך הגדול הבא, פתיחת ה'בראסרי' בסוף 2002, שעוצרת את תנועת ההולכים ברחוב אבן גבירול ועובדת 24 שעות ביממה - הצלחה מסחררת. במקביל, החלו בקיעים בזוגיות. "מתי התחיל להרגיש אאוטסיידר. הוא לא היה הרבה בארץ בכל השנים האלה. אמרתי לו, 'תחזור להיי־טק, אתה מתבזבז פה'. הוא פתח לעצמו חברה והתעסק בה ובסטארטאפים. התחיל להתעסק באמנות וחיפש עניין אחר בחיים, אני הייתי שקועה מאה אחוז במסעדות".

     

    התחלת להרגיש שהפרידה באופק.

     

    "דיברנו על זה איפשהו כשהגעתי לגיל 40, ב־2001 אמרתי לו, 'אנחנו צריכים להיפרד', והוא כל הזמן היה אומר, 'את במשבר, זה יעבור, כולנו חווים את זה'. אבל הרגשתי שאנחנו לא באמת זוג. החברים שלו אחרים, שלי אחרים, ואז אמרתי לעצמי, 'פאק, למה?' יום אחד אני חוזרת הביתה בלילה מאוחר מהעבודה, תופסת את עצמי שוכבת במיטה ורואה תוכנית ראיונות, צוחקת לבד. פתאום אמרתי לעצמי, 'אני בכלל בלי בן זוג, אז למה?' מתי לא סבל שאני מעשנת במיטה וכשהיה מגיע הביתה הייתי מנסה לטשטש עקבות ואומרת לעצמי שוב, 'וואט דה פאק, למה אנחנו ביחד, אנחנו לא צריכים להיות ביחד'. בסוף זה קרה ביוזמתו. הוא בא ואמר, 'אוקיי אני עוזב, משכיר לעצמי דירה".

     

    איך מחליטים להישאר זוג עסקי אחרי פרידה?

     

    "יש למתי את החזון, הוא רואה קדימה. 'הוטל מונטיפיורי' זה הוא, גם הרצל 16. הוא היזם בינינו בתכל'ס. לכן גם לזוגיות שלנו היה יעד, שניפגש לטובת העסקים, הייתה שם בת־קול שכאילו אמרה, 'זהו זה, אתם צריכים להיות ביחד והילד יהיה R2M'".

     

    בינתיים, כל אחד מהם מצא זוגיות חדשה. "מתי הפך להיות רווק מבוקש. אף אחד מאיתנו לא הסתיר שום דבר. אני לא יודעת אם הייתה לו מישהי כשהיינו ביחד. לי לא היה, מה פתאום, הייתי עסוקה וגם לא הרשיתי לעצמי כמובן. מתי התחיל בזוגיות עם נדיה, בחורה צעירה, בת 28, הוא היה אז בן 48. הם הפכו להיות זוג ואני פגשתי אותה".

     

    "חיים כהן אמר שנהיה זוג מדהים ביחד". 'MKR המטבח המנצח'
    "חיים כהן אמר שנהיה זוג מדהים ביחד". 'MKR המטבח המנצח'
     

    לא פשוט.

     

    "והיא בחורה מהממת, חמודה וצעירה, לא נדחפת. מישהי שאת רוצה לשנוא, אבל לא באמת יכולה. איך שראיתי את נדיה הבנתי למה הוא איתה. היא הזכירה לי את עצמי כשהייתי צעירה - מאוד מסתכלת עליו ומעריצה אותו, גם אני הסתכלתי עליו ככה כשהכרנו. עם הזמן המאזן ביני לבין מתי השתנה והיה לו קשה עם זה. והנה יש לו פתאום את נדיה וזה הסתדר לו וגם לי, ואפילו עשה לי טוב".

     

    עד שהוטלה הפצצה מכיוונו של הבעל לשעבר. "זה קרה בשבוע שבו אנחנו פותחים את 'דליקטסן', קרועים מעייפות, סמרטוטים. אנחנו עושים ישיבה אחרי שבוע הפתיחה והוא אומר ליד כל האנשים: 'רותי רציתי להגיד לך משהו, נדיה בהיריון'".

     

    וואו.

     

    "זה היה חתיכת וואו. נורא קשה".

     

    מה אמרת?

     

    "במשפט ראשון אמרתי, 'אז שתעשה הפלה'".

     

    שוב וואו.

     

    "הרי היה בינינו הסכם בלתי כתוב שאין ילדים, זה גמר אותי - אני מודה, נשברתי לגמרי. כל החיים שנינו הקרבנו ואמרנו, 'בלי ילדים, העסקים הם מה שאנחנו משאירים אחרינו'. ההבנה בינינו, המוחלטת, הייתה להקדיש את החיים למה שמעבר, שאין ילדים, וזה לא עבד. ההמשך היה קשה, עברתי חצי שנה של משבר".

     

    מה הרגשת?

     

    "מנוצלת, שהייתי הבת זוג הטובה. הלכתי לטיפול, התפרקתי שם. המשכתי לעבוד אבל בתוך תוכי הרגשתי עצבות גדולה. אמרתי, 'אם לו יש ילד מגיע גם לי ילד, אם מתי הרגיש שזה כל כך חשוב, אז אולי פיספסתי'. במקביל, לאחותי נולד ילד וחוויתי משהו שלא חוויתי אף פעם. ראיתי את אחותי אמא, וראיתי את הקשר הפסיכי הזה עם הילד ואמרתי, 'איך אני לא עשיתי את זה לעצמי'. זו הפעם הראשונה שאמרתי בליבי, אולי טעיתי. שבסוף זה מסעדות ועסקים וילד זה ילד ופיקששתי. מצאתי את עצמי פתאום שואלת אם עשיתי את הבחירות הנכונות. אני כבר לא ילדה, כבר בת 50 בערך, אין דרך חזרה. לא יכולה להיכנס להיריון, יכולה רק לאמץ. משבר".

     

    חשבת לאמץ?

     

    "לא. אבל פתאום הסתכלתי על החיים אחרת, חששתי שהתחושה של המלאות והעשייה פתאום תצטמצם כי אין לי ילד. המחשבה הייתה קשה עבורי. ואז אני הולכת למטפלת והיא משכיבה אותי על מיטה טיפולית ואומרת, 'תחזיקי את הרחם ותצעקי את צעקת השכול - לעולם לא יהיה לי ילד', ואני עושה את זה. כנראה שזה שיחרר".

     

    ב'ישראליות' זה נחשב החטא הכי גדול לא להביא ילדים.

     

    "בחלום שלי בגיל 18 היו לי שישה ילדים והייתי בכלל עקרת בית שדואגת להכל. אבל החלטתי שהייעוד שלי הוא אחר מלהיות אמא. בחרתי לוותר. כשאין לך ילדים אתה לא מפחד ממוות. מה תשאיר מאחור? אין לך ילד שאתה מפחד שיישאר לבד או שלא תראה אותו גדל. אם אני מתה אז פאק איט אול, אתה לא אומר את זה על ילד. אז יש טוב ויש עצוב גם. כי עצוב כשאין ילדים".

     

     

    × × ×

     

    מלבד אחות אחת, גם לשאר האחים של ברודו אין ילדים. וכששומעים את ההיסטוריה המשפחתית, אפשר אולי להבין למה. היא נולדה בשנת 1961 וגדלה בנתניה, בבית דתי, אבא ישעיהו היה פועל יהלומים, אמא יהודית עקרת בית. שניהם ניצולי שואה. "המוטיב הכי חזק בילדות שלי הוא השואה. זה לגדול בבית עצוב, לא קל. אנחנו ממש חטפנו את זה ביג־טיים, לי אין ילדים, לאח שלי אין ילדים, לאחותי הגדולה אין ילדים. רק האחות הקטנה 'ניצלה' ויש לה ילד אחד שקוראים לו עמיחי, שהוא יישא את כל כובד המשפחה על גבו. הוא בן שש".

     

    הוא יירש את העסקים שלך בסוף?

     

    "לא, העובדים יירשו. זה יחולק להרבה, אז לא יהיה שווה יותר מדי. אחרי שמתי ואני לא נהיה, העסק ימשיך בגדול, הצוות שאיתנו שנים על גבי שנים. אם נחזור רגע לבית שבו גדלתי, אתה לא אמור להיחשף לעובדה שההורים חלשים, הם עצובים, הם שורדים. זה נורא. בגלל זה לא הייתה לנו ילדות שמחה".

     

    איך זה השפיע?

     

    "רציתי לצאת מהבית. הכבדות הזו, הבנתי שאני גדלה בבית עצוב ושאני חייבת לצאת למשהו שימשוך אותי. אני רציתי להיות ההפך, לא רק לצאת משם אלא להוציא את כל המשפחה מהחרדות של כסף כל הזמן. זה סיפור עצוב. הם היו מנוטרלים מחברים, בית שלא צחק אף פעם. אני עושה גם משהו לא הוגן כלפיהם כי אבא שלי סופר־חכם, אבל הוא החליט לא להיפרד מהשואה במקום להתחשב בילדים שלו. וואלה אנחנו ילדים, אתה לא אמור לשמוע חוויות מטורפות".

     

    קשוח.

     

    "אני לא הבכורה אבל קיבלתי את התפקיד מאבא, הוא אמר לי שאני המראה של אמא שלו, שהייתה אישה חזקה והחזיקה את המשפחה, ונספתה במחנות. הוא חזר על משפט, התמונה האחרונה מאמא שלו היא שהם עומדים מול מנגלה. אמא שלו לוקחת על הידיים את הבן הקטן דוד, שולחים אותה ישר לגזים והיא לא ידעה, היא חשבה דווקא שזה הפוך, שישמרו עליהם כביכול. והיא אומרת לשכן, 'מוסקוביץ תשמור לי על הילדים', ובזה היא מתפוגגת. ואתה שומע כל הזמן את הסיפור לאורך הילדות".

     

    אתם מדברים על זה בין האחים שרובכם לא הבאתם ילדים?

     

    "משהו נדפק שם בסיפור זה בטוח. זה דפק אצלנו כל אחד משהו בסיסטם. הם לא הביאו ילדים, לא התחתנו, חוץ מלילך הקטנה. אח שלי עובד איתי, הוא בהנהלת החשבונות. לילך אחותי הקטנה הייתה איתי בשנים הראשונות של העסק. פתחנו בעצם את המסעדה בלי באמת לעבוד בזה אף פעם. היינו הכי תמימים וחסרי ניסיון".

     

    את יודעת לבשל?

     

    "בשלוש השנים הראשונות אני הייתי הטבחית הראשית. היו כמה מנות ולא יותר. כל הסיפור של המטבח והאירוח התחיל אצלנו בניו־יורק באייטיז. לַה־רוּס גסטרונומי הוא המילון של האוכל, ספר שהיה לידי ליד המיטה וזה מה שהייתי עושה שם - הייתי קוראת אותו כאילו זה איזשהו רומן היסטורי ובמקביל קונה מגזינים. חיפשתי את הדברים הבסיסיים והפשוטים".

     

    מתי היה איש מחשבים וברודו עבדה בניו־יורק כמנהלת חשבונות. "הוא עבד ב'סטנדרד אנד פורס' כאיש תכנות. הרוויח פי 10 ממני, זה ביאס אותי. רציתי להיות חשובה יותר, לקחת את העבודה איתי הביתה. מתי היה חוזר הביתה וממשיך לעבוד. אני הגעתי הביתה ויום העבודה נגמר. לא הייתה עליי אחריות מעבר לתשע עד חמש ולא רציתי להמשיך לחיות ככה. לא הרגשתי שווה בבית, זו האמת".

     

    איך מכל זה מגיעים דווקא לקולינריה?

     

    "כל מה שהיינו עושים בני־יורק זה לחוות מסעדות ולארח אנשים לארוחות. אני מבשלת, מתי מבשל. אתה בלי ילדים אז אין לך מחויבות חוץ מלהתעסק עם התחביב שלך, שזה אוכל ואירוח. בשלב כלשהו מתי אומר, 'תפתחי מסעדה במקום הפאקינג אלף דולר שאת מרוויחה, תעשי משהו'. אמרתי לו, 'אני לא עושה לבד, אתה רוצה, תעשה איתי'. אבל הוא לא יכול היה לעזוב מיד כי העבודה שלו הייתה מכניסה. עברו תשע שנים, החלטנו לחזור לארץ כדי לנסות לעשות ילד. אבל במקביל התוודענו לחוויה הקולינרית יותר ויותר, לא רק בניו־יורק, אלא גם בסן־פרנסיסקו. היה ברור לשנינו שכשנחזור לארץ, החיים עומדים להשתנות".

     

    את הסימן שהיא בדרך הנכונה קיבלה יום לפני הטיסה מניו־יורק. "אנחנו יורדים במעלית ופוגשים זוג שחי מול הדירה שלנו, הגבר שחור, האישה לבנה, שניהם נגנים בתזמורת. אנחנו מספרים להם על העזיבה והם מבקשים שנגיע אליהם לארוחה. ובסוף הערב היא אומרת, 'אני קוראת בטארוט ורוצה לפתוח לכם בקלפים'. היא פורשת מפת קטיפה כחולה ואומרת לנו שהדבר הכי ברור שהיא רואה, הוא שמהרגע שאנחנו עוזבים את ניו־יורק רותי מחזיקה את שק המטבעות, את הכסף. משהו הולך להשתנות במערכת היחסים ביני ובין מתי. ואז אנחנו חוזרים לארץ, וכל סיפור המסעדנות והאירוח ומי שמתעסק איתו - זה אני.

     

    "אני זוכרת שהגעתי לארץ והייתי בשוק. היו מסעדות רק לעשירים. המטרה שלנו הייתה לאפשר לכל אחד לאכול במסעדה. שואלים אותי למה אף אחת מהמסעדות שלנו לא באמת ישראלית: כי היה חור שחור לפני 25 שנה, לא כולם נסעו, רצית להביא ניחוח של חו"ל לתל־אביב. עשינו את זה ואני הפכתי את זה לסיבה שלי לחיות".

     

    וכאן, מבחן הזוגיות של רותי ברודו עמד בפני מכשול שמוטט רבים לפניהם: עבודה משותפת. "השנים הראשונות היו טובות מצד אחד, כי ברגעים הקשים היה מי שיתפוס אותך כשאתה אומר, 'מה עשינו לעצמנו'. הרי כל כך קשה לפתוח מסעדה כזו, המשא מכביד מאוד. הכל עליך. מצד שני, בימים האלה היו המון אמוציות. היינו רבים, בועטים אחד בשני, הלכנו בעצם מכות. מתי התעסק עם הפרונט, איש של אנשים, דברן גדול, מסתובב עם כוס היין. אני הייתי צריכה לעבוד, גם במטבח כמובן. הייתה חלוקת תפקידים מאוד ברורה, כשאני על העבודה השחורה.

     

    "ושלא תבין לא נכון, מתי הוא האיש עם החזון, הוא היזם, האופטימיסט עם הרעיונות. הבנתי בשלב מאוד מוקדם שבמתי יש משהו שאני צריכה להיאחז בו. איש שאי־אפשר לחיות איתו. איש שבעיקר מתעסק בעצמו. נרקיסיסט. אבל עם קסם מטורף. אני הייתי רותי מנתניה עם הורים ניצולי שואה, דתייה, והוא היה איש העולם הגדול שגר ברומא וניו־יורק, וזה עשה לי את זה".

     

     

    × × ×

     

    'MKR המטבח המנצח', פורמט אוסטרלי שגויר על ידי קשת, יהפוך את ברודו מאשת צללים, לאשת סלפי ברחוב. היא עוד לא מוכנה לזה, ובמשך שנים נמנעה מלשים את עצמה בפרונט. "אבל חיים כהן שיכנע אותי לעשות את התוכנית. כי חיים הוא בנאדם שאתה לא אומר לו לא. הוא ממש ביקש, 'תחשבי שאת עושה את זה גם בשבילי'. הוא אמר שנהיה זוג מדהים ביחד".

     

    הפורמט: משהו בין 'מאסטר שף' ל'בואו לאכול איתי', שבו מתחרים זה בזה זוגות, שמקימים בביתם מסעדה מאפס. דבר שמעטים בארץ יודעים לעשות כמו ברודו. למעשה, גם כשנכנסים לבית הדו־מפלסי שלה, קרוב לשוק הכרמל בתל־אביב, מרגישים את הטאץ' המוכר הזה. ההקפדה על כל פרט, טוב הטעם, הרצון לא לעזוב לעולם. לא הייתי אף פעם בסוויטה של 'הוטל מונטיפיורי', אבל אני יכול להניח שככה זה נראה. והבונוס הגדול: בית עם חצר גדולה בלב תל־אביב. אה, ושף פרטי צמוד.

     

    ברודו נמצאת בזוגיות עם גיא פולק, השף הראשי של הרשת, שצעיר ממנה ב־8 שנים. "הוא בא לראיון עבודה עם גיסו והיה נורא ביישן, הייתי בטוחה שהם גייז, אז אמרתי, 'נחמד, פחות מאיים'. הוא היה נראה לי כזה חסר ביטחון. חשבתי שאסתדר איתו, שהוא בסדר, מהמסמיקים. הייתה כימיה מטורפת בינינו, ממש כיף. היינו יושבים ומסתכלים על ספרים ביחד, מחליטים מה לעשות. הוא ישר הכניס מולים. ממטבח ביתי בסיסי וטעים ב'קופי בר', הפך למטבח שף. והיה חיבור חברי בין שלושתנו, כולל מתי, שהיה מגיע לגיחות ומביא את פלאי ניו־יורק".

     

    פולק מונה לשף של ה'קופי בר' והפך גם לשף של ה'בראסרי' שנפתחה בשנת 2003. "רותי נתנה לי את הליווי המקצועי שנתן לי את קנה המידה של איך לנהל מסעדה", אומר פולק. "אחרי שמתי ואני נפרדנו, גיא הבין שהדרך פנויה ונתן גיחה", משלימה ברודו. "זה היה טבעי מאוד, הוא היה הכתף".

     

    פולק: "בגלל הקרבה הגדולה ביני למתי זה לא היה אף פעם על השולחן מבחינתי, לא היה קיים בחשיבה, כי מבחינתי הם היו ביחד. ברגע שנגמר, השתחרר משהו. הבנתי שאהבתי אותה עוד לפני והייתה תחושה שזה הזמן".

     

    ברודו: "זה התאים לי בול, הייתי צריכה פרטנר לעבודה. ההתאהבות שלי לקחה זמן ולא קרתה מיד".

     

    פולק: "התחושות לא היו הדדיות בהתחלה".

     

    ברודו: "אני הייתי צריכה אחרי עשר שנים שמישהו יאהב אותי. לא נאהבתי קודם על ידי בן הזוג שלי והתמסרתי לזה בכיף. זה היה נורא כיף להרגיש נאהבת עם מישהו שהוא קשור לעסק וחשוב לעסק".

     

    מצד שני את הבוסית שלו, בגדול.

     

    "אני לא באמת בוסית".

     

    פולק: "היא הבוסית, זה נכון, אבל הייתי אחרי כמה שנים טובות ב'בראסרי' ובעצם עבדנו בנפרד. במקצועי אנחנו יותר קולגות ופחות בוס ועובד".

     

    ברודו: "זו התחושה שלי עם כל המנהלים למעשה, מה שמייחד אותנו זה שכולם בקבוצה מרגישים קולגות".

     

    ריבים?

     

    ברודו: "בקטע המקצועי, ברור. יש חור בדלת ב'בראסרי' מטלפון שזרקתי עליו כי הוא עיצבן אותי".

     

    כמה נשים יש היום במטבחים של העסקים שלך?

     

    "בסך הכל עובדים אצלנו 750 עובדים בקבוצה, מתוכם 200 במטבחים. יש מעט מאוד נשים במטבחים".

     

    למה?

     

    "כי זו עבודה פיזית מאוד קשה. אנחנו מאוד אוהבים נשים במטבח, אבל הרבה פחות מגיעות. ברגע שיש לך ילד את לא יכולה לעבוד במטבח, ומעטות הנשים שנשארות במקצוע. יש 20 אחוז נשים אולי במטבחים שלנו. אני מאמינה בנשים ובזה שיש להן יד טובה, אני אוהבת נשים במקצוע, אבל בסוף יש משהו שקשור לטבע שלנו ולאותו רחם שבסוף קורא לנו להוליד ילדים, ואז המקצוע הזה הוא כמעט בלתי אפשרי. מצד שני, אני לא מבינה למה, כי גם רופאה עובדת משמרות ושבתות".

     

    "אני הייתי רותי מנתניה, הוא היה איש העולם". רותי ומתי ברודו בשנות ה–20 לחייהם
    "אני הייתי רותי מנתניה, הוא היה איש העולם". רותי ומתי ברודו בשנות ה–20 לחייהם

    אי־אפשר למצוא שפית בעלת שם כדי להביא לטלוויזיה, לשפוט בריאליטי למשל?

     

    "בסוף בטלוויזיה זה תמיד בתחום השני של האפייה נגיד, לא בהארדקור. בטוח שיש כמה נשים טובות במטבחים בישראל, אבל בעלות שם בישראל אין הרבה. בעולם יש יותר. יש תמיד את השאלה אם ישראל מפלה אנשים לרעה. למה נשים לא מתקדמות כמו גברים".

     

    את צופה בריאליטי אוכל?

     

    "אני רואה גם את 'משחקי השף' ו'מאסטר שף'. אוהבת את חיים כהן. אהבתי מאוד גם את רושפלד. אמרתי לו פעם, 'אל תבוא להוטל מונטיפיורי יותר'. כי הוא היה בא די הרבה והיו לו תלונות על הכל, הוא התנהג בגסות".

     

    ואיך הוא הגיב?

     

    "הוא לא שם עליי, הוא המשיך לבוא, מה יכולתי לעשות. למלצרים לא היה נעים לגרש אותו".

     

    הוא פתח מולכם מסעדה.

     

    "צריך לומר את זה: בסוף, אנחנו השפים ובעלי המסעדות, מתחרים אחד של השני. עדיף להיות אחד ויחיד. רושפלד פתח ממש מולנו, בחייאת דינאק, לא יאה. אבל בסוף בתוך תוכו הוא לא איש רע. הוא שף טוב".

     

    היית לוקחת אותו עכשיו לאחת המסעדות שלך?

     

    "הוא היה מקבל הערה שמָנה שלו לא טובה? לא. הוא בנאדם סופר־מעניין, סופר־אינטליגנט, אני אוהבת אותו בקטעים האלה, פחות אוהבת את ההתנהגות שלו".

      

    צילום: מוטי לבטון
    צילום: מוטי לבטון

    אסף גרניט ואייל שני בחו"ל. אתם?

     

    "ממש לא. זה לא עניין של כסף, אני לא גבר ואין לי עניין לכבוש את העולם. זה כמעט ציוני מה שאנחנו עושים ויש את העניין של השליטה. גם כשאנחנו רק בתל־אביב קשה לשלוט בהכל. קשה לנו להבין איך אפשר להשתלט על אופרציה שקיימת בירושלים, בלונדון ובפריז, אז סתם בשביל עוד הכנסה כספית? יש פה עניין גברי, אגו. אצלנו אין את זה, אין את הצורך לכבוש".

     

    יש סיכוי שתצאו מתל־אביב?

     

    "במסעדות לא. כי מספיק מה שיש".

     

    איפה את אוכלת בארץ?

     

    "בבית. אנחנו כמעט לא אוכלים בחוץ, מזמינה מה'דליקטסן' אוכל".

     

    יש לך שף בבית.

     

    "בסוף אתה בא הביתה וגיא שורף פיתה על הגז. הוא אלוף הפיתות השרופות על הגז".

     

    razs@yedioth.co.il

     

     

     


    פרסום ראשון: 16.10.18 , 19:29