שלישי 20 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    7 לילות • 16.10.2018
    איש הפח
    מתחת לטריקים ולמודעות העודפת פועם בספרו של אודי שרבני לב אמיתי
    אלעד בר-נוי

    צריך לעשות את זה יותר // אודי שרבני - ספרית פועלים - 170 עמודים

     

    קראו פרק מהספר 

     

    הקדמה ל־Infinite Jest, האפוס הענק של דיוויד פוסטר וואלאס מ־1996, כותב דייב אגרס שוואלאס שייך לזן של כותבים שיכלו להיחשב כמי שחוכמתם לאו דווקא מועילה להם אלא עומדת בדרכם. אבל מכיוון שהם בכל זאת חושבים על הקורא, על הרעיון שספרים אמורים לבדר, הם מנסים לאזן את הפרוזה שלהם ולהתאים אותה לקהל.

     

    חשבתי על דבריו של אגרס כשקראתי את 'צריך לעשות את זה יותר', ספרו השלישי של אודי שרבני. לכאורה, שרבני, שמושפע מכתיבתו של וואלאס, גם הוא כזה; כאילו חכם מדי, מוחו קודח מדי, מקדים את הקוראים בעשרה צעדים ואז מביט אחורה מעבר לכתף, לראות אם הם מצליחים להדביק את הקצב. אבל בשונה מזן הסופרים שאגרס מדבר עליו, שרבני אינו מאזן את הכתיבה שלו לטובת קוראיו. "על הקורא, וזהו הדבר החשוב ביותר, להיות פחות חכם מכותב הספר", הוא מכריז. "ואם חכם יותר מכותב הספר, הרי שעליו להיות צנוע בקריאתו". הוא נאבק שלא להסתחבק עם הקוראים, לא למצוא חן בעיניהם - "רוצים שכותב הספר יהיה חבר שלהם והם יוכלו להתקשר אליו, או משהו כזה. אה! אם כבר אז להתקשר לדמות, מה פתאום לסופר?" הוא כותב במחווה הפוכה להולדן קולפילד ב'התפסן בשדה השיפון'. מצד שני, הוא חושש גם להפוך ל"סופר של סופרים", מעמד שעלול "לגרום לבעיות חמורות בכיס המרה, ועד אשר יוּצא זה, יהיו אלה כאבים איומים".

     

    ב'צריך לעשות את זה יותר', שמורכב משלוש נובלות וסיפור קצר, שרבני ממשיך ומחדד את המהלך שהחל בקובץ הקודם שלו, 'יש לך בשביל מה', כשהוא מנסה לצוף מעל או לצד החוויה האנושית ולבחון את "סרבולו של האדם המודרני, העירוני, החי בתוך עמו". בדומה לוואלאס, גם הוא מצויד במודעוּת־יתר, שואף לשכון בספרה עליונה שניזונה מהטקסטים היומיומיים של הספרות ושל החיים - פגישות מקריות ברחוב, שיחות בין בני זוג משועממים, ידיעות בעיתון, קלישאות חבוטות שזוכות לפירוק עיקש כמעט בכל דף בספר, כמו גם בשמו.

     

    גיבור הנובלה הפותחת הוא קורא ספרים אובססיבי, אדם שהנוירוזות שלו קשורות כולן למילה הכתובה, רדוף על ידי הטקסט, מוטרד מכל אות ותו. שרבני מבצע כאן פעולה יוצאת דופן שהוא מכנה "סימפול דיאלוגים". הוא דוגם קטעים מדיאלוגים בספרים אחרים - של פיליפ רות, דון דלילו, ולדימיר נבוקוב ואחרים - ושותל אותם כפי שהם בתוך הנובלה, משלב אותם בדיאלוג הקיים. הקטעים שהוא בוחר לדגום הם פשוטים, יומיומיים, כאלה שבלי ההפניה לא ניתן בכלל להבחין שהם לקוחים ממקור אחר. זו פעולה מעניינת; מכיוון שהטקסטים הזרים ארציים במופגן, חסרי חשיבות - כשהם מיובאים לתוך השפה של שרבני הם מתרוקנים ממשמעות ומהקשר, ונותרים קליפה מילולית שמרוששת יחד איתה גם את שאר הדיאלוג. המהלך הזה חושף את הטקסט בערוותו, את קווי המתאר של השפה שכמו בהתקף בולימי אכלה הכל והקיאה הכל עד שעצמות השלד שלה נתבלטו מבעד לבשר המתוח. אלא שההשפעה של הפעולה נותרת תיאורטית, מבלי שהיא מצליחה באמת לאחוז בקורא, שמושך בכתפיו ופולט "אה, מגניב".

     

    זה לא בהכרח נכון ביחס לרוב התחבולות הספרותיות והטקסטואליות בספר. פנייה ישירה אל הקורא, הערות שוליים באורך מופלג, חזרתיוּת כפייתית, עיסוק אובססיבי בצורת הטקסט המודפס - כל אלה עלולים ליצור את הרושם שמדובר במניירות, שעשועים של סופר טווסי, מתפנק, נודניק. אבל כמו הקריאה עבור גיבור הנובלה הראשונה - הכתיבה האינטנסיבית, המייגעת, המבריקה לעיתים, המלאה בהרס עצמי, נדמית יותר כמו קללה שרובצת על שרבני, כמו הפרעה. "אתם בטח מכירים את זה, את איך שאתם פתאום מתגלים לעצמכם. את איך שנמאס לכם מזה שאתם מדובבים לצד השני את אחורי הקלעים של ראשכם". מותש מהכתיבה, מותש מעצמו, אבל חסר ברירה, מוכרח להמשיך.

     

    'צריך לעשות את זה יותר' פועל במתח שבין הצורך - ההכרח - לדבר, ובין חוסר האפשרות לומר משהו חדש, בעל משמעות. הוא מאזין לקקופוניה הטקסטואלית של היומיום, מפרק אותה ומרכיב אותה מחדש כרצף של תקתוקים מכניים. ככל שהספר מתקדם, הצלילים המתכתיים, הסינתטיים, מצטללים ומתגבשים למנגינה, כזאת שגם מי שאינו נמצא בתוך מוחו של שרבני יכול לשמוע.

     

    בחציו השני של הספר, בנובלה 'ממשיכים' ובסיפור 'במקביל זו לזו', מופיע זוג אוהבים שסביבו הכל מתפרק - הצורה, הזמן, כיווני התנועה, העתיד. הפחד הגדול לאהוב, לאבד, זה שהגיח בתחילת הספר מדי פעם בין השורות, נחשף כעת במלוא פגיעותו, כשהמספר נע שוב ושוב מאותו מבט מיקרוסקופי למעוף הציפור וחזרה, חסר מנוחה, לומד שהוא בעצם מתעקש למצוא נחמה וחום אנושי בתוך ההמולה. וכמו איש הפח ב'הקוסם מארץ עוץ', הוא מגלה יחד עם הקוראים שמאחורי חזה המתכת פועם לב בשר ודם. •

     


    פרסום ראשון: 16.10.18 , 19:29