בת הים הקטנה

חוף מנהטן // ג'ניפר איגן - מאנגלית: יואב כ"ץ - תכלת - 455 עמודים

שבע שנים אחרי ש'מפגש עם חוליית הבריונים' הפך אותה לאחת הסופרות הכי מדוברות של זמנה, ג'ניפר איגן חוזרת עם רומן היסטורי, קונבנציונלי לכאורה, שמתרחש לפני ותוך כדי מלחמת העולם השנייה. אם הזמן המשתנה היה הדימוי המרכזי של 'הבריונים', מוקד העניין של 'חוף מנהטן' הוא הים: מקום של מוות ולידה מחדש, שקוף ועכור, סוער ושקט, אידיאלי לקבורה של סודות ולהטמנת גופות מדממות - וגם זירת הקרב העיקרית שבזכותה יצאה אמריקה המנצחת הגדולה של המלחמה.

השנה היא 1934, אמצע החורף, ואנה קריגן בת ה־11 מתלווה אל אביה בביקור אצל גנגסטר בשם דקסטר סטיילס, המתגורר בבית אחוזה בשכונת מנהטן ביץ', ברוקלין, כמה מטרים מחוף הים. האבא, אדי - בנקאי שאיבד את כל כספו בהתמוטטות הבורסה כמה שנים קודם לכן - הגיע לבקש עבודה, והוא מאמין, ובצדק, שנוכחותה של בתו הפקחית והנחושה תתרום לסיכוייו אצל האיש שממנו הוא צריך עזרה. שני הגברים יוצאים לטיול על החוף שליד הבית, ואנה מורידה את הנעליים והגרביים וצועדת יחפה על החול הקפוא. סטיילס בהחלט מתרשם. "'למה יחפה?' שאל. 'לא קר לך או שאת משוויצה'. 'למה לי להשוויץ?' אמרה. 'אני כמעט בת 12'. סטיילס שואל: 'נו, אז איך ההרגשה?' 'כואב רק בהתחלה', אמרה, 'אחרי כמה זמן כבר לא מרגישים כלום'".

זו סצנה נפלאה, ואיגן סוחטת ממנה את המיטב: מאבק כוח ופיתוי בין ילדה שלא מודעת לעוצמתה לגבר כריזמטי ומסוכן, כשאביה צופה בהתרחשות מבלי להבין מה בדיוק מתרחש מולו. יש הרבה סצנות כאלה ב'חוף מנהטן', שמאפשרות לאיגן להפגין דקות אבחנה ויכולת ניסוח מדויקת, וגם איזו הבנה מכאיבה של סבך היחסים בין אבות לבנותיהם - שהופכים את הקריאה ברומן לחוויה סוחפת.

מכאן הסיפור קופץ שמונה שנים קדימה: אנה מתחילה לעבוד במספנת הצי בברוקלין, מנסה לתרום לכלכלת המשפחה אחרי שאביה נטש את אשתו, את אנה ואת אחותה - ילדה מלאכית שסובלת ממה שנראה כמו שיתוק מוחין. אנה מנחשת שאדי כבר לא בחיים, ובמקום מאוד מרוחק, לא לגמרי מנוסח, בתודעתה היא יודעת שלמפגש ההוא עם דקסטר סטיילס יש קשר להיעלמותו.

כנגד כל הסיכויים אנה הופכת לאמודאית בשירות הצי. תפקידה: לתקן מתחת למים אוניות קרב שנפגעו כדי להכשיר אותן בחזרה למלחמה. זו עבודה מפרכת ומסוכנת - האמודאים לובשים חליפת צלילה לא נוחה, נעליים כבדות מעץ ומגומי וקסדת מתכת כבדה. המשקל המצטבר של הציוד הזה הוא יותר מ־90 קילו, והלבישה היא תהליך ארוך ומסובך שדורש עזרה. אחר כך הם צריכים להתייצב על רצפת האוקיינוס ולרתך בידיים שכלואות בתוך כפפות עבות את חלקי האוניות שדורשים תיקון. כל תנועה לא זהירה עלולה להסתיים באסון. אבל למטה, בתוך המים, הצלילה מספקת רגעים של אופוריה נדירה, תחושת שחרור וריחוף שגובלת בהתגלות רוחנית. איגן מתארת את קטעי הצלילה ואת הווי האמודאים בפירוט ריאליסטי מרשים שמבוסס על תחקיר רציני ועל סקרנות אמיתית (היא עצמה זכתה ללבוש את אותה חליפה בלתי אפשרית).

למעשה, הרגעים הטובים של 'חוף מנהטן' מתרחשים בים. כשאיגן חוזרת אל היבשה - למשל בתיאור ארוחת צהריים של יום ראשון בדירת משפחה עשירה בכתובת הכי יוקרתית במנהטן, או בילוי במועדון לילה פופולרי - היא חוטאת פה ושם בקלישאות, ועל הסצנות האלה שורה תחושה של נפילת אנרגיה, כאילו הדמיון של הסופרת הגיע לאיזו נקודת מיצוי. ההישענות על קלישאות בולטת בעיקר בקטעים בכיכובם של סטיילס וחבריו הגנגסטרים. ניבולי הפה, האקדחים שמבצבצים מתוך החליפה והאלימות המרומזת נראים כאילו נלקחו מאיזה סרט הוליוודי על המאפיה האיטלקית, ולרגעים הקורא ממש שומע את קולו הצווחני של ג'ו פשי מסתער עליו מבין הדפים. מכיוון שהלוגיקה המאפיונרית הולכת ומשתלטת על הסיפור ככל שהוא מתקדם לקראת סופו, 'חוף מנהטן' הוא בסיכומו של דבר רומן פחות טוב מכפי שהיה יכול להיות - גם אם, כאמור, מהנה מאוד.

המהדורה העברית סובלת מהבחירה לתרגם מילולית את שם הספר במקום להשאיר אותו 'מנהטן ביץ', כפי שהיה במקור. מנהטן ביץ' היא שכונה בברוקלין, הבנויה לחוף האוקיינוס האטלנטי, שבה מתרחשים חלקים מרכזיים בעלילה. 'חוף מנהטן' כאילו מעביר את הזירה לאי השכן ומעניק לרומן ארומה מיופייפת שאין לו, משהו בסגנון 'חופי הכרך'. מה גם שהמתרגם מפגין חוסר עקביות מוזר לאורך הספר, ומקומות כמו ביי רידג' (רכס המפרץ), בריזי פוינט (נקודה סחופת רוח) או גרייבסנד (חול הקבר) נשארים בשמותיהם המקוריים. לא ברורה גם ההחלטה להפוך את האיסט ריבר ל"נהר האיסט" (כבר עדיפה אפילו הבחירה התרגומית המיושנת: "הנהר המזרחי") - כאילו המתרגם לא הצליח להחליט באיזו שפה להישאר. •