עצם העניין

הביקורת של ראש הממשלה נגד אורנה פרץ, תושבת קריית־שמונה שהתפרצה לדבריו אתמול, הייתה שהיא "פשוט לא מעניינת". "את משעממת אותנו", הוסיף, "תביאי דברים מעניינים". אופן ההתנסחות של בנימין נתניהו הוליד באחת טענות על אטימות, זחיחות, אדנותיות ופער בלתי נסבל בין מנהיג לאזרחית. אולם בחירת המילים שלו ראויה להתעכבות לא רק בהקשר הפוליטי, שכן הטקסט מבטא משהו עמוק יותר על זמננו, כפי שהוא התעצב דרך הטלוויזיה והרשתות החברתיות .

השימוש של נתניהו ב"לא מעניינת" וב"תביאי דברים מעניינים" מתכתב עם הפרומו שלו שלשום לפתיחת כנס החורף של הכנסת. שם, כזכור, הוא הבטיח "נאום מאוד מעניין". נדמה שנתניהו מבין שלהיות "מעניין" זהו הצו הפנימי העליון ואילו להתגלות כ"משעמם" זו אחת החרדות הגדולות של דורנו. בהתאם, אנו מוכנים להשקיע כמויות אדירות של כסף ואנרגיה כדי שנוכל להרגיש ש"מעניין" לנו. למה זה כל כך קריטי? כי האופציה השנייה - שעמום - פירושה ואקום, ריק, התמודדות חשופה עם החבילה הבעייתית שהיא אנחנו.

הדחף העז ל"מעניין" והפחד התמידי מ"משעמם" הם מקור ההצלחה המטאורית של פייסבוק, טוויטר, אינסטגרם ושות'. הפלטפורמות הללו הציעו לנו דיל פשוט – תנו לנו את עצמכם (מפרטים אישיים ועד וידויים אינטימיים) ותקבלו "מעניין" עד שתיחנקו: כשתחלקו מידע אתם תהיו "מעניינים" (תראו כמה שיתופים ולייקים!) וכשתצטרכו אותו יהיה לכם "מעניין" (ראית את התמונה שהוא העלה? מביכוש).

גם המסך עובד על קודים דומים, לאו דווקא באזורים הצפויים (ריאליטי, תוכניות אירוח וכו'). חישבו, למשל, על מגישי החדשות שחותמים עדכון/דיון ב"מה שבטוח, יהיה מעניין". ראשית, טוב לדעת שהנבואה נלקחה מהשוטים והועברה לאנשים מהטלוויזיה. שנית, למה חשוב להכריז ש"יהיה מעניין"? כי אם לא "יהיה מעניין" סימן שיהיה משעמם. ואם יהיה משעמם, למה שמישהו יצפה בחדשות ולא בנטפליקס? האינטרס, אם כן, הוא ליצור אפקט פיגמליון: אמרנו ש"יהיה מעניין" וראו איזה פלא - מעניין!

לכן כשנתניהו אמר על פרץ שהיא "לא מעניינת" הוא לא סתם ניסה להסות אותה, אלא לבטלה לגמרי: כי מי שלא "מעניין" למעשה אינו קיים. האירוניה היא שדווקא בתגובתו המתגלגלת של נתניהו לאירוע, הוא פיספס הזדמנות מצוינת לתקוף את התקשורת: הרי ברוב ימות השנה ובוודאי כשאין מלחמה, גם המדיה לא מחשיבה את אורנה פרץ ל"מעניינת". מתי זה משתנה? כשהיא תוקפת את ראש הממשלה והוא מתפתה להשיב לה. והנה, מדברים על קריית־שמונה ועל מצב שירותי הבריאות בצפון. פתאום גם זה מעניין.

בקטנה

״שנות ה־80״ חזרה אמש לעונה רביעית (ברשת 13), ואחד מקווי העלילה בפרק הבכורה עסק בהלום קרב (אלון נוימן), שמסתבך בגניבה ממכולת. בכך הסדרה מצטרפת ל״בשבילה גיבורים עפים״ ולאירועים תרבותיים אחרים שהציפו את נושא הטראומה בעקבות מלחמה. ויש תחושה שהגל הזה לא הולך לשומקום.