שבת 17 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: יובל חן
    24 שעות • 17.10.2018
    "כשהלכתי לפסיכולוג, הרגשתי שהוא צריך לשלם לי על המופע"
    דני סנדרסון אוטוטו בן 68, ומנסה לא לדאוג יותר מדי מהגיל: "מוות זה דבר גדול, קוסמי, שאין לי שליטה עליו". ואיך הוא שומר על עצמו צעיר? בעיקר בזכות בת הזוג, ענת עצמון: "אני יודע שכשאני מדבר עליה אני נשמע כמו בן 16 מאוהב"
    יואב בירנברג | צילומים: יובל חן

    דני סנדרסון מרגיש הכי נוח בבית שלו בתל־אביב. "אמנם כתבתי לא מעט שירים על הפינטוז של לחיות בכפר ובטבע, אבל תמיד נראה לי שאחרי שתי עקיצות של יתושים שם, אני על כביש 6 בדרך חזרה לתל־אביב", הוא אומר. "כשהייתה לי הופעה באמפי שוני חשבתי, איזה יופי, זה המקסימום טבע שאני יכול לסבול — כיפת השמיים למעלה, האוויר הפתוח ומבצר מסביב. אחד היתרונות של לכתוב הוא שאתה יכול לממש בכתיבה פינטוזים שלא תממש בחייך. הרישיון לרמות ברי"ש הידיעה בכתיבה זה כיף. עוד נגיע למצב שיעמידו אותי למשפט על זה".

     

    לים אתה כן הולך?

     

    "לא, אני חושב שזה מקום בלתי נסבל. לא סתם לווייתנים משליכים את עצמם לפעמים על החוף, אומרים, די, אין לנו כוח לזה. בשבילי הים הוא תמיד דגל שחור".

     

    "נעשה שירים שמעולם לא עשיתי". עם תם אהרון בחזרות למופע בפסטיבל הפסנתר | צילום: יובל חן
    "נעשה שירים שמעולם לא עשיתי". עם תם אהרון בחזרות למופע בפסטיבל הפסנתר | צילום: יובל חן

     

    אז איך כתבת את "רק אני והגלשן שלי"?

      

    "לקחתי לעצמי חדר לחודשיים במלון דניאל על חוף הרצליה כדי לכתוב בשקט. לפעמים הייתי משקיף מהחלון באין מעש. ראיתי למטה חבר'ה גולשים, ואמרתי, אולי הגיע הזמן לכתוב שיר גלישה ראשון".

     

    הפעמים שבהן סנדרסון באמת חורש את הארץ הן בעיקר כשהוא מופיע. הבית המרווח שלו הוא המרחב הבטוח שלו. רגע לפני הראיון, כשהוא רכון על הכנת אספרסו ארוך, סנדרסון פוצח בנאום על נפלאות המכונה ועל חסרונותיו כקניין. "אני הפראייר של עולם הפרסום", הוא מכריז. "עולם הפרסום צריך לצלצל אליי אם הם רוצים לדעת אם משהו עובד או לא. אגב, בשביל מישהו שאמור להיות ציני זו מלכודת שאני נופל בה לא מעט. ספר לי שעכשיו יש ב־Cook Store משהו שכותש שום, ואני בפנים. גם שמפו חדש יפתה אותי".

     

    שמפו באמת יפתה אותך?

     

    "יפתה, אבל אם יציעו לי שמפו שמצמיח שיער, זאת תהיה הנקודה שבה אני אפרוש מהפראייריות ולא אקנה. דברים מהסוג הזה הם פריצת דרך, כמו לפצח את האטום".

     

     

    צילום: Getty Image
    צילום: Getty Image

     

    שיחות עומק בכוורת

     

    בחודש הבא סנדרסון, מהאבות המייסדים של הרוק הישראלי ואחד היוצרים המרתקים שפועלים כאן, יהיה בן 68. "לכל עשור יש את הקיטור שלו", הוא אומר. "אפילו שלושים זה ההתחלה של ההלם. הבודהה אמר שרוב הייסורים שלנו זה הרצון לחיות לנצח, לא להבין שהכל בר־חלוף, כולל אנחנו — שזה ציטוט לא רע לגבי בנאדם שחי לפני לא מעט שנים. אני אישית בוחר לנסות לשחרר, לא להיות יותר כועס וכעוס. אני חושב על הגיל, אבל בגדול, המקצוע שלי מאוד מפרה ומרענן כי אני עובד בו עם חבר'ה צעירים. להיות עם מגבר ודיסטורשן ולעשות רוק סלאש פופ משאיר אותך צעיר לנצח בנפש".

     

    ככה גם לא חושבים על דברים נוראיים כמו המוות?

     

    "יש דברים שהם לא בשליטה שלך. אתה יכול לגרום ליחסים שלך עם סביבתך להיות טובים יותר, לגרום לכך ששיר שיצא ממך יהיה טוב, אפילו מצוין, אבל מה שלא בשליטתי גדול עליי. מוות זה דבר גדול, קוסמי, שאין לי שליטה עליו. חשבתי על זה בעבר, ואז הבנתי שעדיף שלא אחשוב. אני מעדיף לחבק את החיים. אבל זה צץ מדי פעם. לרוב כשאתה מבקר בהלוויה של מישהו אחר".

     

    פול מקרטני הוציא עכשיו דיסק שזוכה לשבחים, ומוכיח שגיל 76 הוא רק עוד מספר.

     

    "לי לוקח יותר זמן להוציא אלבומים. כשאני מוציא משהו, אני משתדל להוציא אלבום שאני עומד מאחוריו במאה אחוז. לא פחות. להוציא משהו שעוד לא כתבת, לוקח זמן. אני תמיד רוצה להגיד משהו שלא אמרתי. וכן, גם אני רוצה להופיע בגיל 76".

     

    את הציניות וההומור סנדרסון החליף ברומנטיקה. "בצעירותי ההומור והציניות היו מגננה", הוא אומר. "עם השנים נהייתי יותר רומנטי. אתה רואה את זה בשירים עצמם. יש לי כמובן סיבה, ענת (עצמון) המופלאה והמקסימה. היא באמת נשמה טהורה ואישה מדהימה. היא יפה מבפנים לא פחות מאשר יפה מבחוץ. אני יודע שכשאני מדבר עליה אני נשמע כמו בן 16 מאוהב, אבל זה בסדר. המשפחה מאוד חשובה לי. ענת הביאה את המשפחה שלה לקשר בינינו, וביום שישי שתי המשפחות נפגשות וזה ממש קסם של דבר, מלא צחוק, גיל, חמימות ואושר רב. ענת התחברה מאוד יפה למשפחה שלי".

     

    אז השלכת את הציניות לגמרי?

      

    "לא לגמרי. מהלתי אותה בדברים אחרים. אני עדיין ציני. הדברים הכי מצחיקים הם דברים שאתה אומר בוואן, בנסיעה להופעות, ועדיין אני יכול גם לבכות. ממה? מסרטים מרגשים, אפילו מפרסומות. זה גם יכול לקרות באיזה אירוע טלוויזיוני, בחדשות, בכתבה שמשליכה אור על סיפור קטן אך נוגע ללב. אנחנו בכל זאת אמורים להבין את כאבו של האחר. יש כאן הרבה כאב. אנחנו מפתחים חומה, אבל מדי פעם, בין הלבנים, חודר לו משהו ואנחנו מתרגשים ממנו".

     

    צילום: שאול גולן
    צילום: שאול גולן
     

     

    הלכת לפסיכולוג?

     

    "הלכתי לתקופה קצרה, לפני כמה שנים טובות. זה היה אחרי מותה של נעמי (אשתו המנוחה של סנדרסון — י"ב). הרגשתי שאני חייב לדבר על זה, אבל גיליתי שהפסיכולוג די נהנה מהסיפורים שלי. הרגשתי שעדיף כבר שישלם לי על המופע. יש ציטוט מאוד יפה של סופרת אמריקאית שאמרה שהיא מתייחסת לאמוציות שלה כאל קרובי משפחה רחוקים. טלפון פעם בשנה זה די והותר.

     

    "פעם בכוורת שאלנו אחד את השני מי כל אחד היה רוצה להיות אם הוא יכול להיות מישהו אחר. מאיר פניגשטיין אמר באדי ריץ', מתופף הג'אז הדגול, יוני זרק שם של קלידן מאוד מפורסם, אני חושב שאת השם של צ'יק קוריאה, ויצחק (קלפטר) אמר, 'הייתי רוצה להיות אני עם שיפורים קלים'. והוא צדק. אני אולי אמרתי שאני רוצה להיות ההיסטוריון יוספוס פלביוס, או אולי, במסגרת ההשתטות של פעם — ארנב".

     

    מה שנקרא שיחות עומק.

     

    "אחד הדברים החביבים בלהקה הוא שהנסיעות מניבות שיחות עמוקות. מכאן הקשר המקסים בין חברי כוורת עד היום. חווינו בלהקה משהו מאוד קיצוני, כמו כיתה בחיל קרבי ששרדה איזשהו קרב. כל אחד נוצר את זה בליבו עד עצם היום הזה".

     

    אז החברים הכי טובים שלך הם החברים מפעם?

     

    "בגדול כן. לפעמים קורה שמישהו מתווסף. בגילנו קשה לאסוף חברים חדשים. מהילדות אין לי יותר מדי חברים כי עברנו הרבה מקומות — מכפר בלום לחיפה, לסביון, לניו־יורק, ואז הגיע הצבא. בכל פעם שנוצרה איזו חברות שהחלה להעמיק ולהכות שורשים אמרתי שלום, עברתי יבשת או עיר. גידי הוא חבר קרוב מאוד. אנחנו גם מופיעים במופע שנקרא 'דני, גידי וחברים' הרבה שנים. גם הגורלות שלנו קירבו בינינו. שנינו איבדנו את נשותינו לסרטן. בהלוויה של ענת חיבקתי אותו. הרבה מהדברים שאנחנו רוצים להביע אי־אפשר לתמצת במילים. לא תמיד מילים יכולות לדייק. החיבוק, במקרה הזה, ביטא הכל. ענת הנפלאה, מעבר לזה שהיא הייתה יוצרת נהדרת, הייתה לה חוכמת חיים ענקית. מוזר להגיד את זה, אבל גם חוכמת מוות".

     

    צילום: דנה קופל
    צילום: דנה קופל

     

    הגאווה: הילדים והנכדים

     

    סנדרסון הוא גיטריסט אדיר, אחד הטובים שהיו כאן, ונדמה שבקטע הזה הקריירה שלו קצת מפוספסת. "הרבה אנשים אומרים לי את זה", הוא אומר, "אבל אני חושב שעוד לא מאוחר להשקיע בזה יותר, אם כי כמעט בכל תקליט יש לי קטעים אינסטרומנטליים. 'לידיה הלוהטת' הוא שיר של שבע דקות, וזה רק גיטרה. גם ב'בכל זאת הגענו למרות הכל' יש טונות של גיטרות. אבל יש דברים שבלטו יותר, שירים כמו 'זה הכל בשבילך' למשל".

     

    סנדרסון, בן להורים אמריקאים, יכול היה לנסות לבנות קריירה גם בחו"ל, אבל אין לו שום תחושה של החמצה. "נכון שיש השפעה אנגלוסקסית בדברים שאני עושה, אבל כשהייתי משמיע בזמנו את הדברים שלי לחברות כמו וורנר ברדרס וקולומביה זה נשמע להן יותר מדי ישראלי. היום אני רואה את זה כמחמאה. אז לא הבנתי את זה, והתבאסתי קצת, אבל הבנתי שאני נגן לוקאלי וזה בסדר גמור. חלק מהמוזיקה הישראלית נכונה רק לפה. היא לא יכולה להיות בשום מקום אחר, וזה מה שיפה בזה".

     

    אם מדברים על החיים פה, אז הם די מדאיגים את סנדרסון. "אני עדיין טרוד במה שקורה בשכונה, בסביבה המיידית שלי, אבל אני מאחל לנו דברים טובים", הוא אומר. "אני מקווה שיהיו לנו את היכולת, האומץ והיצירתיות לצאת מהמעגל הזה. אני יודע שאלו מילים פיוטיות של תמימות ושל שירה, אבל לפעמים ניסים קורים. אני תמיד אומר שאני חצי אופטימיסט וחצי פסימיסט. אני מאמין שיהיה טוב, אבל רק לכמה שניות. אבל מעבר להלצה ולציוניות אני כן מאמין שיש אנשים שוחרי שלום משני צידי המתרס. לא אכפת לי להשלות את עצמי. האם זה יהיה בחיי? זה גדול ממני".

     

    הילדים שלו, אדם ודינה — הוא במאי קולנוע מצליח והיא שחקנית ותסריטאית מוכשרת — הם חבריו הטובים ביותר. "הילדים והנכדים שלי הם הגאווה הכי גדולה שלי", הוא אומר. "מעבר לזה שהם עושים את המקצוע שלהם במיומנות גדולה, הם בני אדם נפלאים. שניהם מדהימים, כל אחד בדרכו. אדם מביים עכשיו סדרת מתח לסוני פיקצ'רס, ודינה עובדת על סדרה חדשה. אני ממודר לחלוטין לגבי הסדרה של דינה. הפעם היא גם לא תהיה עליי".

     

    והקודמת, "אורי ואלה", כן הייתה עליך?

     

    "גם שם הדמיון לחיים שלי היה חלקי מאוד. יש שם קטע שבו אני אומר לה לעשות הפלה, מה שלא קרה כמובן במציאות, ויש קטע שבו בראבא, שמגלם את אבא שלה, יוצא עם החברה שלה. מעולם לא יצאתי עם חברה שלה. הדברים האלה הביכו אותי. אנשים חשבו שאני יוצא עם החברה הכי טובה של הבת שלי, ולפעמים הייתי צריך להסביר להם שהמרחק מהמציאות גדול".

     

    במופע שלו בפסטיבל הפסנתר — "מסביב למדורה" — שיתקיים במוצ"ש הבא במוזיאון תל־אביב, סנדרסון ישיר רבים מהשירים הפחות מוכרים שלו, לצד הלהיטים. למדורה המוזיקלית יצטרף גם הסטנדאפיסט תם אהרן, קלידן מוכשר בזכות עצמו. "אני אבצע שירים שמעולם לא עשיתי או מזמן לא שרתי", הוא אומר. "אני קורא להם 'הנסתרים' ו'הגלויים'".

     

    מה אתה אוהב מהמוזיקה הישראלית העכשווית?

     

    "אני אוהב שירים ישנים כמו 'אליפלט' של אלתרמן וארגוב, שהוא בעיניי אחד השירים המרגשים שנכתבו ומעביר בי צמרמורת עד עצם היום הזה, ובאותה מידה את 'שנינו מאותו הכפר', ועדיין, בקצה השני יש לנו את טונה, נצ'י נצ', הדג נחש וג'יין בורדו, שהם דברים מופלאים. עומר אדם הוא בעיניי כישרון גדול, ויש לו לא מעט שירים מקסימים. המוזיקה הישראלית היא הרפתקה אינסופית ואני גאה להיות חלק קטן מהדבר הגדול הזה". •

     

    פסטיבל הפסנתר נפתח במוצ"ש ויתקיים עד ה־27 בחודש

     

    *

     

    עוד 3 המלצות לפסטיבל הפסנתר

     

    1. שלומי שבן מארח את רמי פורטיס: שתי אגדות בכרטיס אחד. שלומי שבן, אורח קבוע בפסטיבל מאז שנתו הראשונה, יארח את רמי פורטיס. במופע החגיגי, יחד עם תזמורת הקאמרטה הישראלית, יחזרו השניים לקטעים מההופעה המיתולוגית

    שלהם "מקרה פסנתר", וכמו תמיד אצל השניים צפויות הפתעות בלתי צפויות. שבת, 21:00, המשכן לאמנויות הבמה תל־אביב.

     

    2. אביתר בנאי במופע סולו חדש, "עד האהבה": הזדמנות לפגוש את אחד האמנים הישראלים המרגשים מגיש את שיריו כמו שנכתבו לראשונה, בפסנתר, אותו פסנתר שמלווה את אביתר מהאלבום הראשון ועד היום. המופע יכלול גרסאות חדשות ומסקרנות לשירים המוכרים מהרפרטואר העשיר של בנאי. ואם אתם רוצים עוד סיבה נהדרת למהר לקנות כרטיס למופע: האורח הוא אהוד בנאי. שני, 21:00, היכל התרבות תל־אביב.

     

    3. בת שבעים: הגבעטרון, ארץ ישראל היפה בלי קלישאות, מציינת עכשיו 70 שנה לקיומה. עוד סיבה להקשיב למיטב הקלאסיקות של הלהקה הוותיקה מהעמק: "ים השיבולים", "בת שישים", "עמק שלי", "שוב יוצא הזמר", "הללויה" ועוד רבים וטובים. שישי, 26 באוקטובר, 13:30, אולם רקנאטי, מוזיאון תל־אביב.

      

    *

     

    ארבעת אלילי הגיטרה של דני סנדרסון

     

    1. ג'ימי הנדריקס: "התפוצצות של מקוריות ויצירתיות שעד היום קשה לחקות. זה כמו המתכון לקוקה־קולה שעד היום שמור באיזו כספת ולא יודעים בדיוק איך עושים את זה. הוא לקח את זה לקבר".

     

    2. פיט טאונסנד: "הוא הביא משהו מיוחד בפריטה, בקצב. לדעתי לא נתנו לו מספיק קרדיט".

     

    3. ג'וני ווינטר: "אם לאריק קלפטון והנדריקס היה נולד בן, זה היה ג'וני ווינטר. היה לו את הטירוף של הנדריקס עם הבלוזיות של קלפטון, את הסאונד העגול והמופלא הזה".

     

    4. באדי גאי: "כישרון ענק שהשפיע על גיטריסטים רבים".

     

     


    פרסום ראשון: 17.10.18 , 20:15