חיים בזרם

לעניין הזרם וההשתלבות בו יש שתי גישות מנוגדות: האחת נקראת "תזרום־תזרום", או במקרה של גבר־פוגש־אישה - אחרי שהוא מחתים אותה על טופס סטנדרטי של הסכמה ושחרור מאחריות - "תזרמי־תזרמי" הדוחה. האחרת אומרת כי "רק דגים מתים שוחים עם הזרם", וזו כבר גישה שעובדת בתחומים כמו יזמות או אמנות. עובדת, עד שיש מספיק דגים מתים שבעצמם כבר נחשבים לזרם, של דגים מתים.

על הכביש, לעומת זאת, הזרם הוא הכל. אם זה זרם איטי, גדוש וסמיך של פקקים אדירים, ואם זה זרם מופלא שיש בכביש הררי, נטוש וריק אי־שם, שמייצר חוויית נהיגה וחיבור עם רכב שאין שני לו. אולי רק על אופנוע.

כדי להשתלב בזרם, או לצאת ממנו, יש במקומות רבים - אם התשתית נכונה - נתיבי השתלבות או נתיבי האצה והאטה, בהתאם לצורך. מטרתם של נתיבים אלה היא לאפשר לכם לעלות על כביש מהיר תוך האצה לקצב התנועה - או הזרימה - של הכביש, לפני שאתם נכנסים לנתיב השמאלי כשמאחור סוגרת עליכם במהירות משאית פול־טריילר עמוסה ב־72 טונות של פסולת ברזל, ונהג מבוהל שמנסה נואשות להאט מסה עצומה במהירות של 100 קמ"ש. האצה למהירות הזרם, והשתלבות חלקה בו, היא קריטית כדי לשמור על שטף התנועה, ובעיקר כדי לשמור על החיים שלכם.

בקורסי נהיגה מתקדמים רבים שלקחתי בהם חלק, רוב המדריכים שפגשתי - אם בנהיגת כביש מתקדמת־מבצעית או בנהיגה ספורטיבית - אמרו אותם הדברים: "אנשים פוחדים לתת גז עד הסוף ולא משכילים לנצל את מלוא הפוטנציאל שיש לרכב". גם אני הייתי כזה, ואני מוכן להתערב שמספר הפעמים שבהן דוושת הגז שלכם פגשה את הרצפה, או שמחט הסל"ד (סיבובים לדקה של המנוע) נישקה את הקו האדום, קטן ממספר הניבים שיש לתרנגולת. ובכל הקשור להשתלבות בזרם התנועה, להאצה חזקה מאוד כזו יש ערך בטיחותי ומציל חיים לא פחות מבלמים חזקים.

מהצד השני של האוטוסטרדה, כדאי ורצוי להשתלב נכון בנתיבי האטה. נצלו כל מטר שיש על הנתיב הזה, היכנסו אליו מוקדם ובלמו במתינות כדי להגיע למהירות הבטוחה לרדת לכביש משני, או לפעמים אפילו לקראת עצירה מלאה ברמזור. בשום מקרה אל תשאירו את הבלימה לרגע האחרון, כפי שאתם רגילים לעשות במסלול המרוצים. זאת מהסיבה הפשוטה שאי אפשר לדעת מה מחכה לכם במורד נתיב ההאטה.

שם, היכן שמשאיות בולמות ועוצרות, יש לא אחת כתמי סולר ושמן חלקלקים, אולי פני אספלט מקומטים מעומס המשאיות (מי אמר כאן "תשתיות"), אלמנטים שעשויים להגביל את יכולת הבלימה של הרכב. כי אם לא, אתם עלולים למצוא את עצמכם במצב מביך של כניסה לא מתוכננת לצומת כשהבלמים לחוצים עד הסוף, האוטו מחליק, ואתם אחוזי פאניקה.

בכל הקשור להשתלבות בתנועה, האגו הישראלי דופק אותנו. אנחנו לא אוהבים שנכנסים לפנינו בתור בקופת חולים, כמו בפקק שעל הכביש, אבל רבאק, זו הדרך היחידה שבה אפשר לשמור על השטף והזרימה - והרי הזרימה היא הכל - על הכביש.

מכוניות שמצוידות במערכות בטיחות מתקדמות נהנות מיתרון כאן. הן יודעות לומר לנו מה המרחק לרכב שלפנים ועוזרות לנו לשמור מרחק בטוח ואף לאפשר לרכב שירצה להשתלב לעשות זאת. אם יש למשל בקרת שיוט אדפטיבית, המכונית תדע בעצמה להאט ולהתאים עצמה לזרם התנועה, לעצור אם צריך ואז לחזור לזחול כשהכביש "ייפתח". דור חדש של מערכות מתקדמות מסוגל לבדוק את סביבתו, לצאת לעקיפה לאחר הפעלת האיתות, ואז לחזור לנתיב המקורי ולמהירות השיוט שבה הנהג בחר.

בתוך הכאוס של התחבורה בישראל יש למערכות הבטיחות המתקדמות ערך מוסף נהדר. הן מפחיתות הרבה מהעומס המוטל על הנהג, ואת הסטרס של התמודדות עם נהגים עצבניים, חסרי סבלנות, לחוצים וכועסים. בדיוק כמוך.

הכתבה מתפרסמת במסגרת שיתוף פעולה עם חברת "מובילאיי"