כשהרב אילעאי עופרן הגיע לקיבוץ רמת הכובש כדי לתת שם שיחה, פנה אליו אחד המשתתפים ושאל בפליאה: זה נכון שאתה הנכד המתנחל והימני של פרופסור ישעיהו ליבוביץ? באותו שבוע הספיק עופרן לבקר גם בקריית ארבע, מעוז הימין החרד"לי (חרדי־לאומי) ושם קראו לו שמאלני. אבל הוא לא מתרגש, ואפילו קצת נהנה מהסיטואציה. אולי מפני שעל גבו הוא נושא זהויות רבות; גם רב הקיבוץ הדתי קבוצת יבנה, גם פסיכולוג, גם דמות בולטת ומשפיעה בציונות הדתית הליברלית, וגם איש חינוך וראש מכינה קדם־צבאית. וכן, גם "נכד של" וצאצא לאחת המשפחות הכי מסקרנות בישראל – משפחת ליבוביץ. ובכל זאת, עופרן אוהב להיות קצת ג'וקר, ואינו מתמקם בשום מחנה עד הסוף.
הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
"כבר הבנתי שזו תכונת אישיות שלי", הוא מחייך, "אני קודם כל באופוזיציה. גם במשפחה שלי, גם במיליֶה שלי. זה חזק ממני. בגלל שאני חי באי־ודאות מתמדת, אם אני שומע מקהלה שמדברת בקול יותר מדי ברור לצד אחד, אני חייב להביא קול אחר. אני מודה שאני אפילו קצת נהנה מזה. מלהיות המתנחל של השמאלנים והשמאלני של המתנחלים. כי אם יש דבר שמעורר בי חרדה של ממש, זו מקהלה שמנגנת את אותה מלודיה".
אילעאי (36) נשוי לאביטל, אותה הכיר כבר בתיכון, ואב לארבעה. הוא נולד בירושלים למירה ואברהם עופרן ולו שישה אחים. אמו, דוקטור לפיזיקה, היא בתו של הפילוסוף ישעיהו ליבוביץ. אחותו, חגית עופרן, היא אחת הפעילות הבולטות ב"שלום עכשיו". עופרן עצמו הוא היחיד ממשפחתו שבחר להיות רב. לא משעמם אצלם סביב שולחן השבת. כעת הוציא עופרן ספר חדש בשם "תורה של הנפש" (הוצאת "ידיעות ספרים") שבו הוא מנסה להבין ולפרש את הסיפורים המכוננים מהתורה באמצעות מושגים ותיאוריות מעולמה של הפסיכולוגיה המודרנית.
אבל את עיקר עיתותיו מקדיש עופרן ל"רוח השדה" – מכינה קדם־צבאית שהקים יחד עם הרב איתמר חייקין בבארות יצחק. מכינת עלי, גדולה ומוכרת, שהייתה בית גידולם של מפקדים בכירים רבים בצה"ל, עלתה לאחרונה לכותרות אחרי סדרה של אמירות של רבניה, שעוררו סערה; בהן, למשל, "נאום הסוטים" של הרב יגאל לוינשטיין שבו בז לקהילה הגאה וזעק נגד גיוס בנות דתיות: "שיגעו לנו את הבנות, מי יתחתן איתן?" זמן לא רב לאחר מכן פורסם שיעור של הרב קלנר שבו כינה נשים מובילות ומנהיגות "בחורילות", וטען כי יכולתן השכלית והרוחנית של נשים מוגבלת. "רוח השדה" של עופרן וחייקין היא כמעט תנועת נגד – מכינה שגם נשים מלמדות בה תורה, ובין אימוני הכושר ולימודי ההלכה, תלמידיה מקדישים זמן גם ללימודי אמנות ולהתנדבות בקהילה.
מה הרגשת כששמעת את האמירות שיצאו ממכינת עלי?
"התכווצתי, אבל במהלך שידור הכתבה שראיתי היו לא מעט הפסקות פרסומות. וברובן מכרו מוצרים באמצעות גופן של נשים. זה רגע מכונן שמבהיר עד כמה יש פה בעיה כוללת שצריך להתמודד איתה. קצת צבוע לבקר את היחס לנשים ובאותה נשימה להפגין יחס בעייתי שבעתיים. המחלוקת שלי עם בית המדרש של עלי עמוקה ביותר. תהום פעורה בינינו. אני לא מעוניין ששום צעיר דתי יצטרך לבחור בין פתיחות למחויבות. לכן הקמנו את 'רוח השדה'. רוב המכינות הקדם־צבאיות הדתיות משויכות לתלמידי הרב טאו, מישיבת 'הר המור'. כלומר, הן מגלמות רעיונות חרד"ליים. אנחנו מנסים לתת אופציה אחרת; לייצר שפה דתית שרואה במושגים של פתיחות רעיונית הזדמנות ולא סיכון, שרואה במושגים של דמוקרטיה, זכויות אדם, השכלה כללית ופמיניזם, התקדמות של העולם ולא קלקול שלו. הרעיונות הללו, שכל כך פוחדים מהם במחוזות מסוימים של הציונות הדתית, הם לא רק איום על המסורת אלא, בעיניי, קודם תיקון עולם גדול. יש לי פה עמדה דתית שלא מוותרת על אמונותיה, אבל רואה ערך בתהליכים הללו. עכשיו נפתח מחזור ב' של המכינה שלנו, והביקוש אדיר. הרבה יותר ממה שאנחנו מסוגלים לתת. הרבה מנהלי ישיבות ותיכונים שאלו אותי איפה היינו עד עכשיו. אנחנו לא באים להחליף אף אחד, אלא לפתוח את אפשרויות הבחירה".
יש לך בית פוליטי היום?
"אין לי. פוליטיקה היא מרחב אינטרסנטי־אידיאולוגי בדרך כלל. בדיוק ההפך ממה שאני מצפה מבית".
במשפחה כמו שלך אי־אפשר להתחמק מהנושא המדיני. מה עמדתך?
"אני עומד מול הסיטואציה נבוך ובוחר במודע לא לעסוק בזה. הבחירה לעסוק בזה היא תמיד הפסד גדול, אז צריך רווח גדול בשביל להיכנס לזה בכלל. יש לי אלרגיה בסיסית לרבנים שמתעסקים בשאלות פוליטיות. יש לי רתיעה מזה כי מהר מאוד עלולים להגיע למצב שבו התורה מגויסת לכל מיני אג'נדות".
בכל זאת, יכול להיות שבקרוב נלך פה לבחירות על חוק הגיוס. לדעתך יש הצדקה לפטור לבני ישיבות?
"אני לא רואה שום צידוק לפטור מגיוס בטענה של לימוד תורה. עלובה היא התורה שנקנית בדמם של אחרים. אני יודע שקשה לנו לדמיין צבא אחד שמשרתים בו חילונים וחרדים, גברים ונשים, אבל ערכים לא נגזרים מפרקטיקה, אלא פרקטיקה נגזרת מערכים. ברור שיש כאן אתגר עצום, שכמו בכל נושא עדיף שייפתר באמנות והסכמות ולא בחקיקה וכוח. אין ברירה אלא לייצר מודל שיהיה רלוונטי לכלל המגזרים. נכון להיום, רוב תלמידי כיתה א' בישראל לא צפויים להתגייס, כי הם חרדים וערבים".
הספק כחוויה דתית
אבל למרות העמדות הליברליות יחסית של עופרן בציונות הדתית, חשוב לו להבהיר כי הן נובעות מתוך השקפת עולם דתית לחלוטין.
"אני לא פלורליסט. אני לא חושב שלכל אחד יש את האמת שלו. האמת היא שרוב הפלורליסטים שפגשתי פלורליסטים במה שלא חשוב להם. אנשים מוכנים להכיל מגוון דעות במה שלא בוער בהם. אני גם לא סובלן, כלומר מכיר בזכותך לטעות ומוכן לסבול עמדות מסוימות. אני בהחלט חושב שיש דעות שצריך להשתיק ולטהר את המרחב הציבורי מהן. אני ספקן. אני חושב שיש אמת אחת אלוהית ומוחלטת, אבל אני כאדם לא יכול לתפוס אותה. והחוויה הדתית הכי עמוקה שלי היא הספק. ספקנות היא חוויה דתית, זו לא מתודה, אלא הוויה. הדבר היחיד שאני יודע בוודאות הוא שאני לא יודע שום דבר בוודאות, ולכן אין לי ברירה אלא להקשיב. כי יש לי דעות מאוד ברורות, אבל כל הזמן מנקר בי ספק שהאדם שמולי אוחז בחלק מהאמת שאני לא רואה. הקושי הכי גדול שלי עם אנשים מאוד דתיים זה שהם בטוחים מה אלוהים רוצה. החוויה הדתית שלי היא שאני לא יודע מה אלוהים רוצה. כשאני פוגש אנשים שיודעים בביטחון מה אלוהים רוצה – אני מודה שאני מפחד מהם".
סבא שלך, ישעיהו ליבוביץ, היה נחרץ מאוד; מה"יודונאצים" ועד לנבואות הזעם בנוגע למפעל ההתנחלויות, לדת ולמדינה.
"אני עובר עם זה תהליך. סבא ממלא פה מדפים בספרייה. אבל הוא גם קצת מותג וגם קצת קריקטורה. הייתי קטן מדי בשביל לקלוט איך הוא נתפס בזמן אמת. הוא נפטר כשהייתי בגיל בר־מצווה. החוויה שהכי זכורה לי כילד היא שבת אחרי הצהריים. האחים הגדולים יושבים עם סבא בחדר ומתווכחים בעניינים ברומו של עולם ואני יושב בשקט. סבא מטפס על הסולם ומוריד איזה ספר. השיח היה מאוד חי סביב המון נושאים. היו שלבים ששתיתי בצמא את דבריו, והיו שלבים שניסיתי להתנער מהגיבנת הזו. כמובן שהיו גם שלבים שמאוד לא אהבתי שמציגים אותי כ'נכד של', הרגשתי שאני צריך לדגמן את זה".
איזו מורשת הוא השאיר, לדעתך, בתרבות הישראלית?
"סבא מת כבר 24 שנים והוא עדיין דמות ב'ארץ נהדרת'. זה דבר מדהים. אולי קצת שכחו לו את היודונאצים ויש יותר קשב לדברים אחרים שאמר, ואולי לא, אבל הוא מאוד נוכח בשיח הישראלי. בסוף אין איך להתחמק מזה, זו אמירה מצמררת. אבל הוא רצה לעצבן והצליח. זה לא התפלק לו. לסבא שלי הייתה עמדה טוטאלית, לא נחמדה, של מחויבות גמורה. כמה זה באמת הצליח? אני לא יודע. אני יודע שעמדת הנביא היא אולי מאוד יוקרתית, אבל לא עובדת. לא סתם התורה עוברת מהנביאים לחכמים. מה ההבדל בין נביא לחכם? נביא אומר אמת, אבל בדרך כלל אף אחד לא זז מעמדתו. היה חורבן ושפיכות דמים ושחיתות מוסרית למרות שהנביאים אמרו אמת נוקבת, טוטאלית, עם סימני קריאה. זה לא עזר. זה לא הזיז לאף אחד. ואז התורה עוברת לחכמים. חכמים לא אומרים את ה־אמת. הם מבינים שדברי חכמים בנחת נשמעים, וכשם שמצווה לומר דבר הנשמע, מצווה לא לומר דבר שלא נשמע. ורק בתקופתם עם ישראל מקבל צורה. הנבואה עם התוכחות היוקדות שלה לא עובדת על אנשים. סבא שלי היה נביא, אבל לא תמיד היה חכם, ואנשים לא מקשיבים לנביאים. הוא בטח לא היה אוהב את המטאפורה שלי, אבל חכם שואל את עצמו לא רק מה אני רוצה להגיד, אלא מה האדם שמולי יכול לשמוע. לכן אוי ואבוי אם רבנים יתפסו את עצמם כנביאים. להשתמש בביטוי כל כך מתועב כמו 'יודונאצים' מחמיץ בכלל את השאלה אם זו מטאפורה טובה או לא טובה. אם אמרת דבר כזה הפסיקו להקשיב לך, חוץ מהשניים וחצי אנשים שממילא חשבו כמוך. אנשי האמת לא יכולים לסבול את זה שדבריהם דורשים ריכוך, אבל כבר התוודיתי שקשה לי עם אנשי האמת".
אתה רב אבל אין לך זקן. זה במקרה, או מבטא איזו התבדלות?
"אין לי זקן, כי זה מגרד. אני לא באמצע בין החרדים לחילונים, אלא יש לי קודקוד משל עצמי. אני שונא קפה פושר. אוהב קפה ששותים בטמפרטורת כווייה — או קפה קר. לא בטמפרטורת החדר. אחת השגיאות הכי גדולות במרחב הרוחני היא שאנשים מתבלבלים בין פשרנות למורכבות. הבחירה שלי לנסות לשלב בין יהדות לדמוקרטיה היא לא ניסיון למצוא פשרה, כי אז אני לא באמת יהודי ולא באמת דמוקרט. הרבה פעמים חילונים חושבים שדתיים אמיתיים שואפים לכפייה דתית אבל הם מבינים שזה לא ילך, אז הם מוותרים. זה פשוט לא נכון. ההתנגדות שלי לכפייה דתית היא קודם כל התנגדות דתית. אני מאמין שמעשה שנעשה בכפייה לא יכול להיות מעשה דתי. במדינה עם רוב חילוני שמחוקקים בה חוקים דתיים בגלל קונסטלציה פוליטית, הדת הופכת למכשיר. לדבר שסוחרים בו. וזה ביזיון לתורה. בכל הדיונים הללו פוחדים מה תעשה הדת למדינה, ואני למדתי מסבא שלי לפחד ממה תעשה המדינה לדת. יש פה פשוט חילול השם גדול, ממש הַשְׂנאת התורה על העם היהודי. אחד האתגרים הגדולים שלנו הוא לייצר הלכה רלוונטית למדינה. כל ההלכה שבימינו התפתחה בגלות, בתקופה שבה מדינה יהודית הייתה בין פנטזיה להזיה. השפה ההלכתית הזו כבר מתנסחת, מתנסחת לאט, אבל זה קורה. השיח צריך להיות שיח של הסכמה ולא של חקיקה. אופיו של המרחב הציבורי הוא שאלה חברתית, לא דתית. אני לא מחליט מה הפרט יעשה. אנשים לא שואלים אותי אם לשמור שבת או לא, ולכן אני לא מבין למה אני צריך למנוע ממישהו חילול שבת. זה לא ילך בכוח. האתגר שלנו הוא לקדש שם שמיים ולהיזהר מחילול השם. כל מה שקשור בחקיקה דתית – החל ממעמד אישי ועד כותל ושבת, אין בו קידוש השם. זה לא גורם לאף אחד לשמור יותר מצוות או לעבור פחות עבירות, אבל זה גורם להרבה יהודים להפנות עורף לצור מחצבתם. גם אם זה צודק, זה לא חכם. זו שיטה של נביאים, ולא של חכמים".
בספרך "תורה של הנפש" אתה מנסה למצוא נתיב משותף לשפה הדתית ולשפה הפסיכולוגית, ולפרש את סיפורי התורה באמצעות תיאוריות חילוניות לחלוטין. זה יכול להסתדר?
"לא. השפה הדתית ההלכתית הקלאסית הפוכה לפסיכולוגיה. סבא, אגב, בז לפסיכולוגיה, ובעיקר לפסיכואנליזה. הוא היה דטרמיניסט. זה היה אנטיתזה מבחינתו לפילוסופיה. פסיכולוגיה מסבירה התנהגות, לעומת הלכה וערכים שמכוונים התנהגות. וההתנגשות הזו בין השפה הפסיכולוגית לערכית מייצרת פיצוץ אדיר כי את הרב באים לשאול מה לעשות, והוא עונה בשפה של מותר ואסור. אבל אנשים משלמים לפסיכולוג מאות שקלים בשביל שלא ישפוט אותם. שלא יגיד להם שהם חייבים או שאסור להם. כשאני שומע את ספרי ההלכה מדברים בשפה משפטית, הלכתית ואידיאולוגית, אז ספרי הפסיכולוגיה שלי זועקים אליי. הם מזכירים לי שלא הכל בחירה, שהעולם מורכב, שיש סובייקט. וכשאני שוקע מדי בפסיכולוגיה ובשיח של רגשות ופרספקטיבה ושונות, אז ספרי ההלכה מזכירים לי שאני צריך כללים וערכים. הייתה תקופה שאצל הרבנים הייתי פסיכולוג ואצל פסיכולוגים רב, עד שהבנתי שאני לא זה ולא זה. אני קודם כל איש חינוך. ואיש חינוך הוא שילוב של פסיכולוג ורב. כשאני קורא את סיפורי התורה, החיבורים בין העולמות קורים לי באופן אוטומטי. מה שמרתק הוא החיבור שבין האלוהי לאנושי. תורה אלוהית אי־אפשר באמת לקיים. ותורה אנושית היא לא מעניינת, ומיותר לקיים. הנקודה שבה התורה הופכת לתורת חיים היא המקום שבו האלוהי והאנושי נפגשים. ואני רוצה לייצר את החיבור הזה, להבין את משה בעזרת תיאוריית גיבוש הזהות של מרסיה ואת סיפור גן עדן בעזרת פרויד".
מה אתה חושב על יהדות פופולרית? זה לא קצת מהאזור הזה?
"פופולריות אינה מילה גסה בעיניי, אבל היא לא מדד לכלום. יש כאלה שמבחינתם זה מדד לחיוב, ויש כאלה שמבחינתם זו קללה. אני שואף לכוון להמון, אבל אני זוכר שאמיתות לא נבחנות ברייטינג".
אתה חושב ככה גם בתור הרב של הפייסבוק? העמוד שלך מאוד־מאוד פופולרי, הפוסטים שלך מגיעים לאלפים רבים.
"בעיניי הפייסבוק הוא כלי מדהים – הזדמנות גדולה למי שרוצה לפעול בעולם. אני איש של מילים. יש לי יכולת לנסח דברים מורכבים בפשטות ובקצרה, וגיליתי שבפייסבוק אני יכול לתת לאנשים מילים. אני פונה לאדם הסביר, לא מי שבקצה, אלא מי שחי את חיי היומיום ולרוב אדיש למתרחש. אני מאמין שצריך לצאת מבית המדרש לכיכר העיר, ופייסבוק זו כיכר העיר. כיכר העיר של זקנים כנראה, אבל זה שם".
אחד הפוסטים הכי פופולריים שלך נוגע לתקיפות מיניות בבתי כנסת, ולכללי הזהירות הנדרשים. בכל שנה לפני שמחת תורה הוא מופיע באלפי עמודים, והגיע גם לקהילות מאוד סגורות. אתה מתעסק בנושא הזה המון.
"נכון. זה בוער בי. מה שקירות החדר הזה שמעו אי־אפשר בכלל לתאר ולקלוט. פונים אליי כולם – קהילות, נפגעים, פוגעים, הורים של. אני לא מטפל פרטני, אבל אני יודע לתת סיוע ראשוני והכוונה. אני רואה את כל המגזרים – מקיבוצי השומר הצעיר ועד קהילות חרדיות. בדבר הזה בני אדם הם בני אדם, והשונות קטנה מאוד.
"לפני 15 שנה חיפשתי איפה להתנדב ובסוף הגעתי למרכז הסיוע לגברים דתיים. גיליתי שם עולם שלם, ומאז אני חלק מהמאבק הזה. לצערי הרב, בציונות הדתית יש הרבה מקום לשיח שאומר שאצלנו אין פגיעות מיניות או שיש פחות פגיעות מיניות. תפיסת העולם הזו היא תוצר לוואי מובן של שיח אידיאולוגי שעיוור למציאות. אני רוצה להיות כתובת בנושא הקריטי הזה מתוך הבנה שסודות מחריבים את העולם. אין סודות טובים. אנשים מתבלבלים בין פרטיות לסודיות. האווירה של הסוד, של הטאבו, של המחשבות שאסור לחשוב, של המעשים שאסור לי לספר עליהם, היא תמיד התחלה של סיפור רע ברמה החברתית וברמה האישית. ככה נולדים סיפורים של ניצול, של רוע, של דיכוי. אור השמש מטהר. תמיד ובוודאי בתחום של אלימות מינית. המטרה היא למוטט את חומות הסוד על מנת לתקן את העולם. זה נכון בעיניי בכל תחום. ואם נדבר רגע מהכובע של הפסיכולוג, החברה הדתית צריכה לעבור מהמודל של פרויד למודל של פרנקל. פרויד חשב שאדם צריך לחיות בתוך הרמוניה, פרנקל חשב שהאדם צומח מתוך קונפליקט. בעולם של פעם ניסו לפתור קונפליקטים, אנחנו היום חיים עם קונפליקטים. בכל התחומים; מדינית, חברתית, מסורתית. מי שלא מסוגל לשאת קונפליקט לא יצליח להתמודד. למה משתיקים פגיעות מיניות? כי שואפים להרמוניה. למה יש דמויות רבניות שמכחישות שיש הומואים בעולם? כי אין להם פתרון בשבילם. המבט שלי למציאות חייב להיות מבט אמיתי שמתמודד עם המציאות המורכבת".
מה אתה חושב על תנועת #MeToo?
"באופן כללי, הצפת הנושא היא תיקון עולם במובן הדתי שלו. אם לעולם המערבי המודרני יש בשורה דתית ורוחנית, זה המאבק הזה. החברה הדתית לא הצמיחה מאבק עיקש באלימות מינית לצערי. היא הצטרפה אחר כך. יש פה תהליך מבורך. מתברר שדבר אלוהים יכול להתגלות אלינו גם דרך טרנדים מהוליווד, ולא רק בפרשת השבוע. אבל בתוך האור הזה יכול להיות צל גדול. כמי שמלווה נפגעים, #MeToo יכולה להיות גם חוויה הרסנית. למי שנפגע, למשפחה שנחשפת ככה לסיפור. לא פעם, לתהליך יש מחירים קשים מאוד גם לנפגעות. אבל חשוב לי להבהיר שהשתיקה לא עדיפה. אנחנו צריכים ללמוד איך לעשות את זה בריא. לצערי הרב, גם בנושא הזה אנשים נוקטים עמדה מהפוזיציה, לפי המחנה שאליו שייך הפוגע או הקורבן. אם יש עוול, חובה לתקן אותו, ולא משנה איזה מחנה זה משרת. היום כבר נוצרה אצלנו משוואה מצערת. בחוגי שמאל מסוימים קושרים כל עוולה חברתית ל'כיבוש', עם או בלי קשר מהותי. ובחוגי ימין מסוימים מוכנים להצדיק כל עוולה מוסרית אם היא משרתת את אנשי שלומנו או את אחיזתנו בארץ. מה שבאופן פרדוקסלי הופך את הטענה השמאלנית לקצת מוצדקת".
אתה מתכוון למישהו מסוים?
"לצערי הרב אני יכול לחשוב על יותר מדוגמה אחת".
