בשלוש השנים האחרונות נחשבת ג'וי ריגר לאחת השחקניות הצעירות המבטיחות בישראל. שילוב לא הוגן בין כריזמה, יופי ותבונה, שמתפוצצים על המסך כמעט בכל רגע שהיא מופיעה עליו. ההספק המקצועי שלה מלמד גם על החריצות והרצינות שבהן היא מנהלת את הקריירה שלה. היא זכתה בפרס התיאטרון, פרס האקדמיה לטלוויזיה ופרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל טרייבקה, ובתקופה האחרונה קשה עד בלתי אפשרי להימלט ממנה. בימים אלה היא מככבת בתיאטרון הקאמרי בשלוש הפקות במקביל; מגלמת את אחד התפקידים היפים והערמומיים בסדרת הנוער "או־בוי"; והחל מהשבוע הבא נוכל לראות אותה בסרט החדש של אבי נשר, "סיפור אחר", שאיתו כבר שיתפה פעולה בסרטו הקודם, "החטאים".
הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
במידה מסוימת ריגר חייבת את החיבור שלה עם אבי נשר, לארי, בנו בן ה־17 של הבמאי, שנהרג בחודש שעבר בתאונת הפגע וברח בתל־אביב. לפני שש שנים, כשריגר הייתה כוכבת "החממה", ארי היה אחד ממעריציה. "אני יודעת שארי מאוד אהב את הסדרה ובזכות זה תום, הבת של אבי, לקחה אותי לשחק בשני סרטים קצרים שהיא ביימה בתלמה ילין. אבי ראה אותי בסרטים של תום, ואני מניחה שהוא הזמין אותי לאודישן גם בגללם. גם איריס, אשתו של אבי, צילמה אותי לא מזמן. אני חברה של המשפחה המדהימה והמקסימה הזאת כבר המון שנים.
"את ארי הכרתי פחות, אבל הוא הגיע המון לסטים ולכל הפרמיירות. הוא היה ילד מדהים ומוכשר. מלאך יפה. ראיתי אותו בסרט 'ילד טוב ירושלים', שבו הוא שיחק. הוא היה מהמם שם. הוא עשה גם סרט קצר שמאוד אהבתי. היה לו טעם טוב ואיכותי. צעיר עם ידע נורא עשיר בקולנוע, שאת קצת מתביישת להגיד לידו שאת אוהבת את 'קלולס'".
איך נודע לך על התאונה?
"קיבלתי הודעה מחבר, סימסתי לאבי והגעתי מיד לבית החולים. נשארתי איתם שם עד הסוף הידוע והעצוב. מאז אני איתם הרבה. הוא חזק, אבי, ומאוד עצוב. אני לא יכולה לתאר לעצמי מה עובר לו בכלל בלב ובראש. הוא נורא מנסה להתמקד עכשיו ביציאת הסרט ואני יכולה להזדהות עם הרצון הזה. כשאדם קרוב לי התאבד, כל מה שניסיתי לעשות אחר כך זה לעבוד. לעשות כל דבר שיסיח את דעתי מהכאב. שבעה זה מנחם, אתה מוקף באנשים שאוהבים ועוזרים לך, אבל הקושי האמיתי מתחיל אחרי".
מה אפשר בכלל להגיד במצב כזה?
"אני אף פעם לא יודעת מה אומרים במקרים קיצוניים כאלה, אז אני תמיד נורא מחבקת ונוגעת. קשה לי להגיד משהו שינחם יותר מחיבוק. מה כבר אפשר להגיד על הרנדומליות של החיים?"
כל החתיכים
באמת אין הרבה מה להגיד, חייבים להודות. הקשר העמוק, המשפחתי, שנוצר בינה ובין אבי נשר בשנים האחרונות, מביא אותה לראיון הזה בדיסוננס מבלבל בין ההתרגשות של קידום פרויקט חדש, לטרגדיה האיומה שהנחיתו החיים שמחוץ למסך.
חדי העין שיצפו בסרט יבחינו בשוט קצרצר שבו מופיע ארי נשר, אבל גם בלעדיו קשה להתעמק ב"סיפור אחר", סרטו ה־20 של נשר, בלי שהמחשבות ינדדו לסיפור של המשפחה. הסרט, שעוסק ביחסי הורים וילדים ובקושי לשחרר ולהרפות, כבר הוגדר בפי נשר עצמו כסרטו האישי ביותר, על אף שאינו ביוגרפי. הוא עוקב אחר ניסיונותיו של זוג הורים, טלי ויונתן (מיה דגן ויובל סגל), לבטל את חתונת בתם טלי (ריגר), שחזרה בתשובה ומתכננת להינשא לאהובה (נתן גושן). יחד עם הסבא (ששון גבאי), רוקמים ההורים אינספור מניפולציות כדי להניא את טלי מהחלטתה. כמו תמיד אצל נשר, שכתב את הסרט עם נועם שפנצר, סיפור המסגרת הוא עוד הזדמנות לפרק – ולהרכיב מחדש – מושגים כמו ישראליות, משפחה, אהבה ללא תנאי, וביצירתו החדשה יש גם צלילה עמוקה לעולמם הסבוך של החוזרים בתשובה – ועיסוק ביחס המורכב מצד אלה שהותירו "מאחור".
ריגר עושה ב"סיפור אחר" את תפקידה הטוב ביותר עד היום – שקול רק לתפקיד המעולה שהיא עושה ב"אין בתולות בקריות", סרט ישראלי נוסף בכיכובה שייצא בקרוב. כמו תמיד, גם הפעם היא מביאה את סמל ההיכר שלה: היכולת שלה להיות נוקשה ופגיעה בו זמנית. העובדה שנשר ייעד לה את התפקיד כבר בשלב הכתיבה יכולה להסביר את הטבעיות שבה מגלמת ריגר את טלי – צעירה במאבק כפול: הן על הזכות לחיות את חייה כפי שהיא מאמינה והן הצורך המובן באישורם של הוריה. "אני לא משווה יציאה מהארון לחזרה בתשובה, אלא אני רואה יותר הקבלה של יחס ההורים לאורח חיים אחר. ועם הקושי הזה אני יכולה להזדהות".
עד לאחרונה, כמעט במשך שלוש שנים, ניהלה זוגיות צמודה עם השחקנית מורן רוזנבלט ("פאודה"). לא מזמן פורסם במדורי הרכילות שהשתיים נפרדו, וכשאני שואל את ריגר מה הסטטוס שלה כרגע, היא מהרהרת רגע ואז עונה: "איטס קומפליקייטד. אנחנו בפרידה, אבל לא עזבתי את הדירה, ואנחנו עדיין ישנות יחד, אבל אני כן בטינדר. אני מאוד אוהבת אותה, אבל פער הגילים בינינו – שמונה שנים – נהיה קשה. תמיד אמרנו שנתגבר על זה, אבל באיזשהו שלב זה התחיל להראות סימנים בתוך הקשר".
היא בת 24, נולדה בהרצליה וחיה בתל־אביב. אביה עובד בבורסה ליהלומים ואמה צלמת אירועים. יש לה שתי אחיות ואח קטן ומאז שהיא זוכרת את עצמה, תמיד הרגישה לא נוח לחשוף שבאה מבית אמיד. "כשהיו מחזירים אותי בהסעה מהתיאטרון, הייתי מבקשת לרדת בפינת הרחוב. לא רציתי שיראו את הבית שלי".
היית נערה מרדנית?
"הכי לא. לא שתיתי, לא עישנתי, לא עשיתי בעיות. אולי בגלל שידעתי מגיל צעיר שאני לסבית, הייתי ילדה מאוד מרצה. היה בי איזשהו רצון להצטיין, שההורים שלי יאהבו אותי ויהיו גאים בי לא משנה מה. היום בדיעבד אני יודעת שזה שנשאתי איתי סוד כל השנים, גרם לי להיות תמיד 'בסדר' עם כולם, כך שכשאגלה לכולם את האמת עליי, הם יגידו: 'לא משנה, אבל היא בסדר בדברים האחרים, אז נמשיך לאהוב אותה בכל מקרה'. ככה המוח שלי עבד".
אמרת שהבנת שאת לסבית בגיל מאוד צעיר. כמה צעיר?
"עם השנים, בזכות טיפול שעברתי, נזכרתי ברגעים מאוד ברורים. כשהייתי בכיתה ג', הייתה לי מחברת שבה כתבתי למורה שלי שירים וסיפורים. כנראה הערצתי אותה או שהייתי מאוהבת בה. כששיחקתי עם חברות בברבי, תמיד קיבלתי את תפקיד קן, כי אף אחת לא רצתה לשחק את הבן.
"עד הצבא ההורים שלי אומרים שהם בכלל לא חשדו. חשבו שאני טומבוי. אמא שלי תמיד אומרת שהיא בכלל לא חשבה על זה, עד שבמופע של 'החממה', כשכל השחקניות עלו עם חצאיות, הייתי היחידה במכנסיים. זאת הייתה הפעם היחידה שהיא חשדה במשהו, אבל מהר מאוד זה עבר לה. זה משהו משפחתי אצלנו. לטאטא מתחת לשטיח".
מתי לקחת את ההורים לשיחת "יש לי משהו לספר לכם"?
"חודשיים אחרי שהתחלתי לצאת עם מורן, החלטתי שאני רוצה לספר להורים שלי. הייתי נורא גאה במורן וגאה בהתאהבות שלי, התאהבות אותנטית ואמיתית, והרגשתי שאני פורחת. באחד הימים הראיתי לאמא שלי טריילר לסרט שמורן שיחקה בו ואמרתי לה: זאת בחורה שאני מאוהבת בה כמה חודשים. היא הסתכלה עליי רגע, ואז יצאו ממנה כל הקלישאות והחרדות האפשריות שהורה מסוגל לנפק ברגע הזה. אמירות שלא קשורות בשום צורה לאמא שלי. איזה מין שצף כזה שהיה לה צורך לשחרר. ידעתי שהיא לא באמת חושבת ככה ונתתי לה להוציא. אמרתי לה: הכל בסדר, אני אוהבת אותך, אני מרגישה טוב ורק רוצה לשתף אותך. לספר לך מה אני עוברת. שתהיי שם בשבילי ברגע משמעותי. אני מאוד קרובה לאמא שלי. אנחנו יכולות לשתות יחד. לבלות יחד. להחזיק בסוד כזה, כמו התאהבות, נראה לי הזוי. אמרתי לה את זה והיא ענתה: את צודקת. אבל אל תספרי לאבא!
"כשחזרנו הביתה, נכנסתי לחדר ובכיתי, כנראה מהתרגשות. אמא שלי דפקה בדלת וביקשה שאבוא לחצר. ירדתי למטה, וראיתי את אבא שלי יושב עם בקבוק יין. בזמן שבכיתי, היא סיפרה לו. הוא חיבק אותי ואמר לי: את אותה ג'וי שלי, ואני אוהב אותך".
הפי אנד!
"עם כל הקבלה שלהם, אני חושבת שהם מעכלים את הדבר הזה עד היום. היו לי ולמורן הרבה פרידות במהלך השנים, ובכל פעם אמא שלי הייתה אומרת: רק אל תביאי לי איזה בוצ'ה. עם זה אני לא אתמודד", היא צוחקת.
מה הם חושבים, שאולי זה יעבור לך?
"אין לי מושג. גם אם הם חושבים ככה, הם לא היו מעיזים להגיד לי דבר כזה. אמא שלי ראתה אותי לא מזמן ב'אין בתולות בקריות', עם מיכאל אלוני, ואמרה: הוא כזה חתיך! לא הרגשת שום דבר כשהתנשקתם? אמרתי לה: ברור שהתרגשתי, אני מאוד אוהבת את מיכאל. אז היא הסתכלה עליי ואמרה: הו! היא כאילו לא מצליחה להבין. היא אומרת לי, את מוקפת בכל כך הרבה חתיכים, איתי טיראן, מיכאל אלוני ונתן גושן, ואת לא מרגישה אליהם כלום? היא משתגעת מזה".
עם כיוון הזיפים
מגיל צעיר היא מופיעה על הבמות. כשהייתה בת שמונה כבר שיחקה ב"ספר הג'ונגל", ושנתיים אחרי כבר לוהקה להצגה "מקווה" בבית ליסין. אחר כך הגיעה הפריצה הגדולה ב"החממה", ומאז ריגר היא הבחורה הכי נכונה בסביבה.
רק שבניגוד לשם שלה, לא הכל הפי הפי ג'וי ג'וי. "אני מרגישה שדילגתי על איזה שלב בדרך. אני רק בת 24. התחלתי לשחק מאוד מוקדם, בלי לעבור קודם בבית ספר למשחק. לא הייתה לי את התקופה הזאת, לחפש את עצמי, הודו, מי אני ומה אני. אני מנסה למצוא עכשיו את המקומות שאני עדיין יכולה להיות ילדה בהם. להיות מבולבלת.
"אפילו אחרי היציאה שלי מהארון, אני לא מרגישה פתורה עד הסוף. יש המון מקומות שאני מרגישה גאווה גדולה בלסביות שלי ומניחה אותה בחזית. מפלרטטת עם נשים, מתלבשת איך שבא לי ועפה עם הדבר הזה, ויש מקומות שאני מרגישה צורך ללחוש: כן, אני אוהבת נשים. קשה לי להגיד שאני שלמה עם עצמי. אני שואלת את עצמי הרבה שאלות. נגיד, ברור לי שאני נמשכת לנשים, אבל האם אחיה את חיי עם אישה?"
את רואה את עצמך חיה עם גבר?
"הדיאלוג הפנימי שאני מנהלת לא קשור לגברים. הוא קשור להוויה שלי. למה שאני משדרת. אני לא חושבת שיש אופציה אחרת בחיי מאשר לחיות עם אישה. זה פשוט עדיין מפחיד אותי להכיר בזה, להבין את זה, ולבסוף גם לחבק את זה. אני רואה לסביות והומואים שחיים נורא בשלום עם מי שהם. אצלי ההתמודדות עדיין בעיצומה. לא בגלל שיש לי ספקות לגבי הנטייה המינית שלי. אין לי. אלה שאלות אחרות שצפות: האם אני גבר? האם אני אישה? האם אני בין לבין? לא רוצה להגדיר. בא לי להיות מלא דברים. כשהייתי נערה, כשהייתי לובשת משהו גברי, חשבתי איך להבליט את השדיים. אם לבשתי משהו נשי, החלטתי לנעול נעלי אולסטאר. הדיאלוג סביב זה היה מתיש. היום אני מרגישה שאני יכולה להיות גם וגם. הדיאלוג שלי הוא לא מול המשיכה שלי לנשים, אלא מול הנשיות שלי".
היית במערכות יחסים עם גברים?
"כן. אני נמשכת לגברים והתאהבתי בהרבה גברים. זה מאוד שונה להיות במערכת יחסים עם אישה או עם גבר. אני נהיית אחרת. עם גברים אני מרשה לעצמי יותר להיתמך. מרשה לעצמי להיות נשית ועדינה. אלה דברים שאני לא מאפשרת לעצמי מספיק עם נשים. כשאני עם אישה, אני מרגישה שאני צריכה לבחור תפקיד".
בזמן שריגר מהרהרת מה יותר כיף להיות, היו מי שהחליטו בשבילה. ב"או־בוי", סדרת הנוער שחזרה לאחרונה לשידור (בערוצי הילדים של yes, HOT, סלקום טי־וי, פרטנר טי־וי וסטינג טי־וי), אחרי שנתיים של סכסוכים משפטיים, היא מגלמת נערה המתחפשת לבחור כדי שתוכל להתקבל ללהקת בנים מצליחה. ריגר משכנעת מאוד כבחור חתיך ומסתורי, ולא במקרה היא מכתירה את הדמות הזאת "תפקיד החלומות שלי". "תודה שנמשכת אליי קצת כגבר", היא צוחקת.
הרבה נשים היו מתבאסות אם מישהו היה חושב שהן יכולות לשחק גבר באופן משכנע.
"לי זה דווקא החמיא. צילמתי את 'או־בוי' אחרי שעשיתי תפקיד מאוד נשי ב'חטאים'. אחרי שהייתי כל כך אלגנטית ומוקפדת, עם תסרוקות ושמלות, כך שלא הייתי צריכה את האישור הזה שאני נראית טוב כאישה. עשינו ב'או־בוי' הרבה עבודה כדי שאיראה משכנעת בתור בחור ונהניתי מכל רגע של להיות בן. הדביקו לי זיפים, סיגלתי לעצמי את הישיבה ודיברתי כמו גבר. עפתי על הדמות הזאת, ובימים שלא שיחקתי אותו, ממש התגעגעתי אליו".
בסדרה אליאנה תדהר מתאהבת בדמות שלך.
"כן. אבל אין אפילו נשיקה. ממש באסה".
ריגר ממשיכה לפלרטט עם המיניות שלה גם על הבמה. ב"אל נקמות", עיבוד חדש למחזהו השנוי במחלוקת של שלום אש, שביים איתי טיראן, היא מגלמת את רבק'לה, צעירה בת 17 שמתאהבת באחת מהזונות בבית הבושת שאביה מנהל. ריגר מגייסת את כל תעצומות הנפש שלה לתפקיד הזה ערב־ערב, ומסיימת את ההצגה בלי אוויר. "אני מזדהה מאוד עם התפקיד, עם תחושת המחנק ביחס לחיים שהדמות שלי רוצה לחיות. זה נורא קשה בתור שחקנית להגיד לעצמך: זה לא שלך. זה רק סיפור שאני מספרת. המחזה הזה היה יכול להיכנס לי ללב ולגמור אותי נפשית, כי הנושא הזה מאוד קשור אליי, אבל כשאני מתייחסת לזה באופן פרקטי, אני מצליחה להיות מעל הדבר הזה ולא לשקוע בתוכו".
את מתפשטת על הבמה. הייתי שואל אם זה קשה, אבל זאת לא הפעם הראשונה שלך.
"אני אוהבת עירום. אין לי בעיה להתפשט ובהצגה הזאת יש תאורה מהממת, אז אני בכלל נראית וואו", היא צוחקת. "ככה לפחות אמרו לי. בהצגה הזאת לא הייתה לי התלבטות בכלל. איתי טיראן חשב שזה נחוץ להצגה, והסכמתי איתו. זה מאוד לא מיני או סליזי, אבל אני מסתובבת לקהל, אז אין מישהו שיכול לפספס. סבא שלי היה לפני כמה ימים בהצגה. לפני שהוא בא אמרתי לסבתא שלי שתזהיר אותו, שלא יופתע. ברגע עצמו, כשהורדתי את החולצה, אני שומעת אותו בקהל צועק: 'אוי! מה זה?' שאלתי את דודה שלי אחר כך ממה הוא נבהל: מהגודל או מזה שזה קרה? מתברר שסבתא לא טרחה בכלל לעדכן אותו".
אנחנו מכירים?
על אף שהיא משחקת בסדרות נוער (ובקרוב תתחיל להצטלם לסדרה חדשה בז'אנר, "גיבור אמיתי") ‑ קשה להתייחס אליה כאל כוכבת ילדים. בימים אלה למשל היא מתחילה גם חזרות למחזה חדש של דיוויד מאמט, "אוליאנה". העובדה שהיא עושה הכל – תיאטרון, קולנוע, טלוויזיה – ממקמת אותה בשורה הראשונה של דור השחקנים הצעיר והמבטיח, אבל גם מרחיקה ממנה תופעות הערצה סטייל אליאנה תדהר ונועה קירל. "הרבה פעמים אני חושבת למה התהילה פסחה עליי", היא מחייכת. "לפני שנתיים היה איזה דיבור עם הפסטיגל, אבל זה דעך. מצד אחד, סבבה לי איפה שאני. זה מאפשר לי לעשות הרבה דברים במקצוע בלי תופעות הלוואי. עשיתי תפקידים שמאוד מדויקים לי, שאני מאוד אוהבת ועומדת מאחוריהם. מצד שני, פחות נעים לי כשעוצרים אותי במטוס ומתחילים לשאול, אבל מאיפה את מוכרת לי? אני מניחה שיש שחקניות שעולות על המטוס ואף אחד לא מבקש מהן להתחיל לדקלם את קורות החיים שלהן".
בקורות החיים של ריגר אין צורך להשקיע. אם כבר, עדיף שהיא תתרכז בשורת פתיחה טובה שתעזור לה לצלוח את הרווקות הטרייה. בינתיים היא לבד, קצת בטינדר, אבל עוד לא כל כך יודעת מה עושים. כשאני מספר לריגר שיש כמה נשים שרואות בה סמל סקס לסבי, היא מוותרת רגע על הקוליות שלה ומתעקשת לברר. "מי אמרו שאני לוהטת?" היא צוחקת, "תן לי את השמות שלהן".
אני מכיר כמה וכמה נשים כאלו.
"זה מחמיא לי רצח. רגע, רק לסביות או גם סטרייטיות אמרו לך את זה?"
זה משנה?
"יותר חשוב לי סטרייטיות. אני רוצה להכניע אותן. לצערי, עד היום זה לא עבד. רובן רואות בי ילד מפגר. עד היום הצלחתי להכניע רק שתי סטרייטיות. כלומר, אני לא יודעת מה איתן היום, אני מניחה שהן עדיין סטרייטיות. פעם אחת איתי, והן החליטו סופית שהן סטרייטיות. אולי אפילו חזרו בתשובה".
מתחילות איתך?
"לא מתחילות איתי. מגיל 21 אני בזוגיות, אז אני לא בטוחה כמה מכירות אותי בכלל. הייתי לא מזמן בשפגט, בר גייז תל־אביבי, ואף אחת אפילו לא פלרטטה איתי. הן רק הסתכלו עליי במבט של 'מה היא עושה פה הפולשת הצעירה'. ודווקא דפקתי שמלה שחורה עם מחשוף. הייתי נושטה ברמות".
היית מה?!
"נושטה זה נשית בסלנג לסבי. אפשר גם נושטי. אין הרבה סלנג ללסביות. לסביות לא מדברות בסלנג. הן רק מדברות. שעות", היא צוחקת ומספרת שהתחילה לאחרונה טיפול פסיכולוגי חדש: "יש לי הרבה דברים לטפל בהם. חייבת להפסיק לדפוק חשבון ולרצות את כולם. מין חוסר ביטחון מוזר ואיזה קול שמהדהד בי שאני לא מספיק טובה וכל מה שקרה עד עכשיו קרה בפוקס".
איך פותרים את זה?
"אולי אני צריכה ללמוד לאהוב את עצמי".
נשמע פשוט בסך הכל.
"הלוואי! אבל תכלס סיום יפה לראיון, לא?"
