yed300250
הכי מטוקבקות
    רות אסרסאי
    7 ימים • 17.10.2018
    לכסות את הפצעים
    חלק מנפגעי ונפגעות תקיפה מינית לא יכולים לשאת מגע אחרי הטראומה. אחרים דווקא צריכים אחיזה. ויש גם כאלה שמחפשים משהו שיגונן עליהם כמו שריון. כדי לעזור להם, משתמשים במרכז לבריאות הנפש לב השרון באביזר מיוחד: שמיכות כבדות, במשקל עד 14 קילוגרם. במסגרת פרויקט להעלאת המודעות לנושא, עיצבו סטודנטים ממכללת שנקר שמיכות טיפוליות מחבקות. הראל סקעת, שחר פאר, סתיו סטרשקו ואחרים התכרבלו בהן ונזכרו ברגעים שבהם הם עצמם או חבריהם הקרובים הזדקקו לחיבוק כזה
    סמדר שיר | צילומים: מירי דוידוביץ

    היא נולדה כפתרון לנדודי שינה דווקא. חוקרים אמריקאים שעקבו אחר אנשים שהתכרבלו בשמיכה כבדה, מצאו שהם פחות מתהפכים בשנתם, ולא רק בגלל המשקל שמקשה על כך. במחקרים למדו כי הלחץ העדין שהשמיכה הכבדה מפעילה על הגוף, גורם למוח לשחרר כמות גדולה יותר של סרוטונין, מוליך עצבי האחראי לתחושות שביעות רצון ואושר, והופך בשעות החשֵכה למלטונין, הורמון שמווסת את השינה. זה היה לפני יותר מעשור, והשמיכה הכבדה, שמשקלה מגיע עד ל־14 ק"ג, הפכה לטרנד אופנתי שקורץ עד היום לצרכנים וליצרנים.

     

    מטופלת תחת שמיכה  כבדה בבית החולים
    מטופלת תחת שמיכה כבדה בבית החולים

     

    הביקוש הגובר הוליד מחקרים נוספים, ובין השאר התגלה שמשקל פיזי קבוע שעוטף את הגוף יכול לסייע בוויסות חושי ולהביא הקלה פיזית ורגשית. השמיכות הכבדות הומלצו לסובלים מדיכאון, אגרסיביות, הפרעות קשב וריכוז, התנהגות כפייתית ואפילו אוטיזם ופוסט־טראומה. במרכז לבריאות הנפש לב השרון השמיכה הכבדה משמשת ככלי טיפולי בנפגעות ונפגעי תקיפה מינית.

     

    "נשים מגיעות אלינו במצבים דיסוציאטיביים של התנתקות מעצמן, שמעוררים אובדנות ופגיעה עצמית, התגברות של התקפי חרדה וחיים בפלאשבק, וחיפשנו כלים שיעזרו להן לחזור לאיזון ולשליטה בחייהן", מסבירה עמליה בן משה, ראש תחום טראומה מינית במרכז, שהתוודעה לכלי זה בעבודתה הקודמת בבית החולים שער מנשה יחד עם ד"ר שמואל הירשמן. "לצד זריקה או תרופה, הצענו להן את הנוכחות שלנו, וראינו שהן זקוקות למגע. הן ביקשו 'תחבקי אותי, תחזיקי לי את היד', ובעקבות זאת התחלנו לחפש שמיכות מחבקות. המטופלות העידו שכובד השמיכה עוזר להן לחזור לגופן, אחרות סיפרו שהשמיכה היא מעין שריון שהן מתעטפות בו כדי להגן על עצמן מהסביבה, וגם היו שדיווחו כי השמיכה הכבדה היא כמו חיבוק ללא מגע אנושי. השימוש בשמיכה כבדה גם מונע את הצורך במגע פיזי בין הצוות המטפל למטופל ובכך מנסה למנוע את שחזור מערכת היחסים של תוקפן־קורבן, שזו מערכת היחסים שהנפגעת מכירה. גם גברים שהתנסו בשמיכה במצבים של הצפה רגשית גבוהה, התחזקו מהעובדה שהם אלה שבחרו מתי להתכסות בה ומתי להסירה. בטיפול לא נותנים את השמיכה ויוצאים מהחדר. זה שילוב של שמיכה ושיחה ותמיכה".

     

    עד כה טופלו בשיטה יותר ממאה מטופלים, הרוב נשים. מכיוון שלרשות מרכז לב השרון עמדו רק שתי שמיכות כבדות, ד"ר ענת כרם־אנג'ל, חוקרת ומטפלת גוף ונפש, יחד עם אורלי דנקנר, יו"ר עמותת ידיד בלב ובנפש, יזמה קשר עם המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר. הסטודנטים של שנה ג' נפגשו עם הצוות הרפואי של המרכז, ופיתחו עשר שמיכות כבדות שיענו על הצרכים הייחודיים של נפגעי/ות טראומה מינית, מבחינה טיפולית, חברתית ואסתטית. אחת מהן תיוצר עבור לב השרון.

     

     

    השמיכות הכבדות ייחשפו לקהל בעוד כעשרה ימים (מ־28.10.18) בגלריית לורבר בשנקר, בתערוכת "שמיכה מחבקת" שאצר רכז הפרויקט רונן לוין. לצד השמיכות יוצגו צילומים של מירי דוידוביץ, שתיעדה מובילי דעת קהל שמתכרבלים בשמיכות המצטיינות. הצילומים וההתכרבלות בשמיכות העלו במשתתפים זיכרונות על פגיעות מיניות שנחשפו אליהן.

     

    הראל סקעת: אחד הלילות הארוכים בחיי

     

     

    "בקיץ 2003 נסעתי לעבוד באילת כדי לממן את שנת הלימודים השנייה שלי בבית הספר למשחק. גרתי אצל חברים בדירה בשכונה שרחוקה מכל הדברים הטובים שיש לעיר הזו להציע. חברה שלנו מבית הספר באה לבקר ויצאה לבלות. לפנות בוקר קיבלנו טלפון היסטרי ממנה. לפי מה שהצלחנו להבין היא נאנסה על איזה גג, באיזה מועדון, על ידי בחור שהכירה באותו הערב,שהיה נראה לה נחמד.

     

    "לא ידענו מה לעשות. ללכת איתה מיד למשטרה? אולי לבית חולים? אולי קודם לדבר איתה ולאסוף יותר פרטים? זה היה אחד הלילות הארוכים בחיי. אחד הדברים שאני זוכר ממש טוב הוא תחושת חוסר האונים, איך אני יכול לעזור לבחורה המסכנה הזו? ואחד הדברים שאני מצטער עליהם זה ששאלתי אותה יותר מפעם אחת אם היא בטוחה שהוא אנס אותה ולא הבין ממנה שהיא לא מסכימה.

     

    "הפחד מהגשת התלונה עולה בדרך כלל רגע לפני הטלפון למשטרה או למרכז הסיוע, ולפעמים הוא משאיר צלקת יותר גדולה. היום אני מבין שחלק מההחלמה של אותה בחורה היה לשמוע אותנו מאמינים לה ונמצאים שם בשבילה. ניסינו להוריד טיפה מהעול הכבד של הטראומה והבושה. אין במה להתבייש.

     

    "בפעם הראשונה שהתעטפתי בשמיכה הכבדה צפה בי החוויה הנוראית מאילת. פתאום הרגשתי כמו החברה שלי שנאנסה. השמיכה הייתה אני והחבר הנוסף, מחבקים אותה ומבטיחים לה שהיא לא לבד במסע הזה, ושהכל יהיה בסדר".

     

     

    הראל סקעת
    הראל סקעת

     

    רות אסרסאי: לרוץ כמו טיל

     

    "הייתי בת 12, בבאר־שבע, כשחברה גילתה לי שהשכן עושה לה דברים לא נעימים. חטפתי הלם, לא ידעתי מה להגיד. אחרי כמה ימים היא התגלתה כבעלת אומץ נדיר. בהתחלה שיתפה את הוריה, שלא האמינו לה, ועד היום היא נוטרת על כך לאמה, ובהמשך התעמתה עם השכן שהכחיש, כמובן. היה בלגן והיה משפט והוא ישב בכלא, ואני נשארתי עם התחושה שזה עלול לקרות לכל אחת. גם לי.

     

    "לפני ארבעה חודשים, ב־11 בלילה, סיימתי את הצגת 'הילד החולם' בקאמרי, והלכתי הביתה דרך גינת דובנוב. בשעות האור זו גינה נחמדה וידידותית, מלאה בילדים ובהורים. בחושך אני משתדלת לעבור בה רק כשיש בה אנשים, אבל באותו הלילה היא הייתה ריקה. אני זוכרת שאמרתי לעצמי, 'מטומטמת, מה את פוחדת? זה בסך הכל קיצור דרך'.

     

     

    "אחרי כמה צעדים הרגשתי בגב שלי מבטים. הפניתי את הראש לאחור וראיתי שני גברים על אופניים חשמליים, אחד הגיע מצד ימין והשני התקרב אליי משמאל. הגברתי את קצב ההליכה, כל שנייה הפניתי את הראש לאחור וראיתי שהם תכף סוגרים עליי. התחלתי לרוץ, בחיים לא רצתי כל כך מהר, יצאתי מהגינה לרחוב שהיה שקט ואפלולי, והמשכתי לרוץ כמו טיל עד שהגעתי לרחוב אבן גבירול, שם נתקלתי בגבר. הוא ראה על הפנים שלי שאני מבועתת ושאל מה קרה. סיפרתי לו ששני גברים רדפו אחריי והוא ענה שדווקא המקומות השקטים הם הכי מפחידים. ברור שמאז אני מתרחקת מהגינה הזו, אבל זה לא מספיק. לא קל להיות אישה. את כל הזמן חשופה לאיזושהי סכנה. מבחינה פיזית, אף פעם לא אוכל לעמוד מול גבר ולהפיל אותו".

     

    סתיו סטרשקו: שנים של כאב

     

    "יש לי הרבה חברות שעברו תקיפה מינית כזו או אחרת, ולכן הרגשתי חובה וצורך לייצג נשים כמוני, שהן נשים מבחירה. טראנסיות רבות לא התברכו במשפחות תומכות. הטיפולים והניתוחים שעליהן לעבור כדי להגיע לשלמות שלהן עולים הון, וכתוצאה מכך הן עובדות בתעשיית המין והזנות. אף אחד לא שומע על טראנסית שנאנסת. זה לא מעניין את המשטרה. האם צריך לחכות שמישהי תמות כדי שנבין שזה לא בסדר? לאחרונה שיתפה אותי חברה שלי במשהו שקרה לה בעבר הרחוק. שנים של כאב ושל טיפולים פסיכולוגיים עוד לא הצליחו להחזיר אותה למצב שבו היא מסוגלת לנהל חיים נורמליים. אני יודעת עד כמה זה מפחיד וקשה להוציא מהפה את האמת, אבל אסור להחליק את זה. אני מציעה לכל נפגעת לשתף חברים טובים ואנשים קרובים. כשאת לא לבד בתוך הסיפור הזה, קל יותר לנקוט צעדים ולהעמיד את העבריינים למשפט".

     

    סתיו סטרשקו
    סתיו סטרשקו

     

    אברהם טל: אחת מתוך אחת

     

    "המחשבה על אנשים שחוו טראומה כל כך קשה עד שהם לא מסוגלים לקבל חיבוק פשוט קרעה לי את הלב. פגשתי המון אנשים שעברו הטרדה או תקיפה מינית. אני חושב שנשים חוות את זה על בסיס יומיומי, וזה לא אחת מתוך שלוש, אלא אחת מתוך אחת. הכרתי נשים שהותקפו בגיל צעיר, וגם בבגרותן הן פוחדות מאינטימיות ומקִרבה. הדבר הכי מקודש נפגע אצלן. המקום שאמור להיות הכי חם וממלא, הפך לבור של פחדים.

     

    "כשחזרתי מהצילומים עם השמיכה ישבתי עם חברים, סיפרתי מאיפה אני בא, וחברה סיפרה: 'היום, כשאתה עמדת עם השמיכה מול המצלמה, אני עברתי הטרדה מינית. הלכתי ברחוב, רכב עצר לידי והנהג עשה לי תנועות מגונות עם הלשון'. נתתי לה חיבוק".

     

    אברהם טל | שמיכה מודפסת בעיצוב ירדן אדמיאן ונועם פרקל
    אברהם טל | שמיכה מודפסת בעיצוב ירדן אדמיאן ונועם פרקל

     

    טיילור מלכוב: הייתי בסרט שחור

    "לפני ארבע שנים, כשהייתי בת 12 וחצי, חלום חיי היה להיות דוגמנית ואושיית רשת. פתחתי דף באינסטגרם וצברתי 360 אלף עוקבים. מאז פתחתי גם ערוץ ביוטיוב עם בן זיני, שהוא בן זוגי (158 אלף עוקבים) וערוץ פרטי (64 אלף עוקבים), והכל היה טוב ונחמד עד שבערב בהיר אחד נפלה עליי פצצה. ישבתי עם חברה במסעדה כשחברה אחרת סימסה לי שברשת רץ סרטון פורנו עם בחורה בלונדינית שעל גופה העירום מופיע השם שלי.

     

    "נבהלתי נורא. הזכרתי לעצמי שיש הרבה סרטונים שעולים ומיד נעלמים, אבל זה לא קרה. מרגע לרגע קיבלתי עוד ועוד הודעות. אפילו אני קיבלתי בווטסאפ את סרטון הפורנו שבו, כביכול, אני מצולמת. גם גיליתי שהעלו את הסרטון לאתרי פורנו בארץ ובחו"ל עם השם שלי. בתוך כמה שעות הפך הסרטון הבודד לשישה סרטונים שבהם הופיעו בחורות שונות. כולן היו בלונדיניות וכולן נשאו את שמי.

     

    טיילור מלכוב
    טיילור מלכוב

     

     

    "זה קרה לפני שנה וחצי, ועד היום אני זוכרת כמה הרגשתי חשופה ומושפלת. בשבוע הראשון לא יכולתי לצאת מהמיטה ולא הלכתי לבית הספר. הרגשתי שזה סוף העולם. בשבוע השני הבנתי שאין ברירה, אני לא יכולה להפסיד כל כך הרבה ימי לימודים, אז הלכתי לחטיבה והתביישתי ברמות על. כל התלמידים נעצו בי מבטים והרגשתי עירומה, כאילו הם יודעים מה יש לי מתחת לבגדים. למזלי, החברות הטובות שלי ידעו להגן עליי. במשך חצי שנה הייתי בתוך סרט שחור, ולא ידעתי איך לעצור אותו. זה השפיע על הלימודים שלי, על חיי החברה, על הכל. הוריי פנו לחוקר פשעי מחשב, שהוכיח למשטרה שלא אני מצולמת בסרטים. במשטרה עלו על מקור הסרטים – נער בן 14 שחשב שזה מצחיק.

     

    "זו לא הפעם הראשונה שאני נתקלת באלימות. בבית הספר היסודי ברמת־השרון היה מקרה של הטרדה בשירותים. אני זוכרת שעד לסוף שנת הלימודים הלכנו לשירותים בזוגות מתוך פחד. חשבתי שהמקרה הזה הכין אותי לחיים האמיתיים שבהם לא כל האנשים טובים, אבל כשהחל סיפור הסרטונים התרסקתי. כשהסיוט נגמר, הגישה שלי השתנתה. זה חישל אותי. כיום, לא משנה מה יקרה לי, אני אעמוד בכל. אני נערה, אבל חזקה".

     

    שחר פאר: גם ספורט הוא תחום מסוכן

    "אני רוצה להפנות את תשומת הלב למערכת היחסים שבין ספורטאית למאמן שלה. זו מערכת זוגית לכל דבר, מהבוקר ועד הערב, ברגעים הקשים והמשמחים ביותר, בעליות ובירידות ובעצבים. טניס הוא משחק שמחייב הרבה שיחות על רגשות, מה הרגשת כשנכשלת וכשניצחת, המון אמוציות לטוב ולרע שחייבים לפרוק. השחקניות צעירות – רובן מגיעות בגיל 15 למקומות שאנשים בני 60 רק חולמים עליהם, מקבלות הכרה, כסף, והופכות לסלבריטאיות ברמות גבוהות. המאמנים מבוגרים. יש ביניהם פתיחות ואינטימיות לפני משחק, במהלכו ואחריו, ובמערכת היחסים הזו יש גבול דק שעלול להיות מטושטש. הם אמורים לעשות הכל ביחד, חוץ מללכת לישון בלילה. גם ספורט הוא תחום מסוכן.

     

    "היחסים שלי עם המאמן שלי היו מצוינים. לעומת זאת, שמעתי על מאמנים שקצת הטרידו מינית. אולי יותר מקצת. עמותת טניס הנשים האמריקאית (WTA) מציפה את הנושא ומעודדת את הורי השחקניות לא לעמוד בצד, אלא להיות מעורבים. אני יכולה רק לקוות שבעתיד הקרוב יפחת מספרן של הנשים שחייבות להשתמש בשמיכות האלה".

     

    שחר פאר
    שחר פאר

     

    מוטי רייף: לצד מיס עולם

    "במשך שמונה שנים צילמתי את הסרט 'מיס עולם האמיצה' על האונס האלים שעברה לינור אברג'יל. ססיליה פק, בתו של גרגורי פק, ביימה את הסרט, והיינו מועמדים לפרס אמי. זה היה לפני עשרים שנה, כשעוד לא חלמו על MeToo#. רציתי לגרום לנשים לדבר בקול רם על מה שעברו. הסרט עדיין מוקרן בבתי ספר ובאוניברסיטאות בארץ ובעולם, והוא גרם לאלפי נשים לקום ולדבר. נכחתי בחלק מההקרנות ונפגשתי עם מאות קורבנות אונס. להן אני מקדיש חלק נכבד מעשייתי. תרומתי הצנועה".

     

     

    מוטי רייף
    מוטי רייף

     

    גלית גוטמן: הבית כטרור

    "כדוגמנית, היה לי מזל גדול. מעולם לא אמרו לי, 'תקבלי את הקמפיין הזה אם תעשי ככה וככה'. אפילו בתחילת הקריירה שלי, כנערה, לא שמעתי התניה מהסוג הזה. אפילו לא הגעתי למצב שבו היה עליי לעצור מישהו. לכן כשהתחיל קמפיין MeToo# הייתי המומה ממספרם העצום של הנפגעות והנפגעים. התחלחלתי לגלות כמה אנשים שאני מכירה באופן אישי נפגעו מינית.

     

    "הכי מפחידה אותי המחשבה על ילדים, נערות ונערים, שלא יכולים לישון בבית שלהם בשקט מפני שהבית הפך למקום של טרור. אני מקווה שהמציאות החדשה תביא לכך שילדים שנפגעו ימצאו את האומץ לגשת למורה או ליועצת בית הספר, שיעזרו להם להגיש תלונה ושידאגו להוציא אותם מהבית במקרה הצורך.

     

    "שמיכה יוצרת אסוציאציה לבית שלך, למיטה שלך, למרחב המוגן. אני מקווה שכל אישה שתחבק את השמיכה הזו תרגיש שיש עוד אנשים שרואים אותה, ששומעים אותה, שחושבים עליה, שהיא לא לבד".

     

    גלית גוטמן
    גלית גוטמן

     


    פרסום ראשון: 17.10.18 , 23:52
    yed660100