אפילו אין מצבה לבכות עליה

במסורת היהודית, עובר או תינוק שנפטר בתוך שלושים ימיו הראשונים איננו נחשב כבעל יכולת קיום ואין חובה לנהוג כלפיו במנהגי אבלות. במהלך הדורות מקובל היה להסיר מההורים את האחריות לקבורתו. אבל בשנים האחרונות הורים רבים מבקשים לקחת חלק פעיל בהליכי הפרידה, הקבורה וההנצחה של תינוקם.

ב־2014 בעקבות ועדה בינמשרדית של משרד הבריאות ושל המשרד לשירותי דת, נקבע שעל בית־החולים חלה חובה להציע להורים שלוש אפשרויות: להיפרד מהעובר או מהתינוק הרך בבית־החולים; להיות מעורבים ונוכחים בהליך הקבורה, או לא להיות מעורבים כלל ולתת לחברה קדישא לעסוק בכל הליך הקבורה. בנוסף, על חברות הקדישא חלה חובה לאפשר למשפחה לפעול לפי בחירתה. גם במידה שהמשפחה בוחרת שלא להיות מעורבת בהליך הקבורה, חלה חובה על בית־החולים ועל החברה קדישא ליידע את ההורים היכן נקבר העובר.

על פי הנוהל, החברה קדישא תטפל בצרכי הקבורה בהתאם להלכה ותקבור את העובר במקום נפרד ומאובחן, באופן שיאפשר זיהוי מדויק של מקום הקבורה. משפחה שתהיה מעוניינת בכך תוכל להציב מצבה.

אולם על אף הנהלים המפורטים, זכותם הבסיסים של ההורים נמנעת לא אחת. לעמותת "עתים", שמסייעת לנשים לאחר לידה שקטה, הגיעו פניות רבות על כך שבבתי־חולים רבים מסתפקים בהחתמה פורמלית של ההורים על טופס, נמנעים מהסבר מפורט של שלוש האפשרויות ובפועל מונעים מההורים לקבל החלטה בצורה שקולה ובהירה.

בנוסף, הורים רבים אינם יודעים היכן נקבר העובר. שרון מזרחי מעמותת "חיבוק בשקט" עברה בעצמה לידה שקטה ומלווה נשים שעברו חוויה דומה: "נותנים לנשים בזמן הכי קשה שלהם כשהן שרויות בצער, לחתום על מסמכים לגבי קבורת התינוקות והן לא קשובות ולא יודעות על מה הן חותמות, כמו שקרה לי. רק אחרי תקופה, כשהן רוצות לדעת מה עלה בגורל העובר, הן לא יודעות איפה הוא נקבר. יש בתי־קברות שבהם אין רישום של איפה נקבר העובר".

קורל אלגלי־כהן (24) עברה לפני כשנה וחצי לידה שקטה. "אחרי הלידה, כשאני מטושטשת, נתנו לי לחתום על המון טפסים וכנראה שאחד הטפסים שהשתרבבו זה הטופס של הקבורה", סיפרה. "לא ידעתי שיש אפשרות לבוא לטקס הקבורה ולקחת חלק. אמרו לי שהעובר נלקח לבית־העלמין בחולון וזהו. לא הגיוני לתת ליולדת ברגעים הכי קשים שלה לחתום על ניירת שיש לה משמעות כה גורלית".