כל נורמה מוסרית
שתי נשים - חוץ משרה, בטח חוץ משרה - שיחקו השבוע תפקיד מכריע בחייו הפוליטיים של ראש הממשלה. האחת היא מירי תמנו מבאר־שבע, שהצילה את שלושת ילדיה כשמילטה אותם מהקומה השנייה לממ"ד, שניות לפני שטיל הרס את ביתה. בכך מנעה, ככל הנראה, מלחמה בעזה. השנייה - אורנה פרץ מקריית־שמונה, שבעת ביקורו של נתניהו במרכז הרפואי החדש, קטעה את נאומו וחילצה ממנו את התגובה הבאה, שעוד תככב בסרטוני תעמולת הבחירות: "את פשוט לא מעניינת. את משעממת אותנו. תביאי דברים מעניינים".
האירוע הראשון עשוי להעיד על אוזלת היד של הממשלה בטיפול בדרום, והשני, על האטימות, היהירות והניתוק של ראש הממשלה מאזרחיו. ובכל זאת, למרות פוטנציאל ההרס שיש בשני האירועים האלה – אין לנתניהו באמת ממה לדאוג.
פרץ, שסיפרה כי היא מצביעה שנים לליכוד ומתייצבת לטובת ראש הממשלה בכל מקום, אמרה שלא תצביע לו יותר. אבל עדיין מוקדם למחוק את שמה מספר הבוחרים של הליכוד. קשה לשכוח איך לפני הבחירות הקודמות קרעו חברי ליכוד מהדרום את תעודות החבר שלהם מול המצלמות ונשבעו שלא עוד. מיד אחרי הבחירות חזרו המצלמות אליהם והם הודו כי הצביעו לליכוד, כי פשוט לא יכלו אחרת.
בסביבת נתניהו התקשו לזהות את פוטנציאל הנזק של האירוע בקריית־שמונה. האינסטינקט הראשוני שפועל שם, בכל נושא ועניין, זה לעשות דה־לגיטימציה למי שנתפס כאויב: מפכ"ל, משטרה, מערכת המשפט, פוליטיקאים, התקשורת כמובן ואורנה פרץ. השימוש ברשתות החברתיות הוא אחד האמצעים הפופולריים להשחיר אדם. זה לקח פחות מיממה עד שהופיעו הציוצים הבאים: "אורנה פרץ מקריית־שמונה ייתכן שאינה שמאלנית טיפוסית, אבל היא בהחלט פעילת שמאל שקשורה לעמותות שמאל קיצוני כמו הקשת המזרחית, רבנים שומרי משפט ושאר עמותות שנתמכות על ידי הקרן החדשה". התגובה הרשמית שיצאה הייתה שהאישה הפריעה לנתניהו כשביקש לדבר על עו"ד יעקב וינרוט שהלך באותו יום לעולמו. "היא חצתה כל נורמה מוסרית ואנושית כשבחרה להפריע בזמן שדיבר על לכתו של וינרוט", נאמר בתגובה. "ההפרעה הכאיבה מאוד לראש הממשלה".
כמה ציניות יש בתגובה הזאת. כמה צביעות. ראש הממשלה שוב משתמש במתים כדי לזכות בנקודות, להסיט את האש ממנו, להציג את היריב שמולו כאטום, בעוד שהוא כולו רגש. הפעם השתמש בוינרוט, שעם כל הצער, מותו היה צפוי וניתן לראש הממשלה זמן רב להתכונן אליו. מה גם שהמצב הרפואי של עורך דינו לא מנע ממשפחת נתניהו לשגר אותו לאולפנים, חלוש וכואב, בכל פעם שהיה נדרש – כזו הייתה רמת ההתחשבות בו. ואילו האישה, שכל מה שרצתה זה למחות על כך שהמרכז הרפואי החדש שהושק בקריית־שמונה יהיה כרוך בתשלום - הפריעה לראש הממשלה באבלו. כל מי שמסתכל בסרטון שבו אירעה התקרית יכול לראות בעצמו שההפרעה המדוברת כלל לא נעשתה בזמן ההספד הקצר על וינרוט. איזה ניצול נעשה כאן על חשבונה של אזרחית חלשה.
ולמרות זאת, השאלה היחידה בסוף היא כמה מנדטים נוספו השבוע לליכוד.
תחזיקו אותם
עדיין לא ברור אם ישראל הולכת להסדרה או למלחמה. מה שבטוח הוא שלפחות מילולית שר הביטחון מכין אותנו למלחמה. הוא אמנם אמר לי השבוע שלא צריך מלחמה, אפשר לעשות משהו קצר ועוצמתי - אבל צריך לקבל החלטות.
לפער הזה, בין מה שנאמר לבין מה שנעשה, יש ביטוי קצר וקולע: תחזיקו אותי. במילים אחרות: יותר משליברמן רוצה מלחמה, הוא רוצה להבהיר שאת מה שכולם מבינים עכשיו - שחמאס לא הולך להסדרה - הוא הבין כבר מזמן. שהאיפוק שגילה היה רק בגלל שחשב שצריך לעבור בשקט את החגים, פסח, עצמאות, חופשת הקיץ וחגי תשרי. אבל, כך אמר, החגיגה הסתיימה.
זה היה כמה שעות לפני שהקבינט התכנס, וליברמן היה לוחמני במיוחד. היו מי שהאמינו באופציית ההסדרה מול חמאס, הוא אמר, ומי שהוביל את הקו הזה הוא מאיר בן שבת, היועץ לביטחון לאומי, שהיה ראש מרחב דרום בשב"כ וחושב עצמו מומחה גדול לרצועת עזה.
אני לא האמנתי, אומר ליברמן, אבל איפשרתי את האופציה הזאת עד יום שישי שעבר, שהוא מבחינתי נקודת מפנה: ביום שישי בבוקר נכנסו ארבע מכליות דלק לרצועה, ובערב ראינו השתוללות של חמאס על הגדר שנגמרה ב־7 הרוגים ו־200 פצועים. אחרי יום שישי אמרתי: זהו, זה ברור. אין שום הסדרה. הנייה רק חיזק את דעתי, כשאמר שהם לא יפסיקו את האלימות על הגדר עד להסרת המצור באופן מוחלט. לא דלקים, לא משכורות, רק הסרת המצור. גם אחרי דבריו של הנייה, אומר ליברמן, שמעתי קולות אצלנו שאומרים: הנייה אומר את זה כי הוא חייב להגיד, הוא לא באמת מתכוון. זה מה שאמרו בשנות ה־30 על היטלר, או על חומייני. הוא רק אומר, לא מתכוון. ואני אומר: הוא מתכוון. חמאס הוציא שד מהבקבוק והוא לא מסוגל להכניס אותו בחזרה. הוא גם לא רוצה. והדרך היחידה שנותרה לנו זה לתת מכה הכי גדולה שאפשר.
המטרה הראשונה של מכה כזאת, אומר שר הביטחון, היא לחזור למצב שבו היינו ב־29 במארס, ערב צעדת השיבה. המטרה השנייה: לא רק שחוזרים למצב שהיה אז, גם משיגים רגיעה ושקט לפחות ל־5 שנים.
האם מכה חזקה אכן תשיג את המטרות הללו? ליברמן משוכנע שכן. הוכח, לדעתו, שאחרי מכה קשה יש תקופה ארוכה של שקט. פינינו 21 יישובים פורחים, העברנו 10,000 יהודים לתוך ישראל, חזרנו לקווי 67', וקיבלנו עוד קסאמים ומנהרות, הוא אומר. לא הכל תלוי בנו. אני לא מכיר שתי מדינות מוסלמיות במזרח התיכון שחיות בשלום זו עם זו. (שר הביטחון שכח כנראה כמה דוגמאות מתבקשות, כמו סעודיה וירדן. אבל נו, מילא).
במערכת הפוליטית, כולל גם גורמים בקואליציה, טוענים שהלוחמנות של ליברמן באה ממקום פוליטי. מצבו בסקרים מאלץ אותו לשבור ימינה, הרחק מהמקום שבו הוא נמצא מאז נכנס למשרד הביטחון וגילה את כל הדברים שרואים משם. בנט, שנושא עיניו לתיק של ליברמן, ממשיך לאתגר אותו עם דרישה להכות מכה קשה בחמאס. זאת בניגוד לעמדת מערכת הביטחון שמסתייגת מפעולה רחבה, שלא מסוגלת לדבריהם לעצור את ההפגנות על הגדר ואת בלוני התבערה.
אגב, במהלך הדיון בקבינט ברביעי בלילה, הפתיע בנט את הקבינט כשדרש לפתוח באופן מיידי את מעבר כרם שלום כשהוא אומר: "לא מצליח להבין למה אתם סוגרים את המעברים. למה לא להמשיך להזרים לאוכלוסייה. צריך לתת למשאיות להיכנס". אנשים בחדר העידו שבנט היה מאוד־מאוד נחרץ, גם כשנאמר לו שחלק מהכניסה של הסחורות משרתת את חמאס.
וליברמן? איך אמרנו, תחזיקו אותו.
הם היו חמישה
עד כתיבת שורות אלה עוד לא ניתנה החלטת בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים, בעניינה של לארה אל־קאסם. כבר יותר משבועיים עצורה אל־קאסם, סטודנטית אמריקאית שהגיעה לארץ כדי ללמוד באוניברסיטה העברית, במתקן המעוכבים בנתב"ג. על פי המשאבים שמושקעים בנושא, אפשר היה לחשוב שמדובר באיום גרעיני על מדינת ישראל ולא באישה צעירה ושברירית, שבצילומים מבית המשפט נראית נבוכה ומבוהלת, כמי שמתקשה להבין לאן נקלעה.
היא מואשמת בכך שהיא פעילה ב־BDS, אותו ארגון שקורא לחרם על ישראל. אל־קאסם לא מכחישה את פעילותה. היא אכן הייתה "בכירה" בתא אחד של הארגון הקיקיוני SJP, סטודנטים למען צדק בפלסטין, שבימיו היפים מנה בין חמישה לשמונה אנשים. עם זאת, היא טוענת שסיימה לקחת בו חלק, שינתה את חייה והתקבלה לתוכנית של שנה בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית.
אלא שבית המשפט המחוזי דחה בסוף השבוע שעבר את ערעורה של אל־קאסם, למרות טענתה שמדובר בפעילות שהייתה בעבר והסתיימה. השופט, ארז יקואל, טען שתכלית החוק היא למנוע כניסה ממי שעלול לנצל את שהייתו לקידום קריאות לחרם, וקבע שחשש זה מתקיים בעוצמה לא מבוטלת גם עכשיו. על סמך אותו "חשש", דחה יקואל את העתירה.
לאחר שהקפיא ביום ראשון את ההליך, דן בית המשפט העליון ביום רביעי בבקשת הערעור של אל־קאסם. לראשונה מאז עיכובה של הסטודנטית, אפשר היה לשמוע את תהיות השופטים, ששאלו שאלות שכל קורא אינטליגנטי היה אמור לשאול את עצמו מאז פרצה הפרשה. ובראשם: איך גירוש של מישהי שאינה פעילה, שמצהירה שאינה פעילה ושבאה ללמוד פה - איך זה מקדם את המאבק ב־BDS?
במילים אחרות: האם עצם העובדה שפעילה שמטיפה לחרם, מוכנה "לחלל" את ההטפה שלה עצמה לחרם ולבוא לחיות פה, לשלם שכר לימוד ולעלות מדי בוקר להר הצופים לאוניברסיטה – האם זה כשלעצמו לא ניצחון אדיר על החרם? הרי המטרה שלשמה משקיעה המדינה מאות מיליונים, הושגה בהצלחה עם אותה סטודנטית, ש"חזרה בתשובה" ובאה ללמוד כאן. השר ארדן, הממונה על המלחמה בחרם, היה צריך לבוא ולקבל את פניה אישית בשדה התעופה, לתת פומבי לסיפורה האישי של אל־קאסם.
אבל במצעד האיוולת הזה שבו אנחנו צופים כבר שבועיים, השאלה היותר מטרידה היא לא המקרה האישי שלה. מה שמטריד יותר הוא החלטת בית המשפט המחוזי, שדחה את העתירה בגלל החשש – רק חשש – שהיא תמשיך לקרוא לחרם מתוך ישראל. פסק הדין מתבסס על התיקון לחוק הכניסה לישראל. על פי חוק זה, לא תינתן אשרה לישראל לאדם שהוא או שהארגון שהוא פועל עבורו, פירסם קריאה פומבית להטלת חרם על מדינת ישראל או התחייב להשתתף בחרם כזה. השופט יקואל דחה כאמור את הערעור עם הנימוק הלא רציני הזה, שאמור לקומם כל אזרח. בפרט במדינה שמחזיקה בנשק גרעיני - על פי מקורות זרים כמובן - וצי של מטוסי אף־15. איך זה שסטודנטית בת 22 מאיימת על ביטחוננו?
זה צריך להדאיג, כי ההחלטה מצביעה בעצם על ניצחון של שרה אחרת בכלל, שרת המשפטים איילת שקד. והדבר מעלה את השאלה: האם נפלה על בית המשפט אימה? האם בשבתו בדין הוא לא אמור להסתמך על פסיקות עבר, שלפיהן אין די ב"חשש" כדי לפגוע בזכויות אדם, אלא נדרשת ודאות? האם במקום לפנות אל המורשת המכובדת של פסקי הדין, הוא פוזל אל משרד המשפטים ולעומדת בראשו, שמקדמת בשנים האחרונות חקיקות אנטי־דמוקרטיות?
גם אם בית המשפט העליון יקבל את העתירה של אל־קאסם, נדמה לי שהסיפור הזה, על סטודנטית אמריקאית שעוכבה במשך שבועיים רק בגלל חשש שמא תקרא לחרם – צריך להוות נקודת שבר לכל מי שעדיין לא זיהה את המדרון שעליו ישראל צועדת.
כפרה מאוחרת
חלפו כבר 45 שנים, אבל הדור שעבר את מלחמת יום הכיפורים לא יכול לשכוח. ביום ראשון התקיים בהיכל התרבות בנתניה, כנס היסוד של עמותת "המרכז למלחמת יום הכיפורים". העמותה הוקמה לפני תשעה חודשים ומטרתה להנציח את המלחמה. בניגוד לעמותות אחרות, היא פונה ביעדיה לכו־לם. לחיל האוויר, לחיל הים, לחיל השריון ובעצם לכל דור 73', שלקח חלק פעיל או שימש כמעטפת תומכת ללוחמים.
החזון של מקימיו הוא שיהיה בית ללוחמי יום הכיפורים, שכל כך הרבה שנים מחפשים מרגוע לנפש. מקום שבו אפשר להטעין אחרים מחוויות שעברו, ולהנגיש אותן לכל מי שלא מכיר את המלחמה, כדי שיישאר משהו לדורות הבאים.
האולם היה מלא מפה לפה. הגיעו אנשים מכל שכבות העם. טוראים ואלופים, חיל רגלים וטייסים, שריונאים ותותחנים.
את הערב הנחה אהוד גרוס, מ"פ שריון בזמן המלחמה, שסיים את דרכו בצה"ל כקצין חינוך ראשי. את פאנל המומחים, שמנה את האלופים במיל' עמנואל סקל, עמי אילון, גיורא רום ואת ד"ר חגי צורף שייצג את הצד המדיני – הנחה חוקר מלחמת יום הכיפורים, אבירם ברקאי.
אחד הדוברים בכנס היה האלוף במיל' גיורא רום, שהיה אלוף ההפלות במלחמת ששת הימים, נפל בשבי המצרי במלחמת ההתשה ושוחרר לאחר שלושה חודשים. הוא המשיך לטוס, ובמלחמת יום הכיפורים פיקד על טייסת סקייהוק, והוביל עשרות גיחות תקיפה, בעיקר במצרים.
"המכה המקדימה" בבוקר המלחמה, שרבים כואבים את עובדת אי־ביצועה, אמר רום, ושהייתה אמורה לכאורה לשנות את נתוני הפתיחה - הייתה ביצה שלא נולדה. גולדה, הזכיר, התחייבה בסוף 1971 בפני קיסינג'ר שישראל לא תיזום ולא תפתח במלחמה. בתמורה, ארה"ב תגמול לה בתמיכה במדיניותה שעיקרה שלילת כל מהלך מדיני הכולל ויתור על שטח בסיני. נוסף על כך, תמשיך ארה"ב לחמש את ישראל במטוסי פנטום, סקייהוק ובאמצעי לחימה נוספים.
גם ההכנות של "המכה המקדימה", לדברי רום, שהיו פרי יוזמה של דדו ושל מפקד חיל האוויר בני פלד, וצרכו את כל משאבי התכנון, התדרוך והעבודה של טייסות חיל האוויר - הסתיימו בסירוב מוחלט של דיין וגולדה לאשר את ביצועה. וגם אם היה ניתן אישור, אמר רום, איני מאמין בסיכויי ההצלחה של מבצע מורכב ורחב היקף כזה. חסד עשתה איתנו גולדה כשלא הסכימה לאשר, הגם שלא משיקולים צבאיים אלא מדיניים.
מילים קשות היו לרום על המטה הכללי באותה תקופה. למלחמה, הוא אמר, הגענו בפיקודו והובלתו של מטה כללי של "נפילים": בר־לב, דדו, טליק, שרון, ברן, זעירא, חקה, בני פלד, וגורודיש. נבחרת החלומות. בפועל, היה זה מטה כללי כושל במיוחד.
המטה הכללי לא הבין ולא חזה, אמר רום, את מתאר המלחמה הצפויה, מה שרק מגביר את התהייה בדבר תרומתו של מרגל הצמרת אשרף מרואן להבנה הישראלית את הצד המצרי. נוסף לכך, בתורת הביטחון של ישראל, אמר, על צה"ל לשמור על עדיפות טכנולוגית כדי לפצות על החיסרון הכמותי. וב־1973 הגיעה ישראל למלחמה הן בנחיתות כמותית והן בנחיתות טכנולוגית. לא היה לצה"ל מענה בכל הקשור בהתגוננות בפני טילי קרקע אוויר וטילים נגד טנקים.
רום דיבר על הסיוע האווירי הלא מספק שניתן לכוחות קרקע, ושהיה חלק מתורת ההפעלה הצה"לית - אבל לא נעשו בו במשך שנים ארוכות ההכנות הנדרשות. הסיוע הזה היה אמור להיות משותף לשני גופים ענקיים, אמר, חיל האוויר וכוחות היבשה, מבלי שהוגדר בשום נקודת זמן מי האחראי העליון לנושא. הנפילה הזאת בין הכיסאות, אמר רום, נבעה מההנחות השגויות שלצה"ל תהיה עליונות אווירית ולכן סיוע אווירי הוא "טיול בפארק". שאין צורך להתכונן אליו יתר על המידה. לכן לא פותחה תורת לחימה ולא תורת הפעלה. הסיוע האווירי קיבל מעמד המזכיר את ה"דאוס אקס מכינה" שבטרגדיה היוונית. כלומר, כשהעלילה מסתבכת ומגיעה למצב בלתי פתיר, מגיע ה"אל מן המכונה" ומיישר את ההדורים.
רום סיים בסוגיה "הנפשית" המעסיקה רבים מאותה תקופה, ושניתן להשליך ממנה גם לתקופתנו: מי ניצח?
ובכן, אמר רום, אם ניצחון הוא מידת ההישג הצבאי לאור התכלית המדינית, ניתן לקבל ששני הצדדים, ישראל ומצרים, יכולים לטעון לניצחון.
