מוות קטן

אדל היא כתבת פוליטית בעיתון פריזאי נחשב, ג'וב נחשק לכל הדעות, אבל היא שונאת אותו. היא הייתה מעדיפה לחיות חיי בטלה של עשירים, ליהנות עד הסוף מיופייה הכובש. אז כפיצוי על החיים האלה, שכלל לא רצתה, היא מסממת את עצמה במפגשים מיניים חטופים, בבינג' גופני אינסופי שלעולם לא יודע שובע, עוד ועוד, עד אובדן חושים.

אדל היא גיבורת "בגנו של עוג", ספרה הראשון של לילה סלימאני, שלא מכבר התעלפנו מ"שיר ענוג" הנפלא שלה. ההתנהגות שלה הרסנית. היא פוגעת במשפחתה, בעבודתה, בחבריה ובעיקר בעצמה, אבל לא מסוגלת להפסיק. היא עושה את זה בשירותים, במכונית, בסמטה אפלה, במערכת העיתון, בכל מקום, רק לא לעצור לרגע, לקחת נשימה ולחשוב על החיים.

אנחנו עוקבים אחריה בדאגה, ליבנו יוצא אליה ואנחנו גם קצת מבינים, כי באמת לפעמים מתחשק לפרוק עול, לזרוק הצידה את כללי הנימוס וההתנהגות ופשוט להשתגע, לא לדפוק חשבון, בעיקר כשהאלטרנטיבה כה משמימה ומחרידה - לפרוש לעיירת שדה ולגדל ילדים מעצבנים לבעל הרופא המושלם, שאפילו לא יודע לעשות סקס כמו שצריך.

מעבר לארוטיקה הבוטה והחריפה שבו, "בגנו של עוג" הוא ספר חתרני להדהים, שכולו בוז ותיעוב לבורגנות האירופית השבעה והיבשושית. אדל היא דמות נדירה ומעוררת השתאות, שכולה קונפליקטים וכוחות מנוגדים. היא אוהבת את בעלה ומתה על בנה, רוצה להירגע ולהיות איתם באמת, אבל פשוט לא מסוגלת, כי כל מה שסביבה מגעיל אותה. כי החיים האלה, על כל הנוחות והפינוק שבהם, משעממים אותה בטירוף, וכל גופה מתקומם ומזדעק מול האימה הזאת של ההתבגרות, ההשמנה, המעבר לפריפריה - כמו איזה מוות כשאנו עדיין חיים.

וכשהגוף עצמו מתקומם לא ניתן להתנגד לו, חייבים לספק את תשוקותיו כאן ועכשיו, להספיק הכל לפני שנמות. "בגנו של עוג" הוא סיפור ספיראלה, של הידרדרות איטית, אכזרית, לתהום אינסופית. הוא עוסק במה שהופך אותנו לאנושיים בעל כורחנו, התשוקות האפלות, הפחדים המצמררים, הצורך להרגיש חיים, הגוף מול עריצות הנפש והשכל. הרי לא סתם הצרפתים קוראים לאורגזמה "המוות הקטן".

• בגנו של עוג / לילה סלימאני. מצרפתית: רמה אילון, מודן, 171 עמ'