הצילו את תדמית המדינה

יריב אופנהיימר

אם לגלעד ארדן באמת חשוב להילחם בחרם על ישראל, הוא היה צריך לשלוח זר פרחים לשופטי בית המשפט העליון שברגע האחרון בלמו עוד גול עצמי מיותר והצילו את כבודה של הדמוקרטיה הישראלית בעולם. ההחלטה השרירותית והשגויה למנוע את כניסתה של לארה אל־קאסם לצורך לימודי משפטים באוניברסיטה העברית כבר היכתה גלים וגררה ביקורות קשות מרחבי העולם. גם מידידיה הטובים של ישראל בקרב השמרנים בארה"ב. גירושה מהארץ היה יכול להיות מתנה אפקטיבית לכל תומכי ה־BDS, שרק מחפשים הזדמנויות להציג את ישראל כמדינה לא דמוקרטית שאיננה פתוחה לביקורת. שופטי העליון הצילו אותנו מעוד פיאסקו הסברתי נוסח עאהד תמימי.

אבל החלטת העליון איננה נכונה רק טקטית אלא גם עקרונית וערכית. במקרה כל כך בוטה של מניעת כניסה לישראל מטעמים פוליטיים חובתה של מערכת המשפט לשים בלמים לשלטון הנבחר ולפסול את החלטותיו במקרה הצורך. נבחרתם לשלוט, לא נבחרתם לשלוט במחשבות. מדינה איננה עסק פרטי של שר כזה או אחר, ומניעת הכניסה אליה צריכה להיות מבוססת על חשש ביטחוני או הגירה בלתי חוקית בלבד. חוק החרם כשלעצמו פסול מיסודו, ואכיפתו במקרה הזה הייתה קיצונית ובלתי סבירה. מי שבאה ללמוד בישראל איננה יכולה במעשה זה להחרים את ישראל. מה גם שפעילות עבר נגד הכיבוש איננה עילה מספקת למניעת כניסה בהווה. יתרה מזאת, מניעת כניסה איננה מגבילה רק את המבקש להיכנס אלא גם את הזכות של אזרחי ישראל (לרבות האוניברסיטה העברית) להזמין אורחים מחו"ל, להיפגש ולשמוע קולות חיצוניים ומגוונים, בצורה חופשית וללא התערבות השלטון.

בימים בהם שרת המשפטים מפעילה טרור פסיכולוגי על ציבור השופטים ומאותתת להם שקידומם תלוי בפסיקותיהם בתיקים שכאלו, לא מפתיע שהשופטים בערכאות הנמוכות יותר (לרבות בית המשפט המחוזי) השתפנו ויישרו קו עם ההחלטה לגרש. על רקע זה, החלטתם של שופטי העליון להפוך את הקערה היא מעשה אמיץ וחשוב, שמוכיח כי למרות האיומים ומסע ההפחדות יש מי שמוכן לעמוד מול עריצות הרוב ולא להתקרנף.

זאת שערוריה

שלמה פיוטרקובסקי

החלטת שופטי בית המשפט העליון להתיר ללארה אל־קאסם להיכנס ארצה ללימודים היא אחת ההחלטות המופרכות שקיבלה הערכאה השלטונית הגבוהה ביותר בישראל בשנים האחרונות. בניגוד לרושם, אל־קאסם לא הייתה עצורה בשום שלב והדרך חזרה לארצה הייתה פתוחה בפניה בכל רגע. לא מדובר בהחלטה חריגה בהיבט של סמכויות וגם לא בהיבט של הפרדת הרשויות. זו פשוט החלטה חסרת כל היגיון פנימי, שמעידה על הניתוק של השופטים מהמציאות הישראלית ועל הנטייה שלהם לפסוק לפי עמדות ולא לפי עקרונות משפטיים.

מי שיקרא את פסק הדין יבחין מיד שהשופטים מכירים בכך ששר הפנים היה מוסמך למנוע את כניסתה של לארה אל־קאסם למדינת ישראל. לא על זה היה הדיון. השופטים לא קבעו ששר הפנים פעל — על פי המלצת השר לעניינים אסטרטגיים — בחוסר סמכות. לארה אל־קאסם הייתה פעילת חרם ממש עד לאחרונה, ועל כך הרי אין חולק. מה שהשופטים כן קבעו זה שההחלטה למנוע את כניסתה של אל־קאסם לארץ היא "בלתי סבירה". לטענת השופטים אל־קאסם הייתה אמנם פעילת חרם עד לאחרונה, אבל הם לא השתכנעו בנוגע לפוטנציאל הנזק שעלול להיגרם ממנה (למרות אינדיקציות בעייתיות כדוגמת מחיקת חשבונות הרשתות החברתיות ועוד). הם לא השתכנעו, בעוד אנשים העוסקים בנושא המאבק בתנועות החרם נגד ישראל דווקא השתכנעו היטב בפוטנציאל הנזק שעלול להיגרם מהצעירה החייכנית. אז לאיזו עמדה כדאי לתת יותר משקל?

בסופו של דבר, מבין שורות פסק הדין עולה חוסר הנוחות של שופטי בית המשפט העליון מהחוק המסמיך את שר הפנים למנוע את כניסתם לישראל של פעילי חרם. השופטים לא אוהבים את החוק ולכן ההחלטה של שר הפנים לא נראית להם "סבירה". עמדותיהם של השופטים הן לגיטימיות. לכל אדם מותר וצריך שתהיה דעה. הבעיה מתחילה כשהשופטים במקום לפסוק לפי החוק פוסקים לפי עמדותיהם האישיות. המציאות הזו, שבה מה שמכריע את פסיקות בג"ץ הוא העמדות האישיות של הרכב שופטים מקרי, היא פשוט בלתי נסבלת. צריך למצוא את הדרך הנכונה לשנות אותה.