yed300250
הכי מטוקבקות
    צילום: גדי קבלו
    24 שעות • 20.10.2018
    החיים על הגדר
    בתקשורת דיווחו שזה היה יום שישי רגוע על הגדר. אבל במציאות, בקיבוץ נחל עוז שמרוחק רק כמה מאות מטרים מהבתים של שכונת סג'עייה בעזה — שמעו היטב את המהומות והפיצוצים והריחו את עשן הצמיגים השרופים. עוד יום שישי שגרתי, ששום דבר לא שגרתי בו. איתי אילנאי קיבל את השבת עם התושבים ומביא את הסיפורים של האנשים שחיים בצל הגדר
    איתי אילנאי | צילום: גדי קבלו

    בשש בערב הדליקה שרונה פוסלושני את נרות השבת, ובעלה רן סיים לפנות את המנגל והצטרף לסעודה. שלושת בניהם כבר ישבו סביב השולחן, בולעים קבבים, ובת הזקונים, עמנואל התינוקת, מצצה בהנאה כנפי עוף. בקבלת השבת השתתפו גם הוריו של רן, שהגיעו מיבנה, השכן יענקלה כהן בן ה־84, שהוא במקרה גם החקלאי הפעיל המבוגר ביותר בנגב, ואנוכי. אכלנו שיפודי אנטרקוט וחציל בטחינה ושתינו יין אדום ומים מהברז. הכל היה נינוח וטעים.

     

    באותה שעה, בערך קילומטר מאיתנו, לחמו חיילי צה"ל בכמה מאות פלסטינים, שיידו אבנים והפריחו בלוני תבערה. הגז המדמיע התערבב בעשן הצמיגים הבוערים, שהתערבב בעצמו בצעקות המפגינים ובירי האזהרה של החיילים. צלפים התמקמו על סוללת עפר תלולה והרחיקו כל מי שהעז להתקרב לגדר הגבול, והטנק שחנה לא רחוק משם הניע את הצריח שלו סביב צירו. הכל תועד מן הסתם במזל"ט הצה"לי שריחף כל הזמן בשחקים.

     

    זו המציאות של ערב שבת בקיבוץ נחל עוז, אחד היישובים המאוימים ביותר על גדר הרצועה בשבעת החודשים האחרונים. השמיים והארץ וכל צבאם: קבלת השבת השלווה מזה והפגנת ההמונים הסוערת מזה. שני עולמות שמתקיימים מדי יום שישי במקביל, מסורת חדשה, כולל הכלבה ליצ'י, שכשהיא שומעת צבע אדום היא רצה אוטומטית לממ"ד. "הכלבה מתורגלת", אומר רן ונוגס באנטרקוט.

     

    מעמיסים קבבונים על המנגל. רן ושרונה פוסלושני ובתם הקטנה עמנואל
    מעמיסים קבבונים על המנגל. רן ושרונה פוסלושני ובתם הקטנה עמנואל

     

    הכביש | שכונת סג'עייה ברקע

     

    כמה שעות קודם אני פונה מצומת סעד לכיוון נחל עוז. זהו כביש של שניים־שלושה קילומטרים שמוביל אך ורק לקיבוץ, דרך ללא מוצא, ולכן אין תירוצים: מי שנוסע בו מחויב לעצור לטרמפיסטים. ואכן, שני נערים עומדים בתחנת ההסעה וזוקפים אגודל. אלו הם עדי שתיל ומיקי קמינסקי, שניהם בני 19, בוגרי המכינה הקדם־צבאית "מיתרים לכיש" הפועלת בקיבוץ.

     

    אחרי נסיעה קצרה אנחנו מתעקלים עם הכביש שמאלה, לכיוון מערב, ובמשך כמה מאות מטרים הדבר היחיד שממלא את השמשה הקדמית היא שכונת סג'עייה, שהולכת ומתקרבת ולא נראה שמשהו יעצור בעדה. מי שנוסע בכביש הזה לא יכול להתחמק מההרגשה שבעוד רגע הוא עומד להיכנס חזיתית בקיר שנקרא עזה. רק ברגע האחרון, שנייה לפני שבתי סג'עייה בולעים אותנו, מופיע השלט "נחל עוז" ומורה לנהג לפנות שמאלה, אל עבר היישוב.

     

    ביום שישי היה נדמה שמדינת ישראל כולה עומדת להיכנס בקיר העזתי. פגיעת הגראד בבית בבאר־שבע הביאה לשיאו את מפלס המתח, ההולך וגואה בחודשים האחרונים ומאיים לעלות על גדותיו. הרטוריקה הלוחמנית של הדרג המדיני וצה"ל גובתה בשיירות טנקים שחנו בצידי הדרכים המובילות לרצועה. חמאס, מצידו, לא התכוון לוותר על צעדות הנכבה שהוא מקיים מדי שבוע, ואלפי עזתים התאספו על הגדרות. לכולם היה ברור שזה יום גורלי.

     

    בצה"ל ידווחו בערב שההפגנות על גבול עזה היו הרגועות ביותר מאז החלו. אבל ביום שישי בצהריים, בדרך לנחל עוז, איש עוד לא ידע מה יוליד יום. "השיא של ההפגנות הוא בסביבות השעה 16:00", אומר לי המכיניסט מיקי. "נראה מה יהיה".

     

    "כשיש צבע אדום אני לא רץ, אני הולך באיזי". דני רחמים
    "כשיש צבע אדום אני לא רץ, אני הולך באיזי". דני רחמים

     

    הזולה | ההורים כוססים ציפורניים

     

    אנחנו חונים ליד המכינה, אוסף צבעוני של מבנים ובמרכזם ח' של כורסאות, שהיו אמורות להיות מושלכות לפח אבל מצאו עצמן פה. בפתחי חדרי המגורים נעלי טיולים עומדות לאוורור ושלט: חדר האוכל משמאל, סג'עייה מימין. כ־40 נערים ונערות חיים במכינה הזו, כמה מאות מטרים מהגדר, וההורים שלהם יושבים בבית וכוססים ציפורניים. "הם דואגים, אבל זו החלטה שלנו להיות פה והם לא מתערבים", אומר מיקי. "אנחנו מרגיעים אותם כל פעם אחרי שיש צבע אדום", אומר עדי.

     

    אנחנו יושבים בזולה שמורכבת מנדנדות, ערסלים ושקט של שישי בצהריים, אבל איזה זמזום מעצבן מרחף מעלינו. "זה המזל"ט", מסביר מיקי. שניהם הגיעו לכאן כל הדרך מהצפון — מיקי מראש פינה ועדי מקיבוץ הגושרים. "המחזור הנוכחי של המכינה יצא הביתה, ואנחנו הבוגרים מגיעים כדי לעשות כאן שבת ולפגוש את החברים", אומר מיקי. "אני מארגן את השבת ולפני כמה ימים שלחו לי הודעה אם אנחנו רוצים לבטל, אחרי שנפל הטיל והייתה התחממות. התלבטנו, ובסוף החלטנו להגיע. בדרך כלל זה דיבורים־דיבורים, ובסוף לא קורה שום דבר".

     

    בערב יצטרפו אליהם שאר החברים, והם יערכו קבלת שבת מוזיקלית. גם קבלת השבת הפלסטינית מתארגנת מאחורי הגדר, וצעקות בערבית ממגאפון רחוק נישאות ברוח המערבית וחודרות לזולה שלנו, מפירות את השלווה. "זה הכרוז שלהם", מסביר מיקי. "כמו בכדורגל, שמישהו מרים את האוהדים לפני המשחק".

     

    אם הם פורצים את הגדר אנחנו יכולים להיות מוקפים ברגע באלפי ערבים נוהרים.

     

    "אני לא חושב שהם צריכים לחצות את הגדר", אומר מיקי. "הכי קל לחפור לפה מנהרה, זה קרוב רצח".

     

    בצוק איתן צצו שבעה מחבלים מבטן האדמה, לאחר שחפרו מנהרה שהגיעה עד לפאתי הקיבוץ. חמישה חיילים נהרגו בהתקפה. בשעות האחרונות למלחמה נחת בתוך הקיבוץ פצמ"ר שהרג את דניאל טרגרמן בן הארבע. אבל הפחד הכי גדול של נערי המכינה הם הכלבים העזתים המורעבים, שחוצים איכשהו את הגדר ומגיעים לקיבוץ בחיפוש אחר מזון.

     

    ההפגנות, לעומת זה, לא מטרידות אותם, מלבד ריח של ל"ג בעומר שמשתלט מדי פעם על הקיבוץ ונדבק בבגדים. כשהחלו ההפגנות אמנם נהגו ללכת לצפות בהן, אבל זו הרי היסטוריה רחוקה. בשלב מסוים העניין הפך לשגרה והם השתעממו. "הפעם האחרונה שהלכנו הייתה ביום שטראמפ הכריז על העברת השגרירות לירושלים", הם מספרים. גם אז, מלבד עשן שחור, לא ראו דבר.

     

    הגז המדמיע התערבב בעשן הצמיגים הבוערים. חיילי צה"ל בגבול הרצועה | צילום: גדי קבלו
    הגז המדמיע התערבב בעשן הצמיגים הבוערים. חיילי צה"ל בגבול הרצועה | צילום: גדי קבלו

     

    המרפסת | "כשיש אקשן אני מתעלם מהפחד"

     

    דני רחמים צועד לצד אופניו במשעולי הקיבוץ, מוביל אותי אל מרפסת הבית שלו וניגש להביא קפה ומעמולים. מסביב שפע עציצים פורחים, פעמוני רוח תלויים מהפרגולה. המזל"ט נשמע כעת כמו שכן שהחליט לכסח את הדשא דווקא בשישי בצהריים. "זה ככה 24 שעות ביממה", אומר דני. "התרגלנו".

     

    הוא בן 64, הגיע לקיבוץ ב־1975, התחתן עם שיבון האירית ב־1983. "היא הייתה מתנדבת ואני הייתי האחראי על המתנדבים", הוא מנמק. עד לפני חצי שנה היה מנהל תחום ההשקיה של גידולי השדה. "אלה תשתיות השקיה ענקיות, חלקן ישנות, שמתפוצצות פתאום בלי להודיע. אתה כל הזמן דרוך", הוא אומר. "מאז שפרשתי מהתפקיד אני הרבה יותר רגוע". סופר טוב כבר היה משתמש בתשתיות ההשקיה המתפוצצות לפתע של דני כאלגוריה למשהו.

     

    מהפצמ"רים אתה מפחד?

     

    "ההתרגשות אצלי גוברת על הפחד. כשיש את האקשן הזה, אני מתעלם מהפחד. הבן שלי לא פוחד, הבת האמצעית גם לא. אבל הקטנה, היא רק שומעת צבע אדום, היא נכנסת לחרדה. כל אחד מתנהג אחרת. אני כל הזמן אומר לעצמי שיכול להיות שאני הדפוק".

     

    אם יש עכשיו צבע אדום, לאן רצים?

     

    "אני לא רץ. אני הולך באיזי".

     

    טנק חולף בשביל העוקף של הקיבוץ, מסמן עבורנו שההפגנה מתחממת. "בהתחלה היו חששות גדולים שחלק מהם יצליחו לעבור, אבל אז ראינו שהצבא בשליטה", אומר דני. "זה במחיר של הרוגים שם, ואני מקווה שמי שנהרג באמת ניסה לחצות את הגדר, אבל הצבא בשליטה".

     

    "התלבטנו אם להגיע". בוגרי המכינה הקדם־צבאית, עדי שתיל ומיקי קמינסקי | צילום: גדי קבלו
    "התלבטנו אם להגיע". בוגרי המכינה הקדם־צבאית, עדי שתיל ומיקי קמינסקי | צילום: גדי קבלו

     

    המגדל | "הכל יכול להתהפך בשנייה"

     

    צהריים על יד מגדל השמירה החלוד, שריד ארכיאולוגי מימי טרום המזל"ט, שניצב בקצה המערבי של הקיבוץ. מיקום אידיאלי לתיירות הפגנות או למי שרוצה לראות שקיעה. ואכן, על המגדל כמה תושבים צופים בעניין בקרבות על הגדר. למרגלות המגדל שלושה עובדי היי־טק ישראלים שמלווים את בריאן, קולגה אמריקאי, במהלך ביקורו בישראל. אחרי ירושלים, ראש הנקרה ותל־אביב, הביאו אותו לכאן ובדרך הראו לו גם את כיפת ברזל. מן הסתם הפליגו בשבחי ההנדסה הישראלית. "אנחנו לא רגילים למצב כזה בארצות־הברית", אומר בריאן. גם אנחנו לא רגילים, אני רוצה להשיב לו.

     

    רוח מערבית וחום של שארית הקיץ. מעלינו עופות דורסים ועננים, שקט של לפני שבת. רק המזל"ט משייט בלתי נראה בשמיים ומוסיף לזמזם את עצמו לדעת. בראש המגדל אני מוצא במקרה את יענקלה כהן בן ה־84, הלא הוא החקלאי הפעיל המבוגר ביותר בנגב. הוא ממייסדי נחל עוז, שהגיע לכאן ב־1953 ומאז לא עזב.

     

    "אתה רואה שם", הוא מצביע ממרומי המגדל מערבה. "שם עבר הגבול גם אז, אבל זה היה בסך הכל תעלה רדודה, אולי כמה חוטי תיל. כל הבניינים שאתה רואה בצד של עזה לא היו קיימים. שם למעלה היה מוצב של הצבא המצרי, הם היו צולפים עלינו ואנחנו היינו יורים עליהם. אז לא היו התראות ולא מקלטים ולא שום דבר, היינו מסתתרים בחפירות. בחודש הראשון להיותנו כאן כבר איבדנו חבר. זה היה הספתח".

     

    "מההתחלה פחדנו מה יקרה אם אלפי עזתים יחליטו לצעוד אלינו", ממשיך יענקלה. "בשנה הראשונה היינו מעבירים קווי השקיה בלילות. באחד הלילות צעק מישהו, 'אם החבר'ה מעזה יעברו אלינו, מה נעשה?' הוחלט שנעשה שתי גדרות, אבל אז התפתח ויכוח מה נשים ביניהן — אריות או נמרים. הדילמה לא נפתרה עד היום".

     

    הערבוב בין צבאי לאזרחי היה ונותר חלק מהדי־אן־איי של נחל עוז. אחד מבני המחזור של יענקלה היה רועי רוטברג, רכז הביטחון של הקיבוץ שנרצח בידי חיילים מצרים בעת שסייר על סוסתו בשדות הקיבוץ. "דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית", ספד לו הרמטכ"ל משה דיין, בנאום שהפך לסמל. זמן קצר אחר כך פרץ מבצע קדש וסיים את מתקפות הפדאיון על הקיבוץ.

     

    פרט לשנתיים סוערות בין 67' ל־69', נשמר השקט עד לאינתיפאדה הראשונה, מספר יענקלה. "עד אז היו לנו את היחסים הכי נורמליים עם הפלסטינים. אני הייתי הולך לרופא שיניים בעזה". ב־2001 החלו לנחות עליהם פצמ"רים וקסאמים. ההמשך ידוע: כיפת ברזל, המנהרות, המכשול, העפיפונים, ההפגנות. האם בשלב מסוים התעורר יענקלה והבין שחייו נקלעו לטירוף? "אצלנו, המייסדים, זה זורם", הוא אומר. "זה אולי קצת מוזר, אבל אני לא מפחד. כל בוקר אני הולך פה סביב הגדר. יום אחד ליד שער הכניסה שמעתי יציאה של מרגמה ועצרתי. פתאום אני שומע 'פסס, פסס'. נשכבתי. 20 מטר לידי נפל הפגז וכל הרסיסים התחילו לעוף סביבי. נגמר הרעש, קמתי והמשכתי ללכת. מישהו אחר אולי היה נכנס לפאניקה מדבר כזה".

     

    במשק הוא זכה לכינוי "מיסטר פוטייטו", על שום מומחיותו רבת־השנים בגידול תפוחי אדמה. הוא עדיין מייעץ לחקלאי העולם בתחום, מתעסק בעיקר בסין, אבל גם חקלאי עזה עוד נעזרים בו. מפעם לפעם. "תאכלו תפוחי אדמה, זה הירק הכי בריא שיש", הוא ממליץ.

     

    מה לגבי ההפגנות, אני מנסה לברר. "לפני כמה ימי שישי יצאתי לראות הפגנה. השעה הייתה ארבע אחר הצהריים. החבר'ה של המכינה עשו קבלת שבת עם הגיטרות והילדים רצו על הדשא, ואז אתה מגיע לפה ושומע את הצעקות מהעבר השני של הגדר. כל אחד וקבלת השבת שלו. החיים פה מתנהלים, אבל זה יכול להתהפך בשנייה".

     

    זה כבר התהפך עליכם כמה פעמים.

     

    "אחרי שנהרג פה הילד בצוק איתן, עזבו אותנו 17 משפחות עם 40 ילדים, כל הסטודנטים עזבו. היינו 350 נפשות לפני צוק איתן, ואחרי המבצע נשארנו 215. לא ידענו לאן העסק ילך. ואז הגיעה המכינה הקדם־צבאית, בבת אחת התחלנו לשמוע קולות על המדרכות. אחרי כמה זמן הגיעו 30 חבר'ה צעירים מהשומר החדש ואחר כך עוד משפחות חדשות. היום אנחנו 450 נפשות. הקיבוץ מתרחב, זו הרגשה מצוינת. אנחנו אופטימיים בסך הכל".

     

    הגדר "היום זאת הפגנה מסכנה"

     

    יענקלה מצטרף אליי כשאני יוצא מהקיבוץ, דוהר דרך שדות תפוחי האדמה שלו ומגיע למתחם התקשורת הצופה אל פני הגדר. פלוגה של גבעתי ועדר של עיתונאים ממתינים כאן בדריכות ליד מטעי החוחובה. ההפגנה צוברת תאוצה וכמה מאות פלסטינים מבעירים צמיגים. עשן שחור דק מתנוסס מעל הטרקטורים שבונים את המכשול התת־קרקעי, אבל במידה רבה מדובר באכזבה. "בשיא היו פה אלפים, היום זו ממש הפגנה מסכנה", אומר יענקלה.

     

    מולנו מתרחש משחק של חתול ועכבר, שיענקלה מתעד בטלפון. הפלסטינים נעים לפתע דרומה, וצה"ל בעקבותיהם. כתב טלוויזיה מקריין את ההתרחשות משל היה מדובר במשחק כדורגל. "בקושי יש שם כוחות של צה"ל", תורם יענקלה פרשנות משלו.

     

    הגז המדמיע מתחיל להגיע אלינו, וחמישה קונדומים מחוברים למטען חולפים מעלינו בדרך לעומק שטח ישראל. כיתת חיילים מטפסת על סוללת החול ומתחילה לירות. גדוד הצלמים נדרך. כך זה ימשך עד שההפגנה תתפזר באזור שבע בערב. כל אחד וקבלת השבת שלו.

     

    המנגל | "לא קנינו חתול בשק"

     

    יענקלה ודני הם לא היחידים שמדחיקים את הפחד. כל קיבוץ נחל עוז חי בהדחקה, גם כל מדינת ישראל. אבל ככל שאתה יותר קרוב לגדר, מרחב ההכחשה שלך גדל. הנורמלים היחידים כאן הם נפגעי החרדה, אלה שקופצים מכל בום.

     

    אני חוזר עם יענקלה לקיבוץ ונעצר מול עשן שמיתמר לשמיים. רן פוסלושני מנפנף על המנגל עם ספר של פו הדב. על הדשא בועטת עמנואל התינוקת בכדור, במרפסת ערסל, כובע מצחייה ירוק של ג'ון דיר ובימבה. "פיסת גן עדן", אומר רן ומצביע על הדשא המשותף לו ולשכנים, כולן משפחות צעירות שהיגרו לקיבוץ אחרי צוק איתן.

     

    אנחנו מוזמנים מיד להיכנס. גם הוריו של רן הגיעו לארוחת שישי, והם שוקעים עם יענקלה בשיחה. "אני הייתי שמחה לבוא יותר, אבל פוחדת", מודה האם, עולה ותיקה מצרפת שהחליפה את פריז ביבנה. "לנסוע לפה ולראות את עזה מתקרבת אליך מול העיניים, זה, זה..." היא מחפשת את הביטוי הנכון. "זה לשים ראש בריא במיטה חולה". כמו המכיניסטים, גם הם התלבטו אם לבוא היום, אבל בעקבות ניתוח אסטרטגי של האב, בכיר לשעבר במשרד הביטחון, הוחלט שזה דווקא היום הבטוח ביותר להגיע. "כל הצבא פה", הוא מסביר.

     

    ב־ynet מדווחים על רוכב אופניים חשמליים שנהרג ועל חשש לשיטפונות. מי שיגולל מטה יגיע להודעת דובר צה"ל כי 2,000 פלסטינים מפגינים על הגדר. אצלנו רן מעמיס כמויות בלתי הגיוניות של בשר על המנגל והמזל"ט ממשיך לזמזם כיתוש טורדני. השבת עוטפת את נחל עוז בשמיכה של עשן צמיגים בוערים ובשר שנצלה על האש.

     

    השאלה הבסיסית היא למה. "ההחלטה לגור באזור התבשלה במשך כמה שנים", עונה רן. "זה מקום פסטורלי, יפה, עם קהילה שחבל על הזמן". שרונה מצטרפת: "היינו בניר עם, כפר עזה, כרמיה, זיקים. ואז הגענו לנחל עוז והתאהבנו. יש משהו בקיבוץ הזה שאי־אפשר להסביר".

     

    לא היו חששות?

     

    "שטויות", אומר רן. "ביבנה נפלו טילים ליד הבניין שלנו בצוק איתן. זה לא כמו שהיה פעם, הטילים היום מגיעים לכל מקום. אתה לא יכול לעצור את החיים בגלל כזה דבר".

     

    שרונה: "לפני כמה חודשים, כשהיו ממש מהומות, הייתה תמונה ענקית בעיתון והכותרת הייתה ש־20 אלף מבני דודנו היו על הגדר ממול נחל עוז. מה שמצחיק זה שבאותו יום, היו אצלנו חברים שבאו מכפר יונה. אני קוראת את הכותרת וחושבת שזה נורא הזוי, שבזמן שאתה אוכל פה ארוחה, יש הפגנות על הגדר. אבל טפו־טפו־טפו, אתה לא חש את זה. זה לא שאתה טומן ראשך חול, אתה מודע למה שקורה שם".

     

    אתם לא טומנים את הראש בחול?

     

    רן: "לא, אנחנו יודעים מי זו הגברת, לא קנינו חתול בשק".

     

    חתול שיכול לשלוף ציפורניים בשנייה.

     

    שרונה: "אנחנו לא מסתירים, יש כל הזמן שיח על המצב. הילדים שואלים למה אנחנו לא מפוצצים אותם, לא משמידים. אתה עונה שזה לא עובד בצורה כזו, שמי שעומד על הגדר זה ילדים, ואני בטוחה שגם להם רע וגם הם היו רוצים למנגל ביום שישי. אתה כל הזמן מסביר שהמציאות שלהם שונה משלנו. אנחנו לא רוצים לגדל את הילדים לשנאה".

     

    שריפה | הגפרור נשאר בקופסה

     

    בשבע בערב ההפגנה מתפזרת וגם הארוחה בבית משפחת פוסלושני. אני יוצא מנחל עוז לכיוון צפון. ליד מפלסים שריפה מלחכת את שולי הכביש, המכוניות חולפות על פניה וממשיכות הלאה. התרגלנו. לעת עתה, הגפרור שיצית את המלחמה הבאה נותר בקופסה. עד להודעה חדשה, בנחל עוז אפשר להמשיך לעשות על האש. •

     


    פרסום ראשון: 20.10.18 , 21:40
    yed660100